מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"הבת שלי התחתנה לפני שלושה שבועות, וכמובן שמחתי, אבל לא התרגשתי. אני לא ממש אדם שמתרגש. ספורט מרגש אותי, ולאחרונה התרגשתי מאוד במהלך ובסיום אירוע שכמעט נגמר בטרגדיה, ולשמחתי היה לו הפי אנד. זה קרה לפני שבוע, כשכוכב נבחרת דנמרק, כריסטיאן אריקסן, התמוטט על כר הדשא במשחק ביורו מול פינלנד. היו הרבה תמונות חזקות מהאירוע, כמו חבריו לנבחרת שעמדו סביבו ובכו ואשתו שבכתה, אבל בעיניי הכי מרגש היה לראות אותו יורד מהמגרש, שוכב עם הגב מוטה קדימה והשחקנים עושים סביבו מעגל. הצעידה של כל הצוות איתו, כמו מסדר כבוד, היתה התמונה הכי חזקה בעיניי. מבחינתי, הצלת חייו של אריקסן הצילה את היורו. אם חס וחלילה זה היה נגמר באופן טרגי, האירוע הזה היה כמובן מעיב על כל היורו. הטורניר היה מסתיים, אבל זה היה עושה אותו נורא ומלווה אותנו עד הסוף.
"עוד אירוע שריגש אותי היה התמונה במשחק האליפות של מכבי חיפה, כשעפרי ארד ניגש לאבא שלו, שחולה בסרטן, ליציע. אלה דברים שהם מעבר לניצחון או הפסד. כשאנחנו שוכחים שאנחנו בני אדם - יש פתאום כמה רגעים כאלה שמזכירים לנו".
מתי בפעם האחרונה היית במשחק כדורגל?
"לפני שבועיים, כמאמן אום אל־פחם. זה היה משחק הישרדות גורלי, ואחרי עונה מלאה בסערות נשארנו בליגה, מה שהיה כמובן הקלה גדולה. לא היינו בכלל צריכים להגיע למצב הזה, אבל הגענו אליו מכל מיני סיבות. היתה אווירה מדהימה במשחק, כל השנה לא היה קהל ופתאום הוא חזר, ולקבוצה שלנו יש קהל גדול ורועש. היו במשחק בין 3,000 ל־4,000 אוהדים, מספר שלא תמיד רואים בליגה הלאומית, גם לא בליגת העל".
מתי בפעם האחרונה הימרת?
"אני לא מהמר. אני יכול לנחש, זה לא להמר, וזה קורה מפעם לפעם. יש לי ניחושים על תוצאות ועל משחקים, אבל יש איתי סוג של נאחס. עכשיו, למשל, אני אוהד איטליה, והסיכוי היחיד של איטליה לזכות ביורו הוא אם אני לא אגיד שהיא תזכה. בסתר ליבי אני גם רוצה ומקווה שאיטליה תזכה, ולכן ננחש שצרפת תזכה וככה נעיף אותם. אני אנחש שצרפת תיקח את היורו".
מתי בפעם האחרונה פרגנו לך?
"זה לא כל כך משנה אם פרגנו לי או לא. אתה לא יכול להיות אלוף או להשיג הישגים אם אין לך את הכלים לעשות את זה, ובשנים האחרונות בתנאים שעבדתי בהם עשיתי דברים טובים בסך הכל, אבל אף אחד לא מפרגן לך אם אתה לא מספר אחת, ובשנים האחרונות אני לא שם. האמת, זה ממש לא מזיז לי אם מפרגנים לי או לא. עברתי כל כך הרבה בחיים, שב־95 אחוזים מהמקרים הכל עובר לידי, אני אדיש.
"אני, בניגוד לכל המאמנים בישראל, היחיד שתוצאת משחק של הקבוצה שלו יכולה לגרום לו לבטל שידור למחרת. אם הפסדתי משחק שלא הייתי אמור להפסיד ולמחרת יש לי שידור, אין לי את המוסר לבוא ולפרשן אחרי שהקבוצה שלי נראתה כמו שנראתה.
"כפרשן, אני בין הראשונים בתחום. יורם ארבל לקח אותי ב־1995 לפרשן, התחלתי בטלעד וזזתי לקשת ולרשת. בהתחלה היה לי קשה עם העברית התקנית וגם היום, כשאני מדבר עם חברים, אדבר בשפה שלי, אבל בטלוויזיה צריך עברית טובה ושם ההקפדה שלי על העברית התקנית היתה משימה. לא היה לי צורך בזה ביומיום, כי מי מדבר ככה? בכדורגל ודאי שלא. כפרשן נתקלתי בעוד קושי, השידור החי. אמרת - נגמר. עם השנים למדתי לשלוט בעברית, להיות חד ולתמצת כשאמרו לי 'תחתוך'. זה לא היה קל, אבל לשמחתי אני לומד מהר בכל תחום והשתלטתי גם על זה".
מתי בפעם האחרונה עשית קעקוע?
"לפני שלוש שנים. אני מאוד אוהב קעקועים ויש לי מאה ומשהו מהם. את האחרון הוספתי במעלה כף היד, והוא ציור של לב עם כוכב".
מתי בפעם האחרונה הרגשת סביבך גזענות או אפליה?
"כל הזמן. אני לא חש את הגזענות כלפיי או חווה אותה אישית, אבל זה קיים סביבנו. בקבוצה שלנו היו השנה 20 יהודים ו־4 ערבים, למרות שאום אל־פחם היא הקבוצה שהכי מזוהה עם המגזר. בימי מבצע שומר החומות היה נורא. פשוט הפסקנו להתאמן. לא היה אפשר להגיע לאימונים, היו התפרעויות וזה לא היה בטוח, אז העברנו את האימונים למקום אחר והיינו 10 ימים בקיבוצים באזור. עם כל זה שאנחנו מחוברים למקום, ואני אוכל שם במסעדות ומסתובב כאילו אני תושב, באירועים האלה זה היה בעייתי.
"לא היה לי חשש לחתום באום אל־פחם, כבר אימנתי באחי נצרת ולפני כן כמעט בכל הנבחרות הצעירות בישראל, ולא היתה לשום מאמן נבחרת צעירה כמות שחקנים מהמגזר כמו שהיתה לי. אמרתי בזמנו, כשכולם גילו את השחקנים שגדלים במגזר, שהרבה מאוד מהם ישחקו בליגת העל ויהיו שחקני נבחרת ישראל, וזה קרה. יש לי חלק גדול בפריצה שלהם. היום אני כבר לא חושש. יש לי חברים בעכו, ביפו ובלוד ואני מסתובב שם תמיד. אני מאמין מאוד בדו־קיום, ומה שקרה בעיניי הוא שהמהומות בין הערבים ליהודים היו ניצול של מיעוט קיצוני משני הצדדים. היתה הזדמנות להתפרע ולהשתולל כשכל העיניים היו מופנות לדרום".
מתי בפעם האחרונה נחשפת לאומץ לב?
"לפני כמה חודשים, כשהשופט שגיא ברמן הכריז שמהיום הוא השופטת ספיר ברמן. כל הכבוד לספיר על האומץ, ואין לי בעיה עם זה. הבעיות שלי עם שופטים קשורות לחולשה שלהם כשופטים, ולא לשינוי מין. מבחינתי שכל השופטים ישנו את מינם. ספיר היתה ונשארה שופטת נחמדה מאוד. היא שפטה אותי בעבר והיה שיפוט טוב, חוץ מהמשחק האחרון שבו התעצבנתי עליה.
"המקרה שלה הוא מקרה שכל העולם ראה והתעסק בו. זה סיפור חזק בגלל שעולם הכדורגל הוא רע וקשה. שלא תהיה טעות, ואני לא מאחל לה את זה, אבל כמו שאני מכיר את העולם הזה, עוד יהיו לה שריקות שיקבעו תוצאות ועוד יהיה סוער ביציעים. היציעים בכדורגל הם לא יציעי תיאטרון.
"גם כלפיי כבר שמעתי במגרשי כדורגל הכל. קללות זה רגיל, והן הרבה יותר מגעילות ממה שאת חושבת, ויש כמובן גם איחולים למיניהם... היום השינוי שלי הוא שב־99 אחוז מהמקרים אני כבר לא שומע ולא מגיב. פעם הייתי מגיב מאוד קשה, היום אני מתעלם. בתקופת הפיגועים באוטובוסים אני זוכר שהגעתי למשחק מול כפ"ס, קהל סולידי ולא אלים או בעייתי, אבל היתה שם קבוצה בעייתית של אוהדים ומישהו צעק לי, 'הלוואי שאתה והמשפחה שלך תיהרגו בפיגוע', ואני הגבתי כמו שהגבתי ועשיתי לקהל תנועה מגונה. היו עוד הרבה אירועים ותקריות עד שלמדתי לא להגיב".
מתי בפעם האחרונה טסת?
"בשבוע שעבר, אחרי שנתיים, טסנו ליוון לחופשה משפחתית. אני אוהב לטוס והתגעגעתי לחו"ל, אין כמו חו"ל. את יוון אני אוהב מאוד, היא מדהימה. במיקונוס הייתי לפני שהישראלים גילו והרסו אותה. עכשיו אני נוסע למקומות אחרים, יוונים מגלים לי את האיים שעדיין לא הפכו למסחריים.
"גם במסגרת הכדורגל ראיתי הרבה עולם ואני אומר על כך תודה. הייתי בכל אירופה, כולל מדינות כמו קזחסטן שבחיים לא הייתי מגיע אליהן, וגם באוסטרליה ובניו זילנד, בברזיל, בקולומביה ובארגנטינה.
"לקחתי חלק בשידורים של שני מונדיאלים, בברזיל וברוסיה. ברוסיה היו לי 35 טיסות בשלושה שבועות והייתי בכל עיר שם. במהלך מונדיאל המדינה היא לא מה שהיא ביומיום. הממשלות דואגות שתראה רק את הדברים היפים, אין אלימות ואין פשע. בזכות השידורים ראיתי את כל ברזיל ואת כל רוסיה, וביורו הקודם הכרתי את צרפת, אוקראינה ופולין. עכשיו אטוס רק למשחק אחד, רבע הגמר ברומא".
מתי בפעם האחרונה שוחחת עם אביך, אברהם איווניר?
"הבוקר. אמרתי בעבר שהוא 'החדיר בי את המכביזם', כי כשנולדתי בכלל לא שאלו אותי 'אתה רוצה להיות אוהד מכבי, הפועל או בית"ר?' הכניסו אותי למכבי ושם נשארתי, לא היו אופציות. אבא שלי היה שוער בזמנו, אבל הוא לא הגיע לבוגרים כי אבא שלו נפטר והוא הלך לעסקים. לאחר מכן הוא היה חבר הנהלה במכבי. אבא שלי הוא איש מבוגר, בן 86, אבל נראה פחות מגילו. אנחנו בקשר טוב, מדברים כל יום סביב הכדורגל, הבית והילדים. היום הוא הפך לפרשן טלוויזיה, כל שיחה איתו זה 'ראית את המשחק?'"
מתי בפעם האחרונה קראת סטטיסטיקה?
"כל יום. החבר'ה של הדור החדש מתעסקים הרבה בסטטיסטיקה. אני מסתכל, קורא ורואה, אבל ברמה של הכדורגל היום הצוות סביב המאמן אמור להיות על עניין הסטטיסטיקה. אני לא איש מחשבים, אבל יש לי זיכרון צילומי ואני זוכר הכל. אחרי יום בעיר חדשה אני זוכר את הרחובות ולא צריך מפה. אני זוכר מידע ממשחקים שפירשנתי גם עשר ואפילו 15 שנים אחרי".
מתי בפעם האחרונה קיבלת הצעה מפתה?
"לפני שנה היתה הצעה מ'נינג'ה VIP', אבל אם אני משתתף בתחרות כזו אני צריך שנה אימונים, אני לא בא לדקה כדי לעוף. אמרתי להם שאם אני הולך לתחרות אני צריך לבוא מוכן - וזה לא התאים. לא היו עוד הצעות מהסוג הזה של הריאליטי".
מתי בפעם האחרונה היתה לך פדיחה בשידור?
"לפני כמה שנים היתה פשלה שלי ושל השדר שלומי דניאלי. היה לנו שידור של גביע הליגה הצרפתי, שזה משהו שאנחנו לא מכירים טוב כי אנחנו לא משדרים קבוע את הליגה הצרפתית. הקבוצות הופיעו בהרכבים חסרים, אבל גם אם הן היו עולות עם הרכבים ראשוניים לא היינו יודעים את זה, ולדעתי בערך עשר דקות שידרנו כשחשבנו שהקבוצה במדים האדומים היא הקבוצה במדים הלבנים ולהפך, וככה טעינו בכל השמות. כיוון שרק שנינו ראינו את המשחק להערכתי, אף אחד לא שם לב לזה עד שאנחנו שמנו לב ותיקנו".
מתי בפעם האחרונה הרגשת גאה להיות ישראלי?
"יש רגעים כאלה, לא הרבה, אבל יש. בספורט הרגשתי גאה כשסיימנו את העונה הזו עם קהל, וכשהיה דרבי בגמר הגביע עם 30 אלף איש בבלומפילד ואווירה מדהימה. אחרי זה אתה רואה משחקים באירופה ללא קהל, אז אולי אנחנו לא משחקים טוב, אבל לפחות ניצחנו את הקורונה.
"בסוף גם נגיע מתישהו ליורו או למונדיאל. כל הזמן מגדילים את המפעלים, במקום 16 נבחרות יש עכשיו 24, וזה יגיע למצב שפעם נגיע. מה נעשה כשנגיע? לא יודע, אבל מאמין שנשתחל לאיזה טורניר. כדי להביא גאווה צריך קודם כל להגיע ואז להיות שם פעם, פעמיים, שלוש, עד שניראה יותר טוב. האם אנחנו מסוגלים לזה? אני בספק גדול".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"עכשיו. מהרבה בחינות, החלום שלי הוא לחזור לאמן בחו"ל ולגור באירופה. אני לא יודע להגיד אם זה חלום להיות בליגת העל, כי ברור שאם אני מאמן אני רוצה להיות במקום הכי טוב שיש, אבל כרגע אני במקום שטוב לי בו והוא שונה. אם הייתי בן 25 היו הרבה דברים שנעשים ונראים אחרת, אבל זה לא שהיום מאוחר מדי. החיים יכולים להשתנות ולהתהפך בשנייה, את זה אני יודע.
"אני לא קם בבוקר וחושב איך אגשים את החלום, אני יודע מה הדרך ושהיא ארוכה וקשה. צריך עונה גדולה ומשמעותית, למשל לעלות עם הקבוצה לליגת העל ואז להמשיך איתם לעוד עונה מצוינת. אז רוצים אותך במקום גדול בליגת העל, ואם אתה מצליח שם, הדלת לאירופה נפתחת. זו דרך קשה והסיכוי שהיא תתממש נמוך, אבל היא קיימת".
מתי בפעם הראשונה עלית למגרש?
"בגיל 16 ושלושה חודשים שיחקתי בפעם הראשונה בבוגרים של מכבי ת"א והתרגשתי מאוד. המשחק הראשון שלי היה בגביע. שיחקנו באצטדיון גאון ביפו ולא עליתי בהרכב. זאביק זלצר היה המאמן, הוא העלה אותי לשחק וכבשתי שני שערים. עליתי ב־1:1 וניצחנו 3:1".
מוטי איווניר \ בן 57, מאמן ופרשן כדורגל, בעבר שחקן מכבי ת"א ונבחרת ישראל. מתגורר בת"א, נשוי לעופרי ואבא לשלושה - אוראל, מאיה ודן. בשנת 2009 נבחר להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי. כיום מאמן הפועל אום אל־פחם ומשמש פרשן במשחקי היורו, המשודרים ברשת 13 בשיתוף ערוצי צ'רלטון
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו