בשעות אחר הצהריים המוקדמות של 24 ביולי 2024 ביקרה האיא מוסטפה בבית הוריה שבדלית אל־כרמל. זו היתה עוד שבת שגרתית בשנה שהיתה כל דבר פרט לכך. בסביבות השעה שש בערב קרה מה שייזכר בדפי ההיסטוריה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל כ"פגיעת רקטת חיזבאללה במגרש הכדורגל של מג'דל שמס", שקיפחה את חייהם של 12 ילדים ובני נוער ושהותירה עוד רבים פצועים. האיא (מבוטא כמו "חיה") זוכרת היטב את השעות הראשונות שאחרי הנפילה, ועימן את רגעי האימה והדאגה למכריה במועצה הדרוזית, והאירוע נחקק בה ביותר מדרך אחת.
"הייתי בבית אצל ההורים, יחד עם המשפחה שלי. האחיינים שלי, שהם בני אותו הגיל כמו הילדים שהיו במגרש, גם הם בדיוק באותו הזמן שיחקו כדורגל בחוץ", היא מספרת. "שלחתי הודעה לחבר שגר במג'דל שמס, ואני זוכרת שהוא אמר לי שפשוט כל הכפר הגיע לזירת הנפילה, ויש צעקות נוראיות מכל עבר. זה היה ממש בהתחלה של האירוע, וכולם בוכים, אף אחד לא מבין מה קורה".
לימים יהיה האסון, שנחקק גם בזיכרון הקולקטיבי כאחד מימיה הקשים של העדה הדרוזית בישראל ולאחד מהרגעים הקשים שידעה החברה הישראלית כולה במהלך במלחמה, השראה למה שמוסטפה מגדירה כיצירה החשובה ביותר שלה, כמלחינה וכפסנתרנית: היצירה "שקט במגרש המשחקים", שכתבה על אודות הטרגדיה, ואשר בוצעה לראשונה כשנה מאוחר יותר. היצירה תבוצע שוב, הפעם בנוכחות כמה מהורי הילדים שנרצחו בתקרית, כשתנוגן במסגרת פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון (28-1 בנובמבר).
צליל ראשון
גם אם ההתניה האוטומטית היא לקשר בין היותה בת העדה הדרוזית לבין האופן שבו חוותה את האירוע והאובדן - חשוב למוסטפה להבהיר, לפני הכל, שזה לא בהכרח המקרה. "יש משהו שאני לא יודעת אם להגיד אותו או לא", היא מתחבטת כשהיא נשאלת על נקודת החיבור האישית שלה לאסון. "אבל קצת מצופה ממני להתחבר למה שקרה - יותר בגלל שאני דרוזית ובגלל שהילדים ששיחקו במגרש הם דרוזים, אבל זה לא המקרה. אני לא עצובה יותר כי הם דרוזים, זה לא מה שקרה.
"ילדים במלחמה זה נושא מאוד רגיש, ואני חושבת שכולנו חווינו את הרגשות האלה מאז 7 באוקטובר, כשראינו ילדים בגילים כאלה משלמים את המחיר של האסונות האלה. זה מזעזע. אז מבחינת חיבור אישי, זה נוגע בי במקום אנושי. זה פשוט לא מצליח להתעכל אצלי, שילדים כאלה צריכים לשלם את המחיר. אין לי ילדים, אבל אחיינים יש לי, והם גם בגילים האלה. זה משהו שעובר בראש. אני לא יכולה לדמיין שאירוע כזה הוא ריאלי בכלל. ילדים עושים את מה שילדים אמורים לעשות, שזה לשחק בחוץ, במגרש, ובסוף זה מה שקורה להם".
איך ניגשת לכתיבה של היצירה הזו, שבנויה תמתית כמו סיפור? יש קלישאות שצריך להימנע מהן, וגם המון רגישויות להתחשב בהן.
"החלטתי שאני מתייחסת לזה כמו לסיפור, זו היתה החלטה מודעת שהתפתחה במהלך הכתיבה. את החלוקה למערכות לא החלטתי מראש, אבל בסוף היצירה התחלקה לשלושה פרקים, שהם האופן שבו בחרתי לספר את הסיפור של מה שהתרחש במציאות: הפרק הראשון הוא עדין וקליל יותר. מבחינתי הוא מתאר את הילדים בזמן שהם משחקים בתמימות, לפני שהכל קרה. הפרק השני הוא קשוח וקשה, ובו אני מדמיינת את אותם רגעים שבהם ילדים משחקים ופתאום המשחק נקטע בבום גדול. פתאום הם רואים את החברים שלהם זרוקים ומדממים על הרצפה, לא מבינים מה קורה להם. גם הילדים שנפגעו בעצמם לא מבינים את הכאב הפיזי והנפשי שלהם באותו רגע. ניסיתי ללכוד את מכלול החוויה הנוראית הזו.
"שלחתי הודעה לחבר שגר במג'דל שמס ואני זוכרת שהוא אמר לי שפשוט כל הכפר הגיע לזירת הנפילה, ויש צעקות נוראיות מכל עבר. זה היה ממש בהתחלה של האירוע, וכולם בוכים, אף אחד לא מבין מה קורה"
"בפרק השלישי של היצירה יש קצת יותר תקווה, הוא קצת יותר קליל ויש בו צלילים שמימיים כאלה. אני מנסה לומר בו שאני מקווה שהילדים נמצאים עכשיו במקום טוב יותר. היה חשוב לי לסיים את הסיפור באיזושהי השלמה. זה מתחבר לסגנון הכתיבה שלי, וזה היה משמעותי עבורי לסיים כך".
דיברת עם ההורים של חלק מהילדים שנהרגו או נפצעו באסון?
"האמת היא שלא, לא דיברתי איתם. גם לא הכרתי אותם באופן אישי, אבל הבנתי שהם יגיעו לפסטיבל בגליל ואני מקווה שזה יאפשר לי לדבר איתם, לשוחח איתם. זה בהחלט יהיה מעניין לנגן את זה מולם, כי אני רוצה שהם ייקחו את היצירה למקום נכון. אבל אם זה בכל זאת יכאב יותר מדי, אין הרבה שאני יכולה לעשות. אני מרגישה סוג של אחריות".
עוף מוזר
מוסטפה, בת 28, היא עוף מוזר, והיא תעיד על כך בעצמה. בשנה שעברה התחתנה עם איאב, קבלן בנייה בעל תואר שני מהטכניון, שהוריו והוריה חברים במשך עשורים. הם הכירו זה את זה כבר כילדים, עד שבבגרותם חידשו קשר והתאהבו. הם גרים היום בחיפה, יחד עם החתולים אוזו ומאליבו והכלבים ג'ף ואיבי.
היא גדלה בדלית אל־כרמל, בת זקונים למשפחה לא מוזיקלית בעליל: אביה היה מנהל בית ספר בדליה, בהמשך לימד מורים ללמד ערבית בעצמם ואז הפך למנכ"ל באקדמיה ללשון הערבית, בטרם יצא לפנסיה (הוא עדיין עובד עם האקדמיה כעורך לשוני לספרים שהיא מוציאה). אמה, פנסיונרית גם היא, לימדה בבית ספר יסודי ועשתה דוקטורט בחינוך. אחותה הגדולה, רימה, היא עיתונאית שעבדה במשך שנים רבות ברשת הטלוויזיה הערבית "אל־ערבייה". רולה, אחותה האמצעית, היא מפיקת אירועים במגזר הערבי, ובהם שוקי חג מולד ופסטיבלי תרבות. הפער הגילי בינה לבין האיא עומד על לא פחות מ־17 שנים.
"התחלתי לנגן באורגן כבר בגיל 7. בהתחלה ההורים שלי לא ידעו כמה אני רצינית לגבי זה אבל עם הזמן הם הביאו לי פסנתר לנגן בו, וכבר מאז שהייתי קטנה הייתי מחברת לי שירים ומנגינות", היא נזכרת. אבל הדרך מכאן ועד לקריירה כמלחינה קלאסית, שמשתפת פעולה עם אנסמבלים מובילים ושיצירותיה מנוגנות בפסטיבלים ובקונצרטים גדולים, עוד ארוכה. וגם מאוד משונה, אם נהיה כנים.
היא משלבת בין השכלה אקדמית מערבית קלאסית לבין השפעות ערביות מזרחיות מבית, וזה עוד לפני שמדברים על הדיי־ג'ובס שלה - בעצמם שילוב בין עולמות, הפעם בין זה האמנותי לזה הגשמי.
רגע אחד היא מורה לפסנתר, באחר היא מתרגמת חקירות משטרתיות. עוף מוזר, אמרנו. "בבית שמעתי הרבה דברים, בעיקר פופ ומוזיקת מיינסטרים", היא מודה. "בהשפעת ההורים שלי שמעתי הרבה מוזיקה ערבית קלאסית, אבל גם התחברתי מאוד למוזיקה בשפות אחרות, כמו שנסונים בצרפתית".
איך בעצם נערה דרוזית מבית נטול מוזיקאים הופכת למלחינה קלאסית?
"ב־2017 החלטתי שאני מתחילה ללמוד מוזיקה באוניברסיטת חיפה. בשנה הראשונה שלי בכלל למדתי בשני חוגים, מוזיקה ופילוסופיה, אבל בשלב מסוים החלטתי להמשיך רק עם המוזיקה, ואת הפילוסופיה לשמור לקריאה אישית, לא ללמידה אקדמית. בשנה השנייה ללימודים נכנסתי לקורס קומפוזיציה, כשלא היה לי שום רקע הרמוני או תיאורטי עשיר. פשוט לא ידעתי לכתוב מוזיקה. נשארתי כמה דקות בשיעור ואז יצאתי ממנו מהר, כי פתאום ראיתי שלכל הסטודנטים שם יש הרבה יותר ידע ממני בהרמוניה.
"קצת מצופה ממני להתחבר למה שקרה יותר בגלל שאני דרוזית, אבל אני לא עצובה יותר כי הם דרוזים. ילדים במלחמה זה נושא מאוד רגיש, ואני חושבת שכולנו חווינו את הרגשות האלה מאז 7 באוקטובר. ילדים משחקים בחוץ, במגרש, ובסוף זה מה שקורה להם"
"החלטתי לחזור וללמוד קומפוזיציה שנה אחרי, ובשנה האחרונה שלי בתואר פרופ' עודד זהבי (מלחין, מעבד ופרופסור למוזיקה באוניברסיטת חיפה, וגם אחיו של איש התקשורת נתן זהבי, ע"פ) זיהה בי פוטנציאל, משהו מעבר. הוא זה שדחף אותי להמשיך בזה כמקצוע, ואני נותנת לו את כל הקרדיט לכך. אבל זו לחלוטין לא היתה התוכנית המקורית שלי. במקור חשבתי שאעסוק בכלל בתרפיה במוזיקה".
את חושבת שאם היית באה מבית מסורתי, היה לך יותר קשה לעסוק בתחום? איך מסתכלים על זה בסביבה שלך?
"נכון, אנחנו לא דתיים, אנחנו בית די חילוני ולא מסורתי. אחותי הגדולה גרה כבר 20 שנה לבד בירושלים, שזה גם לא משהו מסורתי במיוחד, בוא נגיד. אבל לא נראה לי שאנחנו נחשבים לחריגים, במיוחד בעשר השנים האחרונות. אני חושבת שדי הרבה אנשים כבר עושים את זה ויוצאים מהבועה הזו. כשאחותי יצאה מהבית וגרה לבד זה לא בא טוב לכולם, וזה בסדר. ספציפית לגבי נשים, אני מרגישה שיש עוד מקום לשיפור בכל הנוגע ליכולת של הסביבה הקרובה להסתכל על משהו שונה ולהגיד שזה בסדר.
"אני לא באה מבית כזה וההורים שלי די הגנו עלינו מפני הערות כאלה. לא שמעתי ביקורת על המסלול שבחרתי בו, אבל כן מדי פעם אתה נתקל באנשים מהעדה שמסתכלים לא בטוב על אישה שבחרה לעשות מה שהיא רוצה, בחרה בעצמה. במיוחד כשזה מגיע לאנשים מבוגרים. אני לא יכולה להגיד שבקרב הגילים הצעירים יותר זה עדיין ככה".
כלומר זה עניין דורי, וגם הדור החדש של הנשים במגזר חושב אחרת והתקדם מפרדיגמות מיושנות של העדה?
"אני חושבת שכן. אני גם מאמינה שזה מאוד קשור לאזור שאת באה ממנו. אצלנו בדליה או בעוספיה זה די מקובל, כי כבר מגיל צעיר אנחנו מתערבבים עם חיפאים, עם תושבי יקנעם וכל הסביבה הזו. הרבה מאיתנו גם לומדים במקומות האלה, אז מתערבבים עם תרבות שהיא לא דרוזית. אבל עניין האזור באמת משחק תפקיד. אם מסתכלים על כפרים דרוזיים במקומות אחרים קצת פחות מרכזיים, זה לא אותו הדבר. שם החברה עדיין הרבה יותר סגורה".
עד כמה את מרגישה שהחברה הדרוזית באמת השתלבה בזו היהודית? מה הציבור היהודי לא מבין לגבי העדה הדרוזית?
"זו שאלה קצת מורכבת, אבל אני יכולה להגיד לך משהו, והוא שזה באמת יתרון עצום שגדלתי באזור שגדלתי בו, כי נראה לי שנשארו מעט מאוד מקומות בארץ שיש בהם דו־קיום, כמו בחיפה למשל. זה מאוד סובייקטיבי ותלוי בסביבה שלך. בשנים האחרונות זה באמת נושא יותר מורכב. לא חוויתי גזענות באופן אישי, לפעמים כשאני יוצאת מחיפה אז אולי מדברים בערבית בקול נמוך יותר, אבל באופן אישי לא חוויתי גזענות כלשהי. מובן שזה לא שחור ולבן ויש אנשים שיגידו לך אחרת, אבל אני לא מאמינה שהדרוזים בישראל מרגישים כמו נטע זר".
