נועם אש. "היה לי 
מאוד חשוב לא להפוך 
אף אחד לקורבן" , 5X Media
נועם אש. "היה לי מאוד חשוב לא להפוך אף אחד לקורבן" | צילום: 5X Media

"כמו היהדות, גם זהות להט"בית הפכה פתאום לדבר פוליטי"

יידישקייט ניו־יורקי, רומן להט"בי ואהבה של נכד בוגר לסבא וסבתא שלו – כל אלה מככבים בסרט "Bookends", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה "TLVFest" בתל אביב • נועם אַש, היוצר האמריקני־ישראלי, גיי בעצמו, מסביר למה המסר האנושי שלו עוזר להביס גם את האנטי־ציונים

בסרט החדש שכתב, ושהוא מככב בו, נועם אַש החליט לשחק, ובכן, באש. 12 שנים אחרי שפרץ לתודעה בזכות סדרת הרשת שהגה, ושגם בה כיכב, "My Gay Roommate", הקולנוען והשחקן היהודי - והישראלי במקור - בחר לעסוק שוב בנושאים שמרכיבים את חייו: יהדות, הומוסקסואליות ויחסיו עם סבו וסבתו.

בעולם אידיאלי, שלושת הנושאים הללו לא אמורים לעורר אמוציות קיצוניות. אבל בשנת 2026, ובזמנים שרחוקים מלהיות אידיאליים, אחד מהם נחשב לבלתי מסחרי בעליל, בעוד שני האחרים מפיקים תגובות קשות מלא מעט אנשים ברחבי העולם.

"היו צועקים 'יא הומו', פתאום צריך להודות": האם עדיין קשה לצאת מהארון?

אבל אש בן ה־35, יהודי גיי שגר תקופה מסוימת עם סבו וסבתו, לא התכוון לעצבן אף אחד, בדיוק להפך. "Bookends" ("קצוות ספרים"), סרטו החדש שיוקרן בנוכחותו בשבוע הקרוב במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה "TLVFest" בתל אביב, שמתקיים זו השנה ה־21, הוא פשוט סרט שמשלב כמה אלמנטים מהחיים שלו. או כמו שהוא יגדיר זאת - לפני הכל, זה סרט על אנשים. מה לעשות שהם במקרה גם יהודים, להט"בים או רחמנא ליצלן – זקנים.

"נתתי לבמאי הסרט (מייק דויל) עבודה מאוד קשה, כי הוא היה צריך למצוא את שיווי המשקל שדרוש כדי להלך בין קומדיה לבין דרמה", הוא אומר בראיון מלוס אנג'לס. "כשכתבתי את התסריט רציתי שהוא יהיה מאוד מצחיק, אבל שהוא גם יעסוק בנושאים קצת כבדים. לא רציתי לבחור נושא אחד ולוותר על האחר".

בחרת לעשות סרט על שלוש אוכלוסיות שמתמודדות עם קושי ועם סטיגמות. החלטה אמיצה, אפשר להגיד, בעולם התרבותי האסקפיסטי של היום.

"נכון. אבל שים גם לב שלא הפכתי אף אחד מהם לקורבן, זה היה לי מאוד חשוב. יש המון סרטים על יציאות קשות מהארון ועל חברים ומשפחה שלא מקבלים את הגיבור בגלל הנטיות שלו. יש גם המון סרטים על אנטישמיות ועל השואה, ואלה סרטים מאוד חשובים שיש להם המקום שלהם. יש גם סרטים על אנשים זקנים שהם חסרי אונים, והם תמיד דמות מספר חמש (בחשיבותה בתסריט; ע"פ) שצריך לטפל בה, כמו סבתא חולה שצריך ללכת לעזור לה. היה לי מאוד חשוב ללכת נגד כל הדברים האלה.

פ' מארי אברהם וקרוליין אהרון ב"Bookends". "בהקרנות התגובה של הקהל מאוד חמה", צילום: 5X Media, the film collaborative

"אז אין הומופוביה בסרט, אין אנטישמיות ואין אינפנטיליזציה של זקנים. בסרטים קורה לא מעט שזקנים מאבדים משהו מהאנושיות שלהם. הם כאילו לא רלוונטיים כבר, אלא יותר מטלה שהדור הצעיר צריך להיסחב איתה. בסרט הזה הפכנו את התפקידים, והסבים (בגילומם של פ' מארי אברהם וקרוליין אהרון) הם אלה שבאים לעזרתה של הדמות הראשית. רציתי להזכיר לאנשים כמה ערך יש באנשים מבוגרים. הם מוצגים בו כמו אנשים בוגרים שבוחרים לחיות את חייהם כמו שהם רוצים. הם לא מבקשים עזרה. כל אחד מהאנשים שמייצגים קהילות בסרט הזה מקבל החלטות מאוד עוצמתיות ממקום של קבלה וכוח, לא ממקום מתקרבן".

אז איך היית מגדיר את "Bookends" יותר: סרט על התבגרות, יהדות או זקנה?

"אחד הדברים שהכי מיוחד לראות בהקשר של הסרט הזה הוא האופן השונה שבו הוא מתקבל בכל מקום. הוא הוצג בפסטיבל סרטים כללי בסנטה ברברה, אבל גם בפסטיבלים להט"ביים ובפסטיבלים יהודיים, ולכל קהל יש נקודת התחברות אחרת אליו. אם אתה הולך לפסטיבל יהודי, אומרים לך 'אה, זה סיפור על סבים יהודים והנכד שלהם'. רבים ממי שצפו בו במסגרת פסטיבל להט"בי אמרו לי: 'אה, זה רום־קום (קומדיה רומנטית) גיי!".

לא התחיל עם הרופא

אש גדל במושב נופית בצפון הארץ, למשפחה חצי ישראלית מצד אביו וחצי אמריקנית מצד אמו. ב־2009 עזב את ישראל לטובת לימודי משחק באוניברסיטת טאפטס בבוסטון. כשהיה בן 21, בשנה השלישית ללימודיו ואחרי שלא קיבל תפקיד ראשי באחת מההפקות בחוג לדרמה, החליט לצור ביחד עם שותפו (הסטרייט) לדירה בקולג', אוסטין בנינג, סדרת רשת שעוסקת בדינמיקה שהתקיימה ביניהם בחיים האמיתיים. כלומר, במערכת היחסים של שני שותפים לדירה שהופכים לחברים טובים, אבל נטיותיהם המיניות השונות מייצרות סיטואציות קומיות.

"השותף הגיי שלי" הפכה די מהר לאחת מסדרות האינטרנט המצליחות לתקופתה, כשהיא גורפת מאות אלפי צפיות לפרק. אש, שבכלל רצה להיות שחקן אבל הפך כמעט במקרה גם ליוצר (ומקפיד להדגיש שלא הוא מביים את היצירות שכתב), עבר מאז להתגורר בניו יורק, בטרם עקר ללוס אנג'לס לפני כשש שנים. אז החליט לכתוב סרט באורך מלא, שגם הוא עוסק בנושאים שהוא מכיר מקרוב.

ב"Bookends" הוא מגלם את נייט, צעיר ניו־יורקי יהודי וגיי שעובר להתגורר עם הורי הוריו בפריפריה אמריקנית בעקבות משבר פרידה שחווה. בדרך הוא מתאהב ברופא של סבו, מנער מעצמו את התמימות הילדותית שעוד נותרה בו, וגם את האשליות שחיי הכרך נוהגים למכור. בקיצור – סיפור התבגרות אוניברסלי, בניחוח גפילטע־פיש ורוד.

"באמת גרתי עם סבא וסבתא שלי במשך שנה אחרי פרידה", הוא מספר. "הייתי באמצע כתיבה של פרויקט אחר, וכל הזמן הייתי אומר למנהלת שלי 'את לא מאמינה מה קרה לי היום'. היא כל הזמן היתה עונה לי, 'נועם, אתה חייב לכתוב על זה' - ולא רציתי. בסוף היא אמרה 'סמוך עלי, כתוב על מה שאתה עובר', ובאמת כתבתי.

אש: "מישהו נתן לנו אפס כוכבי דירוג וכתב שאנחנו 'תעמולה ציונית'. מחקו את הביקורת שלו, כי החליטו שהיא דברי שנאה. אז ברור שיש אנשים שישנאו, אבל אחד הדברים שהופכים את הסרט לאפקטיבי הוא העובדה שהיהדות היא חלק מהעולם שלו - אבל הוא סרט לכולם"

"הרבה מהדברים שאני כותב מתחילים מחוויה אמיתית, לפחות הגרעין שלהם. אז אמנם לא גרתי בדיור מוגן כמו נייט בסרט, וגם לא היה לי עניין רומנטי עם הרופא שלהם, והרבה דברים שם הם לגמרי בדיוניים. אבל אני משתמש בכלים האלה כדי לומר את האמת שרציתי לדבר עליה: שהקשר בין נכד וסבים הוא דבר כל כך מיוחד, עם כל כך הרבה רבדים.

"עבורי, הקשר עם סבא וסבתא היה אחת הברכות הכי גדולות של חיי. זה משהו שאני מקווה שאנשים מזדהים איתו, ושאם עדיין יש להם הזדמנות לבלות זמן עם הסבים שלהם - שיעשו את זה. סבא וסבתא שלי חיו בארה"ב והייתי בקשר מאוד טוב איתם. שניהם הגיעו לגיל 97 ונפטרו ב־2021 וב־2022. סבתא שלי מצד אבי עדיין חיה, והיא גרה בישראל. היא בת 97 בעצמה ותגיע לפסטיבל לצפות בסרט".

בלתי אפשרי להתעלם מהתזמון ומהאקלים החברתי שהסרט יוצא בו. העובדה שמדובר בסרט "יהודי" הקשתה על ההפצה שלו?

"זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה, כי אף אחד לא יגיד לי 'אנחנו לא רוצים את הסרט בגלל תכנים יהודיים'. האם יש מפיצים או יש פסטיבלים שאולי לא רצו בו בגלל התכנים היהודיים? אני בטוח שזה קיים. אבל אף אחד לא אומר לי את זה במפורש, אז קצת קשה לאמוד. מה שאני כן יכול להעיד זה שבהקרנות של הסרט בפסטיבלים הקהל מאוד חם כלפיו. אבל היו גם פסטיבלים שנשמעו בהן אמירות אנטישמיות".

מה, למשל?

"אני זוכר שבפסטיבל הראשון מישהו דירג את הסרט ב־'Letter Box' (רשת חברתית לחובבי קולנוע המשמשת גם פלטפורמה לשיתוף ביקורות; ע"פ). הוא נתן לנו אפס כוכבים וכתב שאנחנו 'תעמולה ציונית'. אבל באתר מחקו את הביקורת הזו, כי החליטו שמדובר בדברי שנאה. אז ברור שיש אנשים שישנאו, אבל אחד הדברים שיפים כל כך בסרט, ושהופכים אותו לכל כך אפקטיבי, הוא העובדה שהיהדות היא חלק מהעולם שלו - אבל הוא סרט לכולם. הוא לא מכוון רק לקהל יהודי, הוא עשיר וספציפי ומעניין. כל אחד יכול להתחבר לרעיון של דור צעיר שמטפל בדור מבוגר יותר".

אש בצילומים בניו יורק. "בא מהחוויה שלי", צילום: 5X Media, the film collaborative

יהודי שחור במתכוון

אחת ההקרנות הכי מוצלחות של הסרט היתה, לדבריו, באיטליה. "שם באמת לא ידעתי עד כמה הסרט יעבוד, כי חלק גדול מהאוכלוסייה האיטלקית לא דובר אנגלית. לא ידעתי אם הקומדיה תעבור לקהל או לא, כי זו תרבות אחרת, אבל בסוף ההקרנה הקהל עמד על הרגליים במשך שש דקות. כל כך אהבו את הסרט. הבנתי שיש בתרבות האיטלקית קשר מאוד חזק בין נכדים וסבים. אז אני חושב שזה סרט מאוד יהודי, אבל אין בו שום דבר פוליטי. זה סרט מאוד אנושי".

הבעיה היא שבשלוש השנים האחרונות העולם הפך את היהדות לפוליטית.

"כן, אבל אני מסרב לעשות את זה. זה דבר נורא וזה לא אמור להיות ככה. יש אנשים שהייתי מאוד קרוב אליהם עד לפני כמה שנים, ובשנים האחרונות אנחנו פשוט כבר לא כל כך מדברים. לא כי היתה לנו שיחה על משהו, אלא כי אנשים פשוט מניחים מה הדעות שלך ונהיה מין 'קור' כזה מסביב לאנשים מסוימים. זה עצוב, אבל אני דווקא חושב שסרט כמו 'Bookends' הוא בעצם מה שיכול להפשיר את היחסים האלה, כי הוא מחבר אותם לאנושיות שלנו, וזה משהו שכל כך חסר היום.

"כשזהות יהודית הופכת למשהו פוליטי, זה באמת נורא וזה לא אמור להיות ככה. תרופת הנגד לזה, בעיניי, היא להזכיר לכולם שאנחנו בני אדם. למשל - הרופא שנייט מתאהב בו הוא יהודי שחור. קהל ישראלי יראה את זה ויגיד 'אוקיי', לא יתרגש, אבל בארה"ב יש תפיסה שיהודים הם רק אנשים לבנים. מובן שכל ישראלי יודע שזו בכלל לא האמת, אבל ברוב התוכניות האמריקניות - כשמופיעים יהודים, הם תמיד יהיו לבנים אשכנזים. אז הצגנו בסרט יהודי שחור, ואחרי ההקרנה בסנטה ברברה ניגשה אלי בדמעות אישה שחורה, פרופסורית, ואמרה: 'תודה שפשוט הראיתם שיש אנשים כמוני, ולא עשיתם לזה אנליזה'".

אתה בעצם מעדיף "לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש", כמו שאומר הפתגם.

"מה שאני יכול לעשות זה להזכיר לכולם את האנושיות שלנו. אני חושב שזו דרך מאוד אפקטיבית להתמודד עם היחס ליהודים כרגע. כי גם כשלאנשים יש תגובות שליליות והם טוענים שהסרט הוא 'תעמולה ציונית', זה גורם לאנשים אחרים להגיד להם: 'אתם מעוורים על ידי שנאה".

בלי פטיש על הראש

אש מגיע לבקר בישראל בתקופה סוערת פוליטית, וגם כזו שהפכה עגומה ומרתיעה לקהילה הגאה. בשבועות האחרונים נרשמו כמה מקרי תקיפה כלפי להט"בים, שהחלו ללא כל התגרות מצידם והסתיימו באלימות קשה.

"אנחנו רואים את הדברים האלה גם בישראל וגם בארה"ב", הוא אומר. "אני לא רוצה שיישמע לרגע כאילו אני טוען שהעולם ורוד ושהדברים האלה לא קיימים, כי הם בהחלט כן, אבל זה לא הנושא של הסרט שלי. אני מציג מצבים מאוד ספציפיים. גם אם אתה לא יהודי או לא אוהב גברים, אתה יכול להתחבר לזה. ככל שהדמות היא ספציפית יותר - כך היא יותר אוניברסלית. כמו שיהדות הפכה לדבר פוליטי, כך גם זהות להט"בית נהייתה כזו. הממשל בארה"ב כמעט הכריח את זה להפוך למשהו פוליטי".

אתה מתכוון לעסוק ברדיפת גייז או בשנאת יהודים בפרויקט עתידי כלשהו שלך?

"אולי, אבל אני חושב שלא. זו לא הדרך שבה אני בוחר לטפל בנושאים. כמו שאמרתי - אני חושב שהרבה יותר אפקטיבי להראות את הצד החיובי. כשאנשים רואים את הטוב, את האנושיות שבכולם, זה הרבה יותר יעיל מלתת להם פטיש על הראש ולהגיד להם כמה שהם לא בסדר. נראה לי שהדרך שלי חיובית יותר". 

  • פסטיבל הקולנוע הגאה הבינלאומי TLVFest ייפתח היום (חמישי) וייתקיים עד 31.10 בסינמטק תל אביב

כדאי להכיר