בחגים האחרונים הסבירו לנו שנשבר שיא של מבקרים בכותל שבאו ל"סליחות". אפשר לומר שזה היה אחד הטרנדים הכי חמים בקיץ האחרון, ושהרבה מאוד צעירים החליטו שהם מתקרבים לרגע לדת ובאים לבקש סליחה. כמו הסטיקר הזה שיש לכולנו בטלפון: "חמישי דוקר, שישי נודר, שבת שומר". טרנד שהתחזק מאז 7 באוקטובר, כי הנפש של כולנו חטפה זפטה ולפנות לאלוהים לעיתים הוא הפתרון הקל ביותר.
השבוע כינה מנחה הטלוויזיה ינון מגל את גדי איזנקוט "קוף". הוא אמר שהוא התכוון ל"קוף" מהעולם התחתון, אבל הציבור לא קנה את זה. תרשו לי רגע לא להיכנס לפרשנות לאיזה סוג של "קוף" התכוון מגל; לי, כאבא בישראל, פחות חשוב מה היתה הכוונה, אלא איך קרה שבטלוויזיה שלנו אפשר לקרוא למישהו קוף בלי בעיה, ולא לבקש סליחה. פלא שהרייטינג של כל התוכניות בירידה? כשעלבונות הפכו לסוג של גבורה, וסליחה לחולשה, עדיף כבר לסגור את הטלוויזיה.
אבל עולה כאן שאלה עמוקה פי כמה: מתי מישהו אי פעם ביקש פה סליחה? בקלות מגל היה יכול לומר "טעיתי, מבקש סליחה מאיזנקוט ומכל מי שנפגע" ולהמשיך הלאה; זה לא קרה. גם הבעלים של הערוץ שלו אפילו לא טרח להגיב, והחיים המשיכו במסלולם. אבל הוא כמובן לא היחיד.
גם היא עשתה הכל חוץ מהצעד המתבקש. גליה אלבין בראיון לאבי שושן
אני שם בצד פוליטיקאים ואנשי צבא, שמבלבלים לנו את המוח כמה הם אחראים אבל לא אשמים. אני מדבר עלינו. כולם הולכים ל"סליחות", ולא מסוגלים לבקש סליחה אחד מהשני. תחשבו עלינו העיתונאים: כמה פעמים טעינו ולא טרחנו אפילו לתקן ולבקש סליחה? באקלים הנוכחי של הישראליות, סליחה היא מילה מגונה, סימן לרפיסות, לחולשה. ומאז 7 באוקטובר, היום שבו היינו חלשים יותר מאי פעם, יש לנו בעיה להודות בחולשות.
ידע על מה הוא שר. "Sorry Seems To Be the Hardest Word" של אלטון ג'ון
האם גליה אלבין ביקשה סליחה על הגזענות שלה? בוודאי שלא. האם עמית סגל הרגיש צורך להצטדק לנוכח מה שהתגלה בדליפה מהטלפון של יונתן אוריך? להפך, עלה להתקפה. הם ומגל היו יכולים לסגור את הסיפור שלהם אם רק היו אומרים: "וואלה, טעיתי, מבקש סליחה מהציבור". אבל לא; הם מעדיפים, כמו ישראלים, רק להכות ולהתקיף עוד ועוד.
איך שר פעם אלטון ג'ון: "סליחה נראית כמו המילה הקשה מכולן". ולחשוב שרק לפני חודש, סליחות היתה המילה הכי קלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
