יש סרטים שבהם הבמאי משתמש באלמנטים פילמאיים כדי לרמוז מהו המסר שניסה להעביר, ויש את הסרט התיעודי "שלום" של מיטל צביאלי (מוצ"ש, 22:00, כאן 11 וכאן BOX), שבו המסר ברור ונהיר עד כדי כך שאין בו אפילו מילה של קריינות.
למעשה, אפשר להבין אותו גם מהתקציר. היוצרת והבמאית צביאלי החלה לצלם את הדוקו בגן החיות התנ"כי בירושלים בחודש מאי 2023, והתמקדה בשלום, הקרנף המיתולוגי הקשיש, שכבר היה על סף גסיסה. שניים ממטפליו העיקריים של הקרנף הם רושדי עליאן, ערבי־פלסטיני מבית צפאפא, וגלעד משה, יהודי מירושלים. לאורך הסרט הם מנסים להשאיר בחיים את הענק, עד שבסוף, בלית ברירה, הוא זוכה להמתת חסד בתשעה באב - רק כדי שתבינו את גודל הסמליות.
חודשיים וחצי לאחר הפרידה מהקרנף ישראל התעוררה ל־7 באוקטובר ולמלחמה בלתי נגמרת. וכמו המדינה, כך גם גן החיות: למרות מותו של האייקון, הוא המשיך לפעול, והיהודי והפלסטיני המשיכו לעבוד בו שכם אל שכם, כי יש בעלי חיים נוספים בגן שצריכים להמשיך לשרוד.
"אני חיה פה, אני ישראלית", אומרת צביאלי. "אני מרגישה שזו תקופה שצריך להיות בה נוקב ולהישיר מבט, וכששאלתי את עצמי אם אני רוצה להחזיק לפיד בוער, או ערכת עזרה ראשונה, בחרתי בערכה. כדי שיהיה אפשר ללמוד ולתקן, צריך לשאוף לשלום. אחרת, אני אבודה גם כאמא.
"יש לי ילד שהיום בן 16, וב־7 באוקטובר היינו אמורים לחגוג לו בר מצווה. אני חייבת שתהיה תקווה. אני חיה פה 50 שנה, לא מתכוונת ללכת לשום מקום ומספיק זקנה כדי לזכור שישראל שאפה פעם לשלום. ככה גדלתי. בכל פעם שסבא שלי, הדודים או אבא חזרו ממלחמה, הם יותר השתכנעו שצריך שלום, וזה הלך לאיבוד. השיח היום נורא טעון ופחדתי לא להיות מובנת בסרט, אבל נכון שלא התקרנפתי?"
צביאלי, שאינה אשת גני חיות, הגיעה לנושא די במקרה. סרט הביכורים שלה, "המצלמה של דוקטור מוריס", שזכה ב־2022 בפסטיבל דוקאביב עסק בד"ר רג'ינלד מוריס, רופא אילתי מוכר, שתיעד במשך עשרות שנים את חיי משפחתו.
ד"ר מוריס, שטיפל בזמנו בתושבי שבט בדואי מסודאן, קיבל מהם במתנה שני תניני יאור. אחד מהם, קלרנס, נשאר אצלו והפך לסמל בעיר הדרומית. אחרי מותו של מוריס ב־2012, התנין עבר להתגורר בגן החיות התנ"כי, ומיטל הלכה לבקרו. "בסיור פגשתי את שלום הקרנף, והתאהבתי בו לחלוטין", היא מספרת. "הוא היה זקן, פצוע, נוגע ללב".
בין חיים למוות
במשך שנים, שלום היה מהאייקונים הגדולים בגן החיות התנ"כי. הוא נולד במארס 1979, ביום שבו נחתם הסכם השלום עם מצרים, ועבר לביתו בירושלים, שם אין ילד שלא הכירו. עד היום אפשר לשמוע ילדים צועקים לקרנפים החדשים שהגיעו כתחליף "שלום! שלום!"
מיטל צביאלי: "בכל פעם שסבא שלי, הדודים או אבא חזרו ממלחמה, הם יותר השתכנעו שצריך שלום ושזה הלך לאיבוד. השיח היום נורא טעון ופחדתי לא להיות מובנת בסרט, אבל נכון שלא התקרנפתי?"
"יש את קייטנת גן החיות, שילדים ירושלמים רבים מבלים בה בחודשי הקיץ, ויש בתי ספר שמגיעים, ככה שהמונים פגשו את שלום במהלך השנים", מספר רושדי עליאן, שטיפל בו במשך תקופה ארוכה. "זה גם קרנף, לא איזה צב. לא שאני מזלזל, אבל בכל מקום כזה מצמיחים אייקון. לא מזמן ביקרתי בגן חיות בברלין, וחברים אמרו 'אתה חייב לראות את צ'רלי'. שאלתי מי זה? והם אמרו דוב פנדה. קרנף, כבודו במקומו מונח".
הקרנפים משתייכים למחלקת "אוכלי העשב", החולשת על כרבע משטח גן החיות, ורושדי אחראי על תפעולה. בין השאר, אפשר למצוא שם גם ג'ירפות, יחמורים, צבאים וזברות, ואליהם צירפו את הזוחלים ואת בית הפרפרים.
להיות מטפל בגן החיות זה כאב ראש לא קטן. צריך לנקות, להאכיל, לתת תרופות, לראות שאין חיכוכים מיותרים. "יש הרבה אנשים שרואים בדמיונם עבודה רומנטית שבה אתה כל היום עושה צמות לרעמה של האריה, אבל זה לא ככה", מחייך גלעד משה, מטפל ותיק בגן ומכוכבי הסרט. "זו עבודה פיזית ומנטלית לא פשוטה. יש בזה הרבה פאן וסיפוק, אבל לפעמים גם מחשבות ותהיות כמו 'האם אנחנו עושים טוב?'. אתה יוצר מערכת אמון עם בעל חיים, מאמן אותו, הוא סומך עליך, ואז בוקר אחד בהיר אתה סוגר את הארגז ושולח אותו לגן חיות אחר, כי זה חלק מהעניין. יש פה משהו שובר לב".
גלעד, בן ה־47, הגיע לגן החיות בגיל 14 כחלק מפרויקט מחויבות אישית בבית הספר, ונשאר מאז. רושדי, בן ה־41, הגיע לשם בגיל 14 בתור מתנדב חובב בעלי חיים, וגם הוא לא עזב עד היום.
עבודה עם בעלי חיים מרגיעה יותר מעבודה עם בני אדם?
גלעד: "חד־משמעית. הם יותר רגועים, יותר מקבלים, כמעט לא מתלוננים, ורובם, לדעתי, מראים אהבה מסוימת".
רושדי מהנהן בראשו, אבל מייד מוסיף: "מי שנכנס לעולם הזה לא מגיע כדי לקבל אהבה מבעל החיים. אתה מקבל את הסיפוק מלתת את האהבה שלך. אתה לא עסוק כל היום בללטף אותם".
הסרט מציג, בין השאר, את הייסורים שהשניים עברו בתקופה הארוכה שבה הקרנף הקשיש היה תלוי בין חיים ומוות. בסוואנות האפריקניות, קרנף בדרך כלל לא מגיע לגיל 44. בשבי, עם תרופות, ערימות מזון וטיפולים יומיים, אפשר היה "לסחוב איתו" במשך שנים ארוכות.
"הוא מת כתוצאה מכשל רב־מערכתי", אומר רושדי. "לא היה אפשר להצביע על גורם אחד. היה לו קשה לקום, והוא סבל מדימומים באזורים רבים. היו אצלנו דיונים ארוכים במחלקה מה לעשות איתו. זה התחיל מצורך בהמתת חסד, אבל אז מצבו השתפר בגלל תרופות שנתנו לו, ושוב התלבטנו - עד שבסוף הגיע שלב שגם הן לא עזרו".
גלעד לא מסתיר את דמעותיו בסרט כשמגיע הרגע שבו מרדימים את הקרנף הענק. "מההתחלה החזקתי בדעה שצריך לשחררו מחייו", הוא אומר. "זה היתרון שיש לבעלי חיים על פנינו. יש הרבה אנשים שהיו מעדיפים למות, אבל ממשיכים לסחוב, ופה אני עושה את ההחלטה בשבילם - וזה לא פשוט. אני גיבור גדול להגיד עכשיו 'כן, צריך', אבל זה היה קשה. זה כמו פרידה מבני אדם".
רושדי נאנח: "שלום היה אפילו יותר מבן אדם. זו חיה שאני מכיר מגיל 14, ופגשתי אותה כל בוקר. הייתי שם בכל תהליך ההתפתחות שלו. לקח לי הרבה זמן להשלים עם המוות".
מתווכחים וממשיכים
כל פרידה כזו משאירה אצלם צלקת. "במשך שנים היה לנו פה את הקרנף כרמי, שנפטר בערך שנתיים לפני שלום, וזה היה מוות טרגי ומהיר", מספר גלעד. "יום אחד באנו בבוקר ומצאנו אותו מת. הוא כנראה קיבל חיידק מהפרשת יונים שהיתה על האוכל - חיידק אלים שגמר אותו בתוך לילה. הוא היה קרנף חזק, דומיננטי. למוות של שלום הכנו את עצמנו במשך תקופה. זה לא שאתה בא בבוקר ומקבל בום".
רושדי עליאן: "המקום הזה מהווה מודל. יש מה לשפר, אבל אפשר בהחלט לאמץ. אתה רואה שהכל בחוץ הולך היום לכיוונים קיצוניים משני הצדדים ורק מקווה שיהיה יותר טוב. תמיד האמנתי שיהיה יותר טוב"
רושדי זוכר היטב את מותו של כרמי, שאירע בדיוק ביום ההולדת שלו. "זה היה אפילו יותר קשה ממותו של שלום, כי הלכת הביתה בערב והכל היה טוב, ויום למחרת אתה מקבל טלפון ואומרים לך 'מזל טוב ליום ההולדת, כרמי מת'.
"כל מוות של אייקון זה סיפור. היתה לנו היפופוטמית בשם תמי, שבוקר אחד באנו וראינו אותה מתנפחת, ואחרי שלושה ימים היא מתה. זה היה ביום שישי בבוקר. בדרך כלל אני מגיע בימים כאלה לכמה שעות וחותך הביתה, אבל במקרה הזה היינו עסוקים כל היום בקבורה שלה.
"אני זוכר שבערב נפגשתי עם חברים והייתי נורא עצוב. סיפרתי להם מה עברתי, וחלק אמרו 'משתתפים בצערך' בתור צחוק כזה. אף אחד לא הבין שמבחינתי איבדתי מישהי שנורא אהבתי".
מפתחים רגש להיפופוטם?
רושדי: "מה זה היפופוטם? היינו קוראים לה, היא היתה באה לאכול, והיו לי איתה הרבה רגעיים כיפיים, כמו לשים לה אבטיח בתוך הפה ולראות איך היא מפצחת. היפופוטם מול יחמור זה לא אותו משקל, אבל זה כמו עם אנשים - את זה אתה אוהב יותר ואת ההוא פחות".
7 באוקטובר תפס את הגן בהפתעה גמורה. המקום שנוהג לארח אלפי מבקרים היה סגור במשך תקופה ארוכה, אבל בפנים החיים נמשכו, כי היה צריך לטפל בחיות שבהתחלה נלחצו מהאזעקות ומהבומים. היחמורים רצו במעגלים, אבל כמו חלק מאיתנו גם הם התרגלו.
אלא שהעבודה לא היתה כתמול שלשום. "כולם פה - ערבים ויהודים - היו בסערה", נזכר רושדי. "אתה גם לא מרגיש נוח לדבר על הנושא. כולם בבית, מול הטלוויזיה, וכאן אתה צריך להמשיך. היינו צריכים לקום בבוקר כרגיל, ולא משנה אם יש טילים או לא. הייתי מחכה כל יום לחזור הביתה, לשבת מול החדשות ולהבין מי נגד מי".
היה בינך לבין גלעד מתח בעקבות הטבח?
רושדי: "אני וגלעד מכירים מגיל 14, עם עליות ומורדות ועם ויכוחים פוליטיים. זו לא היתה תקופה קלה, אבל כשבאנו לפה שמנו רק את העבודה מול העיניים".
גלעד: "לא משנה מה קורה בחוץ - בעלי החיים צריכים לקבל טיפול. הם באחריותנו, וזו דווקא היתה בריחה טובה להגיע לכאן. גם בגלל שבהתחלה לא היו מבקרים והיתה דממה מטורפת. רק אתה והסימפוניה של הטבע. היו ויכוחים בהפסקת קפה, אבל עברנו כבר דברים קשים ביחד. מדי פעם אנחנו מתווכחים וממשיכים. הכל טוב".
אתם מוכיחים שיהודים וערבים יכולים לחיות ביחד גם בתקופות קשות?
גלעד: "גן החיות הוא סוג של נווה מדבר, בועה. כשאתה חוזר לבועה הזו מהבית אתה אומר ש'וואלה, זה אפשרי. לא פשוט, אבל אפשרי'".
גלעד משה: "יש הרבה אנשים שהיו מעדיפים למות אבל ממשיכים לסחוב, ופה אני עושה את ההחלטה בשביל החיה - וזה לא פשוט. אני גיבור גדול להגיד עכשיו 'כן, צריך', אבל זה קשה. זה כמו פרידה מבני אדם"
רושדי: "אני מסכים. המקום הזה מהווה מודל. יש מה לשפר, אבל אפשר בהחלט לאמץ. אתה רואה שהכל בחוץ הולך היום לכיוונים קיצוניים משני הצדדים ורק מקווה שיהיה יותר טוב. תמיד האמנתי שיהיה יותר טוב".
שתי טונות מתיקות
הבמאית מיטל צביאלי השקיפה על המטפלים מהצד בתקופה מורכבת עבור כולם. "זה לא סרט על דו־קיום", היא מדגישה. "דו־קיום זה דבר אוטופי. אבל כן, זה סרט שמדבר על תקווה ועל זה שיש טעם. יש המון כבוד בין רושדי לגלעד, וגם כשהמציאות פסיכית יש להם המון הומור והם מצליחים לדבר בפתיחות. יש בהם אהבת אדם ואהבת חיות, אבל לא מדובר באנשים שמנותקים מהמציאות".
גם בטבע לא הכל מתנהל בקלות. יש מלחמות על מזון ועל טריטוריה. בגן החיות, לדוגמה, יש פילה עיוורת שחברותיה החליטו להחרימה, אז שידכו אותה לפיל זכר שמוכן לקבל אותה כמו שהיא.
"כאן אתה סוג של ריבונות בשטח", מחייך רושדי. "אם חיה מקבלת מכות באופן קבוע בגלל שהיא חלשה, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתעלם. או שאתה נותן פתרון, או שאתה מעביר אותה לגן חיות אחר".
בינתיים, את מקומו של שלום האגדי תפסו שני קרנפים שהגיעו מצרפת - "אינו", שנקרא כעת "עידן" על שם הזמר עידן עמדי, ו"טופאק", שמכונה בישראל "אדיר", על שם הקומיקאי אדיר מילר.
הקרנף - בעל חיים כבד ומסורבל, שמרחוק נראה לא מזיק - מגיע לאורך של כארבעה וחצי מטרים ומשקלו יכול להגיע ליותר משתי טונות. הוא מלחך עשב וגלעד מכנה אותו "2 טון של מתיקות", אבל יש סרטונים שבהם הוא הופך מכוניות ותוקף בני אדם.
לכן, עם כל החיבה לענק האפריקני, בגן החיות התנ"כי שומרים מרחק - בטח אחרי שבאוגוסט 2025 המטפל אוריאל נורי ז"ל נהרג אחרי שהותקף במקום על ידי נמר פרסי. "יש סיכון מסוים, וצריך לזכור שזה עדיין בעל חיים", אומר גלעד. "נכון שאנחנו חברים ומכבדים אחד את השני, אבל אסור לקחת סיכונים מיותרים. איבדנו פה חבר.
"בטבע, אתה לא תצא ותחבק קרנף, אבל לדעתי, עדיין, בעלי החיים הגדולים יותר רגועים מהקטנים, באופן יחסי. תחשוב על כלבים. הצ'יוואווה נובח ונובח, עושה הרבה בלגן, ואילו הרוטוויילר מאוד רגוע".
"אתה מסביר למטפלים החדשים שאם סתם בא להם לעבור ליד הקרנף וללטף מעבר לסורג, זה בסדר, אתה אפילו מחכה לזה, אבל אף אחד לא ייכנס פנימה", מוסיף רושדי. "יש גני חיות שעובדים במגע חופשי, אבל אנחנו מאז ומתמיד עם מגע מוגן".
בפסיטבל דוקאביב, הסרט "שלום" זכה בפרס חבר השופטים, והצלם עמיקם שילה זכה בפרס הצילום. הוא כבר הוצג בבכורה בינלאומית בפסטיבל לסרטים דוקומנטריים במינכן, וזכה להקרנה חגיגית גם בגן החיות התנ"כי, לעובדים ולמטפלים.
"אביב אלדמע, מבכירי מעצבי הפסקול והמיקס, ישב איתי במהלך ההכנה וחישבנו ודקדקנו בפסקול", מספרת מיטל. "ואז אתה יושב בהקרנה בגן החיות ויש פסקול אמיתי בחוץ, עם החיות. לשם כיוונתי, וזה היה מרגש".
הסרט, בכל אופן, לא מציג רק את עולמם של בעלי החיים, כוכבי המקום, אלא גם את שגרת היומיום המפרכת של המטפלים בגן החיות התנ"כי, שבדרך כלל נחבאת מאחורי הקלעים.
"זו בדיחה פנימית, אבל בסרט נראה שרושדי עובד ממש הרבה", גלעד עוקץ את חברו בחיוך דק. רושדי בהתחלה לא קולט את הבדיחה ופותח עיניים. "זה מה זה לא נכון", הוא מתקומם. "סתם, צוחק איתך", מרגיע גלעד. "זו לגמרי עבודת צוות. חברים? חברים".
