מספרים שיש דמות בכירה מאוד מאוד בפוליטיקה הישראלית, ששונאת דמות אחרת מאותה המפלגה שלה ממש. כשהפוליטקאי הזוטר יותר מתקשר כדי לדבר עם הדמות המאוד מאוד מאוד בכירה, על הצג לא מופיע שמו אלא צמד המילים: "ביצים שלי". ולא שזה מפתיע - למי מכם אין בטלפון איזשהו "אייל לא לענות", או "תמי לסנן" - וזה במקרה הטוב. אבל מה אתם עושים כשהם ניגשים אליכם כעת חיה? מה אתם אומרים להם? האם תגלו להם את האמת? ברור שלא.
הטלפון, ובייחוד הווטסאפ, הוא הרשת החברתית האחרונה שנשארה. הטוויטר מיועד לאלימות מילולית, הפייסבוק הוא לזקנים והאינסטגרם - לחרמנים. ובכל האופציות הללו, כולם פוחדים פחד מוות מתביעת דיבה. "הוא כתב עליי ככה", "הוא איים עליי", "הוא קילל אותי". בקיצור, אין באמת חופש דיבור, כולם אובר-רגישים וכולם חושבים שהם פתיתי שלג מיוחדים.
אבל הווטסאפ הוא עולם אחר לגמרי. אני חושב שמעולם לא קיללתי בפנים אנשים כמו שקיללתי בקבוצות השונות שלי. אם ידעו מה אני חושב על חלק מהמרואיינים שלי לאורך השנים ויקראו את ההודעות שכתבתי בעניינם, יאשפזו אותי. צילום מסך אחד של השיחות שלי - אם הייתי מעניין מישהו - היה חושף מפלצת ששונאת כל מי שעומד לפניה בתור לדואר רשום ומחטט באף; כזו שמאחלת לאחרים ייסורים שאפילו המרקיז דה סאד לא חשב עליהם בזמנו.
ואם הדליפה מהטלפון של אוריך ושיחותיו עם עיתונאים יהרסו לנו גם את החוויה הזאת, אנא אנו באים? פחות אכפת לי מהדמוקרטיה ומחופש העיתונות. יותר חשוב לי שהווטסאפ ימשיך לעבוד רגיל.
החופש האמיתי
בסופו של דבר, זו הדמוקרטיה וזה החופש האמיתי. הרי אוריך עמית סגל יודעים שגם עליהם כותבים מאחורי הגב דברים נוראים בווסטאפ, הכל חלק מהמשחק.
אבל לצד הפן הרכילותי של השיחות - כמה מפתיע שזה מה שהצוות שסובב את ראש הממשלה חושב על רעייתו של ראש הממשלה, מה היינו מגלים היה ווטסאפ בתקופת רבין או אשכול? - עולה השאלה האתית, שעליה יש לתת את הדעת מבחינה חוקית ומבחינה מוסרית. אם לכאורה נעשו עבירות אתיות שקשורות בעבודתו של עיתונאי זה או אחר, ישפוט מי שצריך לשפוט ויעשה מעשה; את הרכילות, בבקשה. תשאירו לנו כפי שהיא.
זו צביעות די גדולה לחשוב שהדברים שאנחנו כותבים בווטסאפ מתורגמים אחר כך גם לחיים האמיתיים. יש לי מדבקה בווסטאפ שמעורבים בה חמינאי וקבוצת ספורט מסוימת שאני לא כל כך מחבב; נו, אז? האם אני באמת משווה בין אוהדי אותה קבוצה למנהיג איראן? ברור שלא. אני חושב שהם גרועים הרבה יותר. סתם, נו. אפילו בדיחות אי אפשר לכתוב יותר, כי ישר כולם נעלבים.
הווטסאפ הוא המעוז הווירטואלי האחרון שנשאר לנו, ואני מודה שאני מכור אליו. לו יכולתי לא לשוחח עם אף אחד בעולם אלא דרך הווטסאפ בלבד, הייתי מוכן לחתום על זה לשארית חיי; היחידים שעוד טורחים להתקשר אלינו בטלפון הם עורכי הסקרים או אנשי קבר רחל. בעצם, אני מוכן להתפשר על הודעות קוליות, מהסוג שכדורגלנים ונערות זוהר כל כך אוהבים, כי הכתיבה קשה להם.
ומה הלקח? מי שמספיק טיפש להעביר בווטסאפ תכנים חמורים, שיידע שיש לכך מחיר: תמיד יימצא המניאק שידליף אותם ויוציא אותם מהקשרם. אפשר גם להחליט לשלוח תמונות אינטימיות, רק צריך לזכור שאולי גם הן ינוצלו לרעה. וחכו, עוד לא דיברנו על הצרה שנקראת AI והתחילה את כל הבלאגן, אבל את זה נשמור לפעם אחרת.
השורה התחתונה היא שמה שקורה בווטסאפ אמור להישאר בווטסאפ. אם הייתי תובע כל מי שקילל אותי בפניי ומאחורי גבי בווטסאפ, הייתי מעביר את חיי בבתי משפט בתביעות סרק. לצערנו, הוכיח שגם את המרחב הבטוח הזה אנחנו עלולים לאבד, ועוד רגע נחזור לדבר בטלפון קווי כמו פעם, כי גם הטלפונים הטיפשים כבר מסוכנים. ומה נעשה כשנרצה לרכל על חצי מהמשרד? עזבו את הווטסאפ לנפשו.
