אני לא רוצה לדבר על הבחירות. כולם מעייפים אותי, הדעות של כולם מעייפות אותי, אני יודעת כבר מה כולם הולכים להגיד וכולם או צודקים או טועים, תלוי את מי שואלים. אם אתם שואלים אותי, אתם עושים טעות, כי אני לא רוצה לדבר על הבחירות. אני מעדיפה לדבר על וין דיזל. ידעתם שהשם המקורי של וין דיזל הוא ״מארק סינקלייר״?
בשבועות האחרונים הרשת מלאה במשפיענים שנעתרים להביע את דעתם ״במחיר אישי כבד״ וכל מי שמסכים עם דעתם ממילא, מוחא להם כפיים בתגובות. עוד לא ראיתי אף אחד שמתוודה שלדעתו צריך למכור גורי דלמטים לטובת מעילי פרווה ובתגובות אנשים שמים לו אימוג׳י רקדנית וכותבים ״תודה על האומץ״.
מהצד השני, אפשר רק להצטער בשביל משפיענים תמימים, איילות בסוואנה, שנכנעו גם הם ללחץ והעזו להעלות סרטון, אבל קצת פחות חד משמעי, משפיענים שלא רוצים לנופף בדגל ספציפי כי הם לא אוחזים באחד כזה ואז חוטפים אש ולעג. פעם היללנו פתיחות, צניעות ויכולת להחזיק מורכבות, היום לאף אחד אין כוח לשיט הזה. האופציה הקלה היא להתחפר ולהתמסר לקייטנה הרגשית של הצד שלי. האופציה הקשה היא להמשיך ולשאול שאלות ולגלות שאני גם טועה וגם צודקת ושבכל מקרה אין הרבה מה לעשות עם זה וזה פא**נג מבאס.
אז אני לא רוצה לדבר על הבחירות. כי אנשים אולי רוצים שאני אביע דעה פוליטית, אבל הם לא רוצים שאני אביע את דעתי, הם רוצים שאני אביע את דעתם. הם שולחים לי הודעות וכותבים לי בתגובות ש״זה לא בסדר״ ושאני ״צריכה להשתמש בבמה שלי״ ועושה רושם שהם בטוחים שאני חושבת כמוהם, כי איזה יצור תבוני לא חושב כמוהם, כי הרי לא יכול להיות שהם אוהבים את מה שיש לי להגיד בנושאים אחרים אבל לא את מה שיש לי להגיד על הבחירות.
אבל האמת היא שגללנו את עצמנו לשם, למקום הבודד והצודק הזה. מזועזעים מאנשים שלא מסכימים איתנו, ומתלוננים על האינדוקטרינציה, על הבועה, על סט העובדות החלקי שהם קיבלו מהערוצים שלהם ומהליצנים שלהם. ״איך הם לא רואים ולא מבינים את האמת!״ (האמת = סט העובדות החלקי שאני קיבלתי מהערוצים שלי והליצנים שלי).
כל מי שלא מסוגל להקשיב למישהו שחושב אחרת ממנו בלי לאבד את העשתונות לחלוטין, כל מי שטוען שהוא תמיד צודק והצד השני תמיד טועה, כל מי שאתם יודעים לצפות מה הוא יגיד לפני שהוא פותח את הפה, כל מי שבמקום להתבונן בפגמים שלו או של המחנה שלו, משנה את נושא השיחה - זו לא פרשנות פוליטית, זו הגרסה האינטלקטואלית לסרטונים המחרידים האלה שיש לפעוטות ביוטיוב - משאית אדומה מעמיסה כדורים אדומים, משאית צהובה מעמיסה כדורים צהובים. משאית אדומה שופכת כדורים אדומים. משאית צהובה שופכת כדורים צהובים.
אני אכתוב את זה כאן בפעם האלף: אם הדעה שלכם מבוססת על זה שקבוצה שלמה של אנשים היא מרושעת או טיפשה, הדעה שלכם לא שווה הרבה. מחנה אחד עיוור ונאמן מדי, כמו כלב זקן שהתחיל לעשות את הצרכים בבית, מחנה שני יהיר ומפונק וקורבני. רובנו גם ככה מסכימים על הרוב, אז בשביל מה לצעוק?? אני ערה מחמש בבוקר.
יאללה גם כן עם הזעם הקדוש הזה. אם הדעה שלכם כל כך חכמה ומבוססת עובדות, תסבירו לי איך זה הגיוני שישראל נמצאת במקום הראשון בעולם המערבי בכך שהגורם מספר אחת לניבוי אופן ההצבעה שלנו בבחירות, הוא איך ההורים שלנו מצביעים? תסבירו לי איך יכול להיות שהדעה החכמה שלכם במקרה מתפלגת בדיוק לפי איפה שאתם גרים, לפי בית הספר, לפי כמה פעמים בשנה אתם הולכים לבית כנסת. ואתם עוד מתגאים בדעה שלכם, כאילו חשבתם עליה לבד.
וזה לא שאין לי העדפה. יש לי העדפה. ותאורטית לא היתה לי בעיה להגיד לכם למי אני מצביעה, אבל אני באמת לא כזאת חשובה וגם ככה מצביעה בלי הרבה התלהבות, כי ככה זה פוליטיקה, מלא פשרות. אתם תצביעו למי שאתם רוצים, אני אוהב אתכם בכל מקרה, יכול להיות שאתם רואים משהו שאני לא. שום דבר שתעשו לא יגרום לי לשנוא אתכם, בחיים לא. רק תעשו כבר שלום, קיבינימט. לא עם הערבים, אחד עם השני. ואם לצטט את וין דיזל - "הדבר החשוב ביותר בחיים תמיד יהיה האנשים שנמצאים ממש כאן, ממש עכשיו."
אני כבר מבינה שאני לא אקבל אימוג׳י רקדנית ו״תודה על האומץ״. אמרתי לכם שאני לא רוצה לדבר על הבחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו