פרקליט המדינה: עלא דקה נחשף

לפני שלושה שבועות, כשיצא מהכפר שבו מתגוררת סבתו מערבה לכיוון תל אביב, הרגיש השחקן עלא דקה פחד אמיתי. "בכניסה היו כמה בני נוער מהכפר שהפגינו מול השוטרים והדליקו צמיגים", הוא משחזר, "זה נראה מפחיד והרגיש לי כמו 'בילוי' ערב של בני נוער שאין להם מסגרת. ראיתי את זה גם בשנת השירות שלי בבת ים, אז עבדתי אז עם נוער בסיכון שבילוי אחר הצהריים עבורו היה לשבור דברים ולפרוץ לבית הספר משעמום. פחדתי, אבל התגברתי ובסוף מצאתי דרך לעקוף את האש כדי לצאת מהכפר.

"בשאר הזמן של מבצע שומר החומות פחות פחדתי, אבל זה כן היה קיים. אין לי ממ"ד בבית, אז הייתי בחדר המדרגות, אבל זה משהו שהתרגלתי אליו מהחיים בבאר שבע. אני רגיל לטילים. נכון שזה היה יותר מפחיד מבחינת המאסיביות של ההפצצות, ולב תל אביב הרגיש כמו אזור מלחמה עם בומים ואזעקות, אבל זה היה בעיקר מייאש וגרם לי לתחושה שהדבר הכי חזק פה זה האלימות. היא מה שהכי משלהב את ההמון, וזה מייאש.

"אני רואה קווי דמיון בין המפגינים פה והמפגינים שם. אלה אוכלוסיות חלשות יותר, עם פחות תשתית בתוך החברה, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. עבורם, זאת דרך להביע את הזעם שלהם על המדינה. בימי ההפגנות היו הודעות ווטסאפ שסיפרו שיהיו הפגנות של לה פמיליה ביפו או של יפואים בפלורנטין, אבל שום דבר מזה לא קרה, הכל היה הפחדות. אנשים מאוד חוששים ומעבירים מסרים מתוך פחדים, ואני מודה שכשקיבלתי את ההודעות האלו פחדתי על עצמי או למשל שיפרקו לי את האוטו. חשבתי מה אעשה אם ישברו אותו בלום. היתה חרדה.

"במבצע, גם המקצוע הרגיש לי פתאום חסר תכלית. הרגשתי שאין לי שום סיכוי לשנות משהו אי פעם בחיים כשחקן והתחלתי לחשוב מה מעניין אותי. חשבתי על מדע ועל מתמטיקה, וחשבתי אפילו ללמוד מדעי המדינה כי אני קורא המון על פוליטיקה, אבל כדי להיות פוליטיקאי צריך להיות מנותק רגשית וזה לא מתאים לי. בא לי לעשות דברים שקשורים לקהילה, למשל של תל אביב ושל יפו. אולי אעשה את זה בקרוב".

דקה (26), בן למשפחה מוסלמית שגדל בבאר שבע ומתגורר היום בתל אביב, מעיד על עצמו כי הוא "מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הדת. הפעם האחרונה שהתפללתי היתה בכיתה ט', בבית של ההורים שלי. הייתי מאוהב במישהי שגרה בארה"ב, הכרנו ונפרדנו, והתפללתי שתהיה לי אפשרות לפגוש אותה שוב. הכרנו במשלחת של 'בונים גשרים לשלום'. היא היתה מעודדת אמריקנית, החלום האמריקני, וכנראה הייתי מאוהב בחלום יותר מאשר בה.

"אני כן מאמין בגוון ההלכתי של הדת, בהשפעה המדיטטיבית שלה על הרוח ובתשובות על חוסר המשמעות של החיים החילוניים, אבל מצד שני הדת יכולה לשמש נשק לאנשים שלוקחים אותה ככלי מאגד נגד כוח אחר. אני שואל שאלות כי מצד אחד אני כן מאמין באלוהים ומאמין שיש כוח עליון, ומצד שני אני מאוד מאמין באדם ורוצה להיות אדם שמאמין באדם וביכולת שלו לשנות מציאות וליצור חיים טובים יותר. הקורונה, שבה הכל נעצר, הוכיחה לנו כמה אנחנו קטנים, שמשהו כל כך קטן יכול לעצור אותנו".

ברמה הפוליטית, הוא דווקא מאוד מעורב. "הצבעתי בכל מערכות הבחירות ותמיד אצביע", הוא מבהיר, "אני משנה את ההצבעה שלי לפי תחושה, ואני מצביע פעיל שמתייחס ברצינות ושואל איזו מפלגה אני רוצה לחזק - ולא תמיד זו מפלגה ערבית.
"חשוב מאוד להצביע וזו צריכה להיות חובת האזרח, לא זכות. האפשרות לשינוי נמצאת רק בידיים שלנו. אני מודע לזה שהמון חברים שלי התייאשו ולא מצביעים, כי יש תחושה שלא נצליח לשנות את הקיים. אני הייתי רוצה שתהיה נציגות ליותר פלחים מהעולם הערבי בתוך הכנסת.

"כמו שאמרתי, פוליטיקה היא נושא שמעסיק אותי ומשפיע עלי. יש לי התראות בנייד, ואני קורא ומתעניין.

"אני מכיר אמנים שבורחים מפוליטיקה, גם בתקשורת וגם בחיים, אבל אני חושב שזה לא נכון. צריך להיות פעיל פוליטית. אנחנו שחקנים וגם אזרחי המדינה, ולדעות שלנו יכולות להיות השלכות, אבל תפקידנו לומר אותן ולשאוף למציאות האידיאלית שאליה אנחנו מעוניינים להגיע. פעם פחדתי ונמנעתי מלדבר על זה, אבל הגעתי להבנה שלא צריך לפחד. אילו דעות כבר יש לי שאני צריך לפחד מהן?"

כאזרח ערבי שחי בישראל, ועוד כמי ששיחק דמות של מישהו שהופך למחבל ב"פאודה", חווית גזענות?

"היו מקרים, למשל לפני שנתיים, כשניסיתי להזמין 'אייר בי אנד בי' למשפחה שלי. מישהו אישר אותי, וכשהבין שאני ערבי החליט לבטל את ההזמנה. המקום היה פנוי, הוא פשוט סירב לתת לנו להתאכסן שם. נפגעתי מאוד, אבל לקח לי יום למצוא משהו אחר, טוב יותר. היתה לי גם סיטואציה אחרת, בכרם התימנים, שבעל דירה ערבי לא הסכים להשכיר לי כי אני ערבי. הוא העביר את המסר מהדייר שגר שם, ואפילו לא רצה שאפגש איתו.

"קללות כלפיי היו גם בתיכון, אבל זה לא משהו שהגיע לחיים הבוגרים שלי באופן משמעותי. זה שאתה שחקן, מגן ושומר עליך מאוד. התחום הזה שם כיפה מסביבך, כי אתה מוכר ואנשים מזהים אותך. כשאתה לא מוכר זה קשה. אני יודע שערבים שחיים בתוך אוכלוסיות יהודיות פשוט חיים עם זה. אם יש להם עברית טובה, כמוני, הם במצב אחר מאלה שלא יודעים להסוות את עצמם.

"אגב, בשביל התפקיד ב'פאודה' התאמנתי על האיגרוף המון והפסקתי לעשן, מה שאני חייב לעשות שוב, כי חזרתי. עבדתי על שרירי בטן, לקחתי מורה פרטי, ואחר כך היה לי מורה מטעם ההפקה והתאמנתי גם עם ליאור (רז). זו היתה חגיגה גדולה. אהבתי מאוד את האיגרוף, ונהניתי ממנו ומהמאמנים שהכרתי. לצערי, ביום הראשון של הצילומים הדלקתי סיגריה והגמילה הסתיימה. אמא שלי מאוכזבת עד עמקי נשמתה שחזרתי לעשן. ההורים שלי ראו את 'פאודה' והיו מאוד מבסוטים. הם רק לא אהבו שהרגתי את יערה בסוף. אמא שלי שאלה 'למה? למה?', זה שבר לה את הלב. גם לי היה קשה עם זה. אמרתי לעצמי שאני לא מאמין שזה הסוף. לא היה ידוע מראש לאן זה הולך, באמצע הצילומים הכותב בא אלי ואמר לי".

• • •

בימים אלה אפשר לראות את דקה בעונה השנייה של "פמת"א" (ימי שני ב"כאן 11") כפרקליט חליל ג'ועני, שמנהל תיק סמים גדול ומורכב לצד חוקר המשטרה גיא זבולוני (מיכאל אלוני) ומנסה להשתחרר מצילה הכבד של המנטורית הנערצת שלו, מרסל בן דוד (חן אמסלם).

"הצילומים היו מאוד כיפיים, ובעונה הזו נוסף לי פרטנר מדהים, מיכאל אלוני", הוא מספר, "החיבור הראשון שלי איתו היה ב־2012, בתור מתמודד ב'דה וויס' שהוא היה המנחה שלה. לא נפגשנו שמונה שנים וזו היתה חוויה מעניינת לפגוש אותו כשחקן. צפיתי בו בתור ילד ב'שמינייה' וזו היתה סגירת מעגל לשחק איתו. חזרתי לשחק גם לצד חן אמסלם, מה שהיה מעולה, ובכלל יש לי שם אחלה פרטנרים. הרגשתי בליגה של הגדולים".

בעונה הראשונה נחשפה שחיתות בתוך המערכת, עכשיו התיקים אחרים.

"נכון. הבנתי די מהר את הסיפור החדש ואת התפקיד הדרמטי שלי בתוכו. הדמות שלי, חליל, מקבלת הזדמנות גדולה. אני פרקליט שצריך להראות שהוא טוב, יעיל ושימושי למערכת, אבל כל מיני דברים יקשו עליו לקיים את התפקיד, מבחוץ ומבפנים. חליל נאבק להוכיח את עצמו, ותזכרי שמדובר בתלמיד חכם שבחר להיות במגזר הציבורי ולהשפיע על מה שקורה במדינה, אבל זו החלטה לא פשוטה בכלל לאדם שיכול היה ללכת למגזר הפרטי. הוא בחר להיות במוקד כוח. אגב, בעונה הזו עוד נראה איפה הגוף הזה יכול להגן על האזרח, אבל זהירות, אני הולך פה בין ספוילרים".

הוא למד משחק בבית הספר למשחק גודמן בנגב, החל את דרכו כשחקן בתיאטרון באר שבע, ותוך כדי קריירת המשחק הוא מטפח גם אהבה ישנה, לשירה ולמוזיקה, שהתבטאה לראשונה בציבור כשהשתתף כמתמודד בתוכנית "דה וויס" ב־2012.
"יש לי אלבום שייצא בעוד כשלושה חודשים וייקרא 'זהב שחור'", הוא מעדכן, "ואני רוצה לעשות דברים שהרבה אנשים יראו, ירגישו ויקבלו מהם דברים, וזה כולל משחק, כתיבה, קולנוע וגם מוזיקה. לצידי יש את תאיר סיבוני, אחלה מפיק וחבר, ואנחנו כותבים ומלחינים ביחד. אני בא עם הרעיון הטקסטואלי, והוא עם המוזיקה. התחלנו משיר אחד ועכשיו יש אלבום שלם.

"התחלתי את הדרך במוזיקה. בכיתה י"א הקמנו להקה, אני וכמה חבר'ה, המוזיקאים הרוקיסטים של השכבה. אני הייתי הסולן, המצאתי את שם הלהקה 'טופס לבן' וכתבתי שיר אחד בשם 'אל תדאג'. אחר כך היתה לי עוד להקה, 'עלא והיהודים'. הופענו בברים בבאר שבע ועשינו מזה קצת כסף. הלהקה שילמה את הצ'ק הראשון של הלימודים שלי בבית הספר למשחק גודמן בנגב. הם שמו את כל הכסף, והם חברים טובים עד היום. בגיל מבוגר יותר הלכתי ל'דה וויס', ואני יודע שבלי התוכנית הזו לא הייתי מתגלגל הלאה. זו היתה חוויה קריטית עבורי, בלעדיה לא היה כלום. 'דה וויס' הכניסה אותי לעולם הזה. הכרתי שם את יוסי שיר, שהכיר לי את רינת (רינת איתן, הסוכנת שלו; ש"ז), ואז דברים התגלגלו. אף פעם לא עזבתי את המוזיקה, כל הכסף מהמשחק הלך למוזיקה".

תמיד היתה בך תשוקה לבמה, ללהופיע?

"כבר בגיל 4 עליתי על שולחן בבית, שרתי 'האוטו שלנו גדול וירוק' - וההופעה תועדה. היה לי שיער בלונדיני ארוך, ואמא שלי צילמה כי אני מהילדים שאמרו עליהם 'הוא נולד עם חיידק במה'. משם זה התגלגל לאודישן הראשון ב־2011 ל'כוכב נולד'. עדיין יש לי את מספר המתמודד, הדבקתי אותו על הארון. הרגשתי שם חרדה כללית, כי השם שלי תמיד שונה וגורם לי להרגיש מיוחד. עלא הוא שם שיש בו פלוס בריאליטי כי יש מאחוריו סיפור, אבל זה לא עזר לי להתקדם בתוכנית. התקדמתי בדרכים אחרות".

• • •

כילד למד דקה בבתי ספר עם יהודים, ועוד בקיבוץ חצרים. "לא מזמן אבא שלי צילם לי את הרפת בקיבוץ ושאל אם אני מתגעגע, והאמת היא שכן. למדתי בחצרים בכיתות ד'-ו', ולתת לילד לגדול בבית ספר עם מרחב גדול זה מאוד בריא. בסופו של דבר, המחשבה לממש את עצמי בתחום המשחק באה מהמרחב שקיבלתי שם. הילדים היו ילדי קיבוץ ותמיד הרגשתי קצת שונה, אבל אז לא הבנתי למה ולא הרגשתי שהשונות שלי גורמת לאיזו אפליה מצד הממסד. היו ילדים שחיפשו את השונה בי, אבל הייתי מקובל, הייתי הליצן. הצחקתי את כולם בכל מחיר, ולפעמים המחירים היו גדולים מדי.

"הייתי תלמיד עם ראש על הכתפיים וציונים טובים. יש לי 5 יחידות בכל: פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה. בתיכון הצד הריאלי היה חזק יותר אצלי, אולי כי זה רץ במשפחה. אבא שלי, מוסא, הוא בעל משרד עורכי דין עם שלושה תארים, ובהם גם תואר בפיזיקה, ואמא שלי, רוזה, היא מורה לביולוגיה עם שני תארים וגם משפטנית. הם גרים בבאר שבע ועובדים שם, ואמא שלי רוצה שאלמד משפטים, כי אחרי שלמדה בעצמה הבינה את היופי בתחום. מאז שהיא לוחצת עלי, אבא שלי שחרר. יש סיכוי שאלמד משפטים רק כדי להבין מה מושך בזה".

איך היחסים שלך עם הוריך?

"מצוינים. אני מאוד אוהב את אמא שלי, היא רואה לתוך הנשמה שלי. מאז שעזבתי את הבית בגיל 21 יש לנו שיחות עמוקות והיא סופר אינטליגנטית, חכמה, מבינה ועוזרת לי לפרק את הפחדים שלי לגורמים, להתמודד עם הבעיות האמיתיות ולהבין ממה אני חושש.

"הוריי התחתנו באמצע שנות ה־20 שלהם, ועכשיו הם רוצים שאני אתחתן כי הם רוצים להיות סבא וסבתא. לי אישית עדיין מוקדם מדי לחשוב על חתונה. אני רוצה משפחה וילדים, אבל עוד לא. יש לי עוד כמה חלומות להגשים".

אפרופו משפחה וילדים, בחודשים האחרונים דקה נמצא בזוגיות עם השחקנית איאן פינקוביץ', בתו של הבמאי והשחקן רוני פינקוביץ' ז"ל, שסבל שנים ארוכות מטרשת נפוצה ובחר לסיים את חייו בשווייץ בדצמבר האחרון.

"התחלנו לצאת לפני שמונה חודשים", הוא מספר, "הכרנו דרך חברים משותפים והיה ברור שזה הולך להיות קשר רציני. נפגשנו יום אחרי שאבא שלה, רוני, הודיע למשפחה שהוא רוצה לסיים את חייו. זו היתה היכרות תוך כדי שהיא בתהליך פרידה מאבא שלה, והיא למדה איך לחיות ליד סוג כזה של אובדן. הספקתי לפגוש אותו וגיליתי בן אדם מדהים, מאוד מיוחד ועם המון הומור, ששמר על ההומור שלו גם בתקופה הזו.

"הוא הלך בלי פחד, מתוך ידיעה עמוקה שהוא רוצה לסיים את חייו, ואני מאוד מעריך אותו. איאן איבדה גם את האב הביולוגי וגם את האב הרוחני שלה, כי הוא תמך בה והכניס אותה לתחום. ההורים שלי פגשו אותה ואוהבים אותה מאוד, וכשרוני פגש אותי הוא אמר לי 'תשמור עליה'".

אתה ואיאן באותו מקצוע. זה משפיע על היחסים?

"אנחנו שני שחקנים ושני אנשים מאוד דרמטיים, אז הכל גורלי. כל ריב קטן הוא קיומי. אבל אנחנו גם אנשים בוגרים שיודעים לתקשר. היא גרה בתל אביב לבד וגם אני גר לבד כרגע. כשאנחנו יוצאים מזהים אותי וגם אותה, ואותנו ביחד, אבל זה לא מפריע לנו, זה נחמד ומלא פרגון. למה נכנסתי למקצוע הזה אם לא כדי שיזהו אותי? אתה רוצה להיות שחקן כדי להגיד משהו".

לא חששת להיות בזוג מעורב? היחס שזוגות כמוכם מקבלים הוא לא הכי אוהד.

"אני חושב למשל על לוסי אהריש וצחי הלוי או על זוגות מעורבים אחרים, וזה משהו שנהיה יותר ויותר שכיח, ועם זאת מפחדים לדבר עליו. חבל שקשה לאנשים להבין שזו המציאות. איאן ואני מדברים על הקושי שיכול להיות, גם בתוך הבית וגם מול העולם החיצון, ומבינים שכמה שמתקשרים יותר - כך בריא יותר. אלו דיבורים גדולים, לחשוב מה תהיה הזהות של הילדים, למשל. יש תחושה שזוגות מעורבים מוותרים על משהו, אבל אני מנסה להשאיר את התחושה הלאומית מחוץ לקשר, כי היא לא בריאה למערכת היחסים ולדעתי הכל פתיר בתקשורת.

"לפעמים המדינה מרגישה כמו טבעת של אמוציות ורגשות. הכל אישי ופרטי פה, ואני אוהב את זה, אבל צריך לצאת כדי להבין שיש עולם ומציאות אחרים. גם באירופה או בארה"ב אני אהיה מוסלמי, זה בא איתי לכל מקום, אבל שחררתי את התחושה שאני צריך להיות בגובה הדשא, או שכולם צריכים להיות שווים ונאמנים. השונות היא מה שנותן לנו את הכוח". 

shirshirziv@gmail.com