בכומתה אדומה וסטטוסקופ: הרופאה הצנחנית הראשונה

כשהתאג"ד של גדוד 890 של הצנחנים קיבל את ההודעה לרדת דרומה, להצטרף לתמרון הקרקעי שתוכנן במבצע שומר החומות, ליבה של סגן ד"ר נופית שמואל החל להלום בחוזקה.

היא אספה את החיילים שלה, ביקשה מהם להכין תיקים עם כל הציוד הרפואי לו יזדקקו, והודיעה לפרמדיקים המילואימניקים להתכונן להגעה במידת הצורך. המסר היה: "תהיו ערוכים למלחמה".

כמה שעות מאוחר יותר, כבר עשתה נופית (28) את דרכה לתדריך בעוטף עזה. האזעקות בדרך לא פסקו לרגע, אבל הן לא הטרידו אותה. גם לא החששות שבכניסה לשטח אויב, או תרחיש אפשרי של נפילה בשבי. כל מה שעבר לה בראש היה כשירותם ושלומם של חייליה, והתפקוד המיטבי של התאג"ד שעליו היא מפקדת.

"כשהחלטתי שאני הולכת להיות רופאה בשירותי הצבאי, ידעתי שאני רוצה להיות בשטח ולהציל חיים", היא אומרת נחרצות. "אם זה לא בשטח, זה לא נקרא להיות רופאה מבחינתי".

אז היא בהחלט יכולה להיות גאה בעצמה. לפני שישה חודשים הפכה לרופאה הקרבית הראשונה של חטיבת הצנחנים, והשנייה בהיסטוריה של גדודי החי"ר בצה"ל, סוללת בכך את דרכן של נשים נוספות לעבר תפקידים קרביים שעד היום היו סגורים בפניהן.
"אין דבר כזה גבול", היא אומרת, "הגבול הוא רק בראש, ואם תסירי אותו משם, תמשיכי לפרוץ קדימה ללא מעצורים. אמא שלי תמיד אמרה לי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. כשתהיה לי ילדה, אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לה 'את יכולה', כי אני יכולתי".

עדיין, כניסה לעזה היא עניין מפחיד. מאוד.

"חששות הם דבר טבעי, במיוחד כשהלחימה אמורה להתבצע במגרש הביתי שלהם, אבל אני לא נותנת לחששות האלה ביטוי. תרחישי חטיפה למיניהם נמצאים בתת־מודע, ולא באמת היה לי זמן לשבת ולחשוב מה היה קורה אם היתה חלילה היתקלות והייתי נחטפת. המחשבות הללו סתם מכניסות פחד, והפחד מוריד מהחוסן ומהביטחון".

בסופו של דבר, הוקפצה נופית עם התאג"ד שלה לסייע בהפרות הסדר שהתפתחו בגזרה הצפונית, ליד מטולה. "אני לא מרגישה פספוס או אכזבה שלא נכנסנו לעזה. בסופו של יום, התפקיד שלי הוא לדאוג לחיים של החיילים. אני לא מחפשת הרפתקאות שיעלו בחיי אדם, כי זה מה שהיה קורה אם היינו נכנסים. אני רק רוצה שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום".

• • •

אנחנו נפגשות ב"עזה הקטנה", מתחם הלחימה בשטח בנוי בצאלים, שנחשב לגדול בעולם ונבנה במיוחד על מנת לדמות את הרחובות והסמטאות של עזה - עם מסגדים מדומים, מכוניות שרופות וכתובות גרפיטי בערבית. נופית יוצאת לעברנו מתוך קבוצה של עשרות חיילים עמוסי ציוד. גזרתה הקטנה והעדינה מתעתעת, אבל כשהיא מבחינה במבט המופתע שלנו, היא מחייכת. "יש בי הרבה צדדים, אני יכולה להיות הכי בת בעולם ולהסתובב עם נעלי עקב ואיפור, ואני יכולה להיות הכי קרבית ואקסטרימית".

שיערה אסוף לקוקו לא מהודק ומתובל באבק דרומי, ופניה מחייכות. כשהיא מבקשת מכל החיילים לעמוד במעגל לתדרוך לפני תרגיל המדמה אירוע רב־נפגעים (אר"ן), קולה הופך סמכותי, וחיתוך הדיבור קצר וברור. המפקדת שבה יוצאת החוצה, לא מאפשרת לשום חייל להסיט מבט. כולם עומדים קשובים ודרוכים למוצא פיה.

"היום נתרגל פתיחת ורידים, טיפול בפצועים ופינוי לפי חומרת המצב", היא אומרת, ושולחת חלק מהחיילים לשים על עצמם נוזל אדום דמוי דם, שישלים את התפאורה. "תהיו מרוכזים ויסודיים. היום זה רק תרגיל, מחר אתם יכולים למצוא את עצמכם בסיטואציה אמיתית, שבה הצלת חיי הלוחמים שלצידכם היא בידיים שלכם".

אנחנו עולים לאחד המבנים שבמתחם. על רצפת הבטון כבר שוכבים כמה לוחמים, כשעל גופם נוזל דמוי דם שנשפך בנדיבות על הפנים, הידיים, הרגליים והבטן. כדי להשלים את התחושה האותנטית של זירת קרב, הם צועקים מכאב ומבקשים עזרה. נופית ניגשת לחייל הראשון שנקרה בדרכה ומנחה את החובש הפלוגתי איך לגשת לפצוע בשטח, איך לשים חסם עורקים לעצירת דימום ואיך לבדוק ביסודיות פציעות שאינן גלויות לעין.

"זה מעולה שיש רופא בשטח בזמן אמת, אבל האדם הראשון שהם יפגשו בשטח זה הם עצמם, ולכן החשיבות של התרגול היא משמעותית. לכל לוחם יש חוסם עורקים, וברגע האמת, בתוך שניות, הוא יכול לעצור דימום. ככל שמתרגלים יותר סיטואציות אפשריות ברגע האמת, כך כשהם ייתקלו באר"ן אמיתי הם לא יקפאו ויידעו איך לתפקד. אם יש שני חובשים שלא מצליחים לפתוח וריד, התרגיל יימשך עד שהם יצליחו".

בתום שעה של משחקי מלחמה, היא מכתירה את התרגיל בהצלחה. אפשר לראות שהיא מאוד מרוצה מתפקוד החיילים בתאג"ד שלה, והם מחזירים לה אהבה.
"היא איתנו באש ובמים, אני לא יכול לדמיין את התאג"ד בלעדיה", אומר אחד החובשים. "אם יש מישהו שארצה לידי במצב חירום ומלחמה, זאת היא", אומר חובש נוסף.

"אני בת 28, והם כמו האחים הקטנים שלי", נופית מחייכת, "אני מכירה את כל החיילים מכל הפלוגות והם מרגישים מאוד בנוח איתי ולא פעם אף באים להתייעץ גם בכל מיני נושאים אישיים, כך שאני יודעת שהשתלבתי מצוין ושהם רואים אותי כאחת משלהם".

• • •

היא נולדה בבאר שבע באפריל 1993, בת בכורה להורים שעלו מהודו. אביה יצחק (59), שעובד בחברת דשנים וגם מורה לנהיגה, עלה לארץ בגיל 3. אמה נורית (53), עקרת בית, עלתה בגיל 15.

יש לה שלושה אחים. אדיר (26), סטודנט להנדסת תוכנה, אוראל (22), סטודנטית לעיצוב אופנה, וטהר (14), תלמידת כיתה ט'.

כיום היא מתגוררת בבאר שבע עם בן זוגה, ליווי בראון (28), יליד ארה"ב שהגיע לישראל כחייל בודד מצפון קרוליינה ושירת בפלס"ר שריון בחטיבה 401. בשנה הקרובה הם עתידים להתחתן. יחד איתם מתגורר רוי, כלב האסקי בעל עיניים כחולות.
"הכרתי את ליווי כשהוא היה כבר חייל משוחרר ואני בחופש שבין השנה השישית ללימודי הרפואה לתחילת הסטאז'", מספרת נופית, "באותו יום רבתי עם אחותי טהר, וכדי לפרוק עצבים הלכתי איתה לקיר הטיפוס שבבאר שבע. היא חברה בנבחרת טיפוס.

"בשלב מסוים אחותי נעלמה לי. מתברר שהיא הלכה ללטף כלב כלשהו. זה היה חלום חיינו, אבל בגלל שאבא שלי אלרגי אף פעם לא יכולנו לגדל כלב. פתאום ליווי הגיע ושאל אותי אם זה הכלב שלי. אמרתי לו שלא, ושכלב גדול כזה ייקח אותי להליכה ולא אני אותו. הוא חייך אלי והחיוך שלו הקסים אותי. באותו רגע ממש ידעתי שהוא יהיה בעלי, שהוא השמש של חיי".

אהבה ממבט ראשון?

"ממש ככה. התחלנו לדבר והרגשתי שאנחנו מכירים כל החיים. שנינו חובבי אקסטרים, שנינו היינו באיסלנד, שנינו צנחנו צניחה חופשית. גם הוא הרגיש שיש חיבור מטורף, וכשאמא שלי באה לאסוף אותנו אמרתי לה שאחזור לבד.

"כמה שעות מאוחר יותר, כשהוא החזיר אותי הביתה, הוא אמר שבעוד שלושה שבועות הוא אמור לחזור לארה"ב ללמוד באוניברסיטה הנדסת בניין. הספקנו עוד לצאת לדייט אחד, שבו ביקשתי ממנו שיישאר, אבל הוא אמר שזה בלתי אפשרי וקבענו שנשמור על קשר מרחוק וניפגש בחופשות. אחרי כמה שבועות הוא כבר אמר לי שהוא אוהב אותי, ואחרי שבעה חודשים בנפרד ובסיום הסמסטר הראשון הוא הגיע לארץ ופשוט נשאר איתי. שבוע לאחר מכן כבר עברנו לגור יחד, והיום הוא לומד הנדסת בניין באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע".

כבר כילדה גילתה נופית סימני הצטיינות. היא למדה בבית הספר היסודי נווה מנחם עד כיתה ה', וכשהמשפחה עברה דירה לאזור אחר בבאר שבע, עברה לבית הספר אשכול.
"למדתי לקרוא כבר בגיל הגן, והגננת אמרה להוריי שאני מחוננת לגילי", היא מספרת, "הייתי מרכיבה פאזלים מסובכים ולא עוזבת אותם עד שהצלחתי לסיים. ההורים שלי לא חסכו ממני כלום. בכל פעם שהיה יוצא משהו חדש, הם היו רצים וקונים לי. עד היום אני זוכרת את האנציקלופדיה האלקטרונית שהם קנו לי. כשהגעתי לבית ספר והייתי באה להורים עם ציון גבוה, הם תמיד שאלו למה לא יותר. בכל שנה הייתי מקבלת תעודת הצטיינות ואבא היה ממסגר אותה. יש לו אוסף לא קטן של תעודות שלי".

בשעות הפנאי היית ילדת "טום בוי"?

"ממש לא. אין מצב שהיית חושדת שאהיה קרבית. הייתי בת קלאסית. שיחקתי בבובות ברבי עד גיל מאוחר והתרחקתי מארגזי חול. למרות זאת, תמיד הרגשתי שיש בי עוד הרבה צדדים. הייתי מצטיינת בספורט ואהבתי מאוד פיינטבול. לא הייתי בתנועת נוער, אבל בטיולים שנתיים תמיד הלכתי מקדימה עם המדריך. הייתי מאוד דעתנית, לא באמת היה ניתן להגדיר אותי".

בתיכון למדה בכיתת מצוינות למדעים, ונשלחה להשתתף בתוכניות למצוינות במכון ויצמן. "זאת היתה תוכנית של שלוש שנים שבהן נפגשנו עם החוקרים הכי גדולים בארץ", היא נזכרת, "סייעתי בעבודות מחקר על איידס וסרטן וזה נתן לי עוד חמש נקודות לבגרות, נוסף על חמש יחידות שעשיתי בביולוגיה, בפיזיקה, במתמטיקה ובאנגלית".

את ההחלטה להיות רופאה קיבלה כבר בגיל 12, כשלמדה לראשונה על גוף האדם. "היתה לי אנציקלופדיה של גוף האדם והיתה שם תמונה של מנתח שמחזיק לב אמיתי. מאותו רגע, בכל פעם ששאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, לא אמרתי מורה או רקדנית כמו שאר הבנות, אלא שאני רוצה להיות מנתחת ולהחזיק לב בידיים שלי".

כשהגיעה לגיל 18, הבינה לראשונה שהגשמת החלום קרובה מתמיד. היא קיבלה זימון למסלול "צמרת" היוקרתי, מסלול של עתודה רפואית, ובו ברגע החליטה שלשם היא מכוונת. "בכנס החשיפה למסלול דיברו חמישה רופאים מיחידות קרביות, ואני זוכרת שישבתי והסתכלתי על כל הפאנל ולא היתה שם אפילו רופאה אישה אחת. אמרתי לעצמי בלב שיום אחד אני אהיה שם".

• • •

כשהיא ממוקדת מטרה, חתמה נופית ויתור על מיונים לפרויקטים הכי נחשקים בצה"ל כגון תלפיות, חבצלות ותפקידי מודיעין נחשבים נוספים והחליטה לשים את כל הביצים בסל אחד, בתקווה שתצליח להגשים את חלומה להתקבל ללימודי רפואה.

אחרי שהשיגה ציון גבוה של 754 בפסיכומטרי ועברה את מבחני הקבלה והראיונות למסלול, קיבלה את ההודעה המיוחלת. "זה היה בספטמבר 2012, יום אחרי יום כיפור", היא נזכרת, "שמחתי כל כך, כי מבחינתי מסלול צמרת היה הדרך שתוביל אותי להיות רופאה ולהציל חיילים".

ב־10 באוקטובר 2012 התחיילה. כשבידה האחת חוגר ובאחרת אישור הדח"ש (דחיית שירות), שמה פעמיה לעבר האוניברסיטה העברית בירושלים, שם תלמד רפואה.
"הייתי במחזור הרביעי של מסלול צמרת מאז שנפתח והלימודים התקיימו עם סטודנטים רגילים לרפואה", היא מספרת, "אלה היו שנים מאוד אינטנסיביות וקשות.

"הקושי לא היה רק בגלל הלימודים, תחשבי שבין השנה הראשונה לשנייה, במקום לנוח, עברתי טירונות 03, בין השנה השנייה לשלישית עברתי קורס קצינים ובין השנה השלישית לרביעית קורס חובשים. בנוסף, היו גם שיעורי מד"ס ושיעורים טכניים צבאיים בנושאי רפואה צבאית כמו רפואה ימית ורפואה אווירית, הרצאות על מחקרים חדשים בנוגע לטיפול בשדה הקרב ועוד - הכל על חשבון חופשות. אין זמן לנשום. במשך שבע שנות הלימודים כל החיים שלך על 'הולד', ובסוף עוד מחכה שירות צבאי ארוך".

בשנה השנייה ללימודים הגיע הרמטכ"ל דאז בני גנץ להרצות בפני נופית וחבריה. "אחת השאלות ששאלתי אותו היא למה הרופאות בצבא לא משובצות ביחידות קרביות. התשובה שלו היתה שמבחינה פיזיולוגית הן עדיין לא משתוות לגברים. אני זוכרת שבתוך ליבי אמרתי לעצמי 'אין מצב', והחלטתי, שוב, שאני לא מסתפקת בפחות מרופאה קרבית".

מאיפה הפייטריות? תמיד רצית להיות פורצת דרך?

"אני באה מבית שהציונות בו חזקה מאוד. לא משנה כמה קשה היה להורים שלי, הם בחיים לא אמרו מילה רעה על המדינה, וזה משהו שספגתי והושרש בתוכי מיום היוולדי.
"בנוסף, אבא היה לוחם בשריון בתקופת מלחמת שלום הגליל, ובכל פעם שהוא היה נפגש עם החברים שלו הייתי מקשיבה לסיפורי הצבא שלהם. זה תמיד ריתק אותי.
"אמא שלי גדלה בבית דתי, ולכן לא התגייסה לצבא, אחי אדיר שירת בתפקיד טכני בחיל האוויר ואחותי אוראל למדה בבית ספר דתי ועשתה שירות לאומי, אז אפשר להגיד שאני הכי קרבית בבית".

בשנה השישית ללימודים נסעה נופית כחלק ממשלחת של חילופי סטודנטים לרפואה למרכז הטראומה בבולטימור במרילנד שבארה"ב, שם הגשימה את חלומה מגיל 12 וזכתה להחזיק לב אדם בידיה. "הייתי שם כחודש ימים עם עוד שלושה סטודנטים מהמחזור שלי", היא מספרת, "זה מרכז טראומה מאוד מתקדם ובערך בכל שעה מגיע לשם אדם עם פצע ירי.

"באחד הימים, כשהייתי במחלקת כירורגיית חזה, היתה שם השתלת לב. כשהבנתי שאני הולכת להחזיק לב ביד התרגשתי בטירוף. זה היה מעבר לכל הציפיות שלי, ואפילו הצטלמתי בדיוק כמו בתמונה בספר שראיתי בגיל 12".

כשחזרה לארץ החלה התמחות במחלקת ניתוחי לב־חזה בתל השומר, אולם בסופו של דבר בחרה להתמחות דווקא בפלסטיקה.

"עברתי למחלקת פלסטיקה בבית החולים הדסה עין כרם, הניתוח הראשון היה ניתוח כף יד והשני ניתוח תיקון שפה שסועה אצל ילדה. התאהבתי בזה מייד והחלטתי שאני רוצה לתקן מומים בילדים. במחלקה הזאת גם נחשפתי לרופאים ששירתו בצבא כרופאים קרביים. מנהל המחלקה היה רופא משייטת 13 והסגן שלו היה מסיירת מטכ"ל. הם יותר פיקודיים ויותר מעיזים מרופאים שלא באו מהרקע הזה".

ב־4 באפריל 2020, באמצע מגיפת הקורונה, נופית מתגייסת ומתחילה את ההשלמה החיילית שלה בעיר הבה"דים. "פתאום, בגיל 27, לצאת חמשושים הביתה ולהיות כל הזמן על מדים, זה מאוד קשוח ולא פשוט, מה גם שהתחרות על התפקידים שרציתי היתה גדולה ולוותה בהמון מתח".

בסוף ההשלמה החיילית נפתחו תפקידים בבא"חים, במרפאות בחיל השריון וגם בגדוד 890 של הצנחנים.

נופית, שהבינה שזאת ההזדמנות שלה להתברג בתפקיד כרופאה קרבית, פנתה למפקד ואמרה לו שהיא לא מוכנה להתפשר על פחות מגדוד 890. "ידעתי שמבחינת המבחנים עברתי הכל בהצטיינות, אבל גם שבשלב ההוא היתה רק רופאה קרבית אחת בגבעתי. לא התכוונתי לתת להזדמנות הזאת לחמוק ממני".

הרגשת שיש העדפה לבחור לתפקיד רופא גבר?

"הרגשתי שבגלל שעד עכשיו התפקיד היה של גברים, הבחירה הטבעית תהיה גבר. ידעתי שצריך לעשות צעד אמיץ כדי לשבור את המחסום הזה, וידעתי שאני לא פחות טובה מכל רופא גבר שהיה שם ושאין סיבה שלא ייקחו אותי. כשלקחו אותי לראיון עם סגן קרפ"ר (קצין רפואה ראשי) אמרתי לו שזאת השליחות שלי. הוא שאל אם לא יהיה לי קשה עם הריחוק מהבית וסחיבת המשקלים, ועניתי שלא, שאני יכולה לעשות כל דבר שאדרש לו".

השאלה הזאת לא קוממה אותך?

"בדיעבד את צודקת, אין לי ספק שהוא לא היה שואל רופא גבר לגבי הריחוק מהבית או על נושא המשקלים, אבל לא התרגשתי מזה, ידעתי שאני יכולה להתמודד. שאלות מהסוג הזה תמיד עולות. לא פעם הדגישו לי שהצנחנים נכנסים לעומק שטח האויב בשעת הצורך ורצו לדעת אם אכנס. תמיד אמרתי שאם אני רופאה של הגדוד בזמן שגרה, אני רופאה שלו גם בזמן מלחמה. אחרי הראיון עם המג"ד, שמאוד תומך בשילוב נשים בתפקידי לוחמה, קיבלתי את התשובה שהתקבלתי ולא הפסקתי לבכות מאושר".

אגב, איך התפקיד מסתדר לך עם הזוגיות?

"אנחנו זוג מאוד חזק. הוא מחזק אותי ומעודד אותי כשאני קצת נשברת, ואני אותו כשהמצב הפוך. שנינו דוחפים זה את זו לגרסה הכי טובה של עצמנו ובגלל זה הזוגיות עובדת".

• • •

באוקטובר 2020, אחרי שלושה חודשים של השלמה חיילית, נופית מתייצבת בגדוד 890, היישר לתרגיל גדודי בצפון.

במשך שלושה ימים צעדה עם הלוחמים יומם ולילה, טיפסה את החרמון עם ציוד על הגב, חטפה שלפוחיות ברגליים שגרמו לכל העור שלה להתקלף, ובין לבין טיפלה בכל החיילים שנפצעו, התייבשו או התעלפו. מבחינתה, זאת היתה טבילת האש הראשונה שהוכיחה לכל הסובבים שהיא ראויה לתפקיד, ובעיקר - שיש על מי לסמוך.

"אלה היו שלושה ימים אינטנסיביים מאוד. הייתי בחוסר שעות שינה, חייתי על מנות קרב, לא התקלחתי וישנתי בשטח עם החיילים", היא מספרת, "בין לבין הקרפ"ח (קצין רפואה חטיבתי) כל הזמן הפיל עלי פצועים, כשאני בעצמי הייתי פצועה, ולמרות זאת לא נשברתי ולא נעזרתי ברכב אפילו פעם אחת".

הרגשת שאת צריכה להוכיח את עצמך?

"כן, אבל לא כי אני אישה, אלא בגלל שאני חדשה. אני תמיד מרגישה שחובת ההוכחה עלי, בכל דבר".

איך החיילים קיבלו אותך?

"בהתחלה הם היו סקפטיים. ביום השני הם הסבירו לי איך לטפל בכפות הרגליים שלא הפסיקו לדמם מהעור שהתקלף. הם אמרו לי שהכי עוזר לשים נייר דבק רפואי ולהתעלם מהכאב, וזה בדיוק מה שעשיתי.

"להתעלם מכאב דורש חוזק מנטלי, וכשהתרג"ד הסתיים כל הספקות שלהם נעלמו והם אמרו שאני תותחית שהלכתי איתם את הכל, בלי לעלות פעם אחת על ההאמר הצבאי או בלי להתעלף. זה הרגע שבו הם ראו בי לוחמת. אחת משלהם".

• • •

עם סיום התרגיל עברה נופית עם הגדוד לתפוס קו בגזרת הר דב שבגבול לבנון, והיא הפכה לאישה הראשונה שצעדה במובלעות באזור וישנה במוצב "גלדיולה", המוצב הכי גבוה בהר דב.

מאז נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 מהווה גזרת הר דב סלע מחלוקת בין ישראל לחיזבאללה. סוגיית השליטה באזור שימשה לא פעם עילה לאנשי חיזבאללה לתקוף את מוצבי צה"ל ואת היישובים הסמוכים ולבצע ניסיונות חדירה וחטיפת חיילים.
באוקטובר 2000 התרחשה התקרית החמורה ביותר בגזרה, שבה תקפו פעילי חיזבאללה סיור של צה"ל. בתקרית נהרגו לוחמי ההנדסה הקרבית סמל ראשון בני אברהם, סמל ראשון עדי אביטן והנהג סמל ראשון עומר סואעד. גופותיהם נחטפו ובסוף ינואר 2004, ארבע שנים לאחר החטיפה, הוחזרו לקבורה בישראל.

"התפקיד שלי היה לקיים רפואת שגרה ומסדר חולים לפלוגות שהיו שם, ובנוסף לתת מענה לרפואת חירום בכל הגזרה. את כל הזמן נמצאת בכוננות וישנה במדים. אני והפרמדיק היינו עושים בינינו משמרות".

מה היה סדר היום במוצב?

"ביום הייתי מבצעת טיפולים רפואיים במידת הצורך, ובשתיים וחצי לפנות בוקר הייתי קמה ויוצאת עם החיילים להליכה שקטה במובלעות לסריקות, אבטחה ומניעת הסתננויות. באחת הפעמים תפסנו רועה צאן שחצה את הגבול והסתנן לשטח ישראל".

היית במצבים מסכני חיים?

"כל פעולה במובלעת מסכנת חיים. המובלעות נמצאות ממש בסמוך לגבול, כשמדובר בשטח הררי שיש בו ערפל ולכן המצלמות לא תמיד קולטות את כל מה שקורה. כמעט בכל פעם שהלכתי שם בוואדי, ראיתי מעבר לגבול את לוחמי חיזבאללה שצפו בנו. בעבר היו לא מעט הסתננויות של מחבלים ולא פעם הונחו על הציר מטענים. לשמחתי, לא בתקופה שהייתי שם.

"לאחרונה היינו בקו באזור יהודה ושומרון, וגם שם היו מצבים מסכנים חיים כמו זריקת בקבוקי תבערה, פיגועי ירי והפרות סדר. בהפרות סדר זה יכול להתפתח מאפס למאה בתוך שניות.

"האירוע המבצעי שהכי צרוב לי בזיכרון התרחש במבצע שומר החומות, כשנשלחנו לגזרה בצפון לאחר ירי המרגמות לעבר ישראל. זאת היתה פעילות של שילוב כוחות מיהלום, עוקץ והצנחנים, הלכנו עם אפוד קרמי וציוד מלא בתוך שדה מוקשים עם כדור בקנה, מוכנים לכל תרחיש. המטרה היתה לבלום את כל מי שינסה במהלך הפרות הסדר לעבור את הגדר, וידענו שבתוך ההמון יש לוחמי חיזבאללה ושאנחנו חשופים לירי צלפים.

"אני כמובן הייתי הלוחמת היחידה בשטח, בין עשרות לוחמים, ולא אשכח את מבט הפליאה של הלוחמים מיהלום כשהבינו שאני צועדת יחד איתם. הם שאלו אם זה תקני ומותר לי להיות שם. במצבים כאלו את כל כולך שקועה במשימה ולא נותנת מקום לפחד".

בין לבין, במארס 2021 ולקראת סוף הקו בצפון, התאפשרה יציאתה של נופית לקורס צניחה. לרוע מזלה, בתרגול האחרון שהתקיים שעות בודדות לפני הצניחה, היא נפצעה בגבה. "במהלך הקורס מבצעים קפיצות ממתקן המדמה קפיצה ממטוס ומתרגלים את הנחיתה והמפגש עם הקרקע", היא מספרת, "לצערי נחתתי לא טוב ונפצעתי בגב. כנראה שנגרם לי נזק באחת החוליות, אבל עוד לא הספקתי לבדוק את זה. מאוד חיכיתי לצניחה וממש התאכזבתי. בכיתי לא מעט על כך שפספסתי, אבל אין לי ספק שאצנח בקורס הבא".

את מרגישה פורצת דרך?

"חד־משמעית. כל אישה שעושה תפקיד כזה נותנת כוח ותעוזה לנשים אחרות שבאות אחריה. אין לי ספק שבפעם הבאה שירצו לקחת אישה לתפקיד הזה זה יהיה יותר קל, וגם נשים יעזו יותר לבקש תפקיד קרבי.

"צריך להבין שהמגבלה היחידה היא בראש, לא במגדר. הכל תלוי בכמה את חזקה מנטלית כדי להילחם ולעשות דברים שהסביבה משדרת שאת לא יכולה. אני מחכה ליום שבו נשים בתפקידים קרביים יהיו דבר שבשגרה וכבר לא יצטרכו לעשות על זה כתבות. זאת תהיה תחושה עזה של ניצחון". 

Michali100@gmail.com