שוב אקשן

ההתפרצות המחודשת של הקורונה הזכירה שני דברים בסיסיים: א - כולם מכירים את הפתגם "אל יתהלל חוגר כמפתח", אבל לא לגמרי מבינים אותו. אין ספק שיש שם בעיה עם עברית גבוהה מדי מצד הפתגם, ובורות מרשימה לא פחות מצידנו. זאת, מן הסתם, הסיבה לכך שפעם אחר פעם אנחנו מתהללים, כלומר נכנסים לשאננות, או סתם עפים על עצמנו מוקדם מדי ומהר מדי, מה שמשפיע על העוצמה שבה המצח שלנו נוטה להתנגש בקיר המציאות. מידה של ענווה יכולה לעזור כאן.

ב - רגע! מה פרק ב'? עדיין לא סיימנו לעכל ולהפנים את מה שעבר עלינו בקורונה א'! כמו שאומרים בעדות מסוימות: "הצד שלה במיטה עוד לא התקרר, וכבר מצא לו פרגית (בת 67 בסך הכל)". או אם לתרגם לשפת הנטפליקס: עוד לא סיכמנו את העונה הראשונה. תנו לנו חצי שנה-שנה להתגעגע לפני שמפילים עלינו את עונה 2. מה גם שיש סברה שהווריאנט ההודי הוא בכלל ספין־אוף של הקורונה, ולא עונה נוספת.

אבקש להתעכב מעט על סעיף ב', כיוון שהוא מבהיר נקודה מהותית שכל סיכום של הקורונה חייב להתייחס אליה. תגידו מה שתגידו, מדובר במגיפה הראשונה בהיסטוריה שגרמה להשמנה ולצפייה אובססיבית בסדרות (שגררה נשנושים וחוזר חלילה). לא בדקתי מה קרה בעולם הגדול, מה גם שהקורונה ביטלה אותו, אבל אין ספק שמעולם לא צרך עם ישראל כל כך הרבה עלילות סבוכות בזמן כה קצר. יהיה זה מאוד תמים מצידנו להניח שזה יסתיים ללא תופעות לוואי מטרידות:

א - אם מישהו שואל איפה עדיין משתמשים ב"מזכירה אלקטרונית", התשובה היא: בסדרות טלוויזיה. רק שם יכול אדם להתעורר בשתיים בלילה, כי מישהו חיפש אותו בטלפון, והחליט להשאיר לו הודעה במשיבון. מתברר שתסריטאים לא יכולים להסתדר בלי האפשרות להעביר מידע קריטי באמצע הלילה, כזה שיעיר את הגיבור ויתניע את העלילה, ולצורך העניין הם העלו באוב מכשיר אלקטרוני שכבר מסודר אצלי על מדף הנוסטלגיות, לצד הסיפולוקס והסבון עם המגנט.

ב - השפה הספרדית היא לא רק אחת מהמדוברות בעולם, היא גם שפה מרכזית בתולדות התרבות. "דון קיחוטה" של סרוואנטס נחשב בעיני רבים לספר הטוב בעולם, וגם שירים מופלאים ומחזות מכושפים נכתבו בשפתם של לופה דה ווגה, מרסדס סוסה, מארקס ובורחס. תור הזהב של יהדות הגולה התרחש בספרד, וכבר יותר מ־500 שנה נהוג אצלנו שאפילו אם סבתא שלך עלתה לארץ מעיראק, והמילה היחידה שאתה יודע בלאדינו היא "פוסטמה", אתה בכל זאת יכול להגדיר את עצמך "ספרדי" גם אם אין לך עניין בדרכון פורטוגלי. עניין של כבוד.

אבל משהו קרה עם הספרדית בשנה וחצי האחרונות. מאז שחבילת הצפייה השתלטה לנו על החיים, בכל פעם שאני שומע מאחוריי מילה בספרדית, אני מסתובב בבהלה. המסך לימד אותנו שמשפט שכולל בתוכו מילים כמו "לוס" "מוצ'צ'וס" "קרידו" או "קאברון" הם בסך הכל הוראות פתיחה באש. מייד אחריהן, יגיע התופת. צרורות מנשק קל. גברים אכזריים בז'קטים מחויטים, שפמים וצלקות. מבטים אטומים, הומור גרוע. ותמיד תמיד, ערימת גופות על רצפת הפאטיו, סביב הבריכה, או איפה שלא התבצעה עסקת הסמים האחרונה. והשאלה הנשאלת היא, כמובן: "ואיפה המתינות הספרדית המפורסמת?"

• • •

נוסטלגיה היא עניין מפוקפק וחמקמק. היו שנים שממש התמחיתי בנוסטלגיה. רציתי לאסוף חומרים למופע אישי שבניתי, והקדשתי שעות ארוכות ומענגות למפגשים עם זקנים וזקנות. כולם, אם מותר להכליל, היו הרבה יותר חכמים משהם עצמם היו בצעירותם. רובם טענו שהם מתגעגעים לשנות ה־30. זה הפתיע אותי, כי עד כמה שזכרתי, שנות ה־30 היו אפלות ואיומות. לקח לי קצת זמן להבין שהם לא מתגעגעים לשנות ה־30 של המאה ה־20, אלא לשנות ה־30 שלהם.

זאת גם הסיבה לכך שאין דבר מיותר יותר מלשאול איזה עשור היה מוזיקלי יותר או יפה יותר. כל אדם מתגעגע לעשור שלו. אפילו אם אלה היו שנות ה־80. אין עשור שהיה מוצלח יותר באופן אובייקטיבי, יש רק שנים שבהן אתם עצמכם הייתם מעוצבים ויפים יותר, והיה לכם הפנאי הרגשי לבכות משיר חדש, להאזין לו 20 פעם ביום ולהקליט אותו על קסטה שכתוב עליה "לא לגעת!".

איור: נדב מצ'טה

אותו דבר יש לי לומר לגבי סלנג. כתוצאה משנות ההתבגרות שלי, השפה שלי מושפעת עמוקות מהגשש החיוור ("שמשים עליך, פלישתון!") וממנחם תלמי ("סחב איזה מלפפון צעיר"). שלוש פעמים ביום אני עשוי לצטט את דני סנדרסון, וגם אני אומר לפעמים "הפוך, גוטה, הפוך" בהשראת אורי זוהר.

ובכל זאת, יש כמה מילים בסלנג העכשווי שאני פשוט מת עליהן. המילה "פחות", למשל. סלנג קצר. חד. עשיר ואפקטיבי. המילה "פחות" - בתזמון מוצלח - עושה עבודה שבשנות ה־80-70 היתה נמתחת על פני שני משפטים. לפחות.

אבל עוד יותר מ"פחות" אני אוהב את "בוא...". אני מאמין שאת רוב התגובות הנרגשות, הנרעשות והמוצדקות עד מחנק אפשר בשקט להחליף במילה "בוא". בניגון הנכון ובתזמון המדויק היא אלגנטית כמו גב יד של גאון טניס ליד הרשת.

• • •

הנה, לא מזמן פגשתי ידיד ותיק. היום הוא עורך דין, ובילדותו היה חניך שלי בבני עקיבא. לאחרונה הוא ייצג בבית המשפט עבריין מין מבני ברק, שהתעלל במשך שנים בתלמידים הרכים שנשלחו ללמוד אצלו תורה. סיפור נורא.

הידיד סיפר לי שהם ישבו במסדרון וחיכו לקריאה לאולם בית המשפט, כשבמקום חלפה אחת העובדות. היא נשאה ערימה של קלסרים חומים והיתה לבושה כמו שצעירות חילוניות מתלבשות בקיץ. היו שם מן הסתם חצאית מעל הברך, ואולי אף חולצת בטן. הנאשם פנה לעורך דינו וסינן: "אוי, החילונים האלה. לא ערכים, לא צניעות. כלום".

וידידי עורך הדין נתן בו מבט וסינן "בוא...".

אני לא יודע מי הגאון שהיה הראשון לתרום לעברית את "בוא", אבל יש לי תחושה שהיה זה התנ"ך בכבודו ובעצמו. הקב"ה, כידוע, בחר במשה. אבל משה אמר "לא". והוא אמר "תשמע. אני לא מתאים. זה לא בתוכניות שלי. מצרים לגמרי מאחוריי. לא איש דברים אנוכי".

והאל הטוב, שכבר ידע שיום יבוא והאיש שלפניו יקרא לאוטוביוגרפיה שלו בשם "דברים", אמר לו: "לא איש דברים? בוא...".

אודה: בשעת כעס אני נוטה להיות מאוד לא אלגנטי. נניח כשמישהו, לא משנה מאיזו מפלגה, קורא לאדם אחר, מנהיג או אזרח, להוריד את הכיפה, אני חושב: ככה נראית אנטישמיות. אני רוצה לצעוק ולבצע תנועות גדולות בידיים. אבל למען האמת, עדיף לצמצם הכל למילה אחת. מי שמתנגד להקמת ועדה שתחקור את מותם הנפשע של עשרות מבני קהילתו, לא משנה כמה שחור מעילו, הוא לא יהודי מאמין. מי שמבקש לטייח עבירות מין או בטיחות, לא חשוב כמה ארוך זקנו, לא ילמד אף אחד על אמונה. אתם מדברים על להוריד את הכיפה? בואו... 

shishabat@israelhayom.co.il