מחוברים לחיים: הכליה של הנרצח בלוד הצילה את הימאי מאילת

"אנחנו נשמור על החלק הזה של יגאל ז"ל, שתדעי שגם במותו הוא עשה מעשה טוב, דרככם".

אילנה חודרה (65) מיישירה מבט נרגש אל אירה יהושע, אלמנתו של יגאל שנרצח בפרעות בלוד בחודש שעבר, לאחר שהותקף על ידי המון ערבי. הוא נפצע באורח אנוש, ולאחר כמעט שבוע שבו הרופאים נלחמו על חייו, נקבע שמת מוות מוחי. אירה, בהחלטה אמיצה, החליטה לתרום את איבריו. בעלה של אילנה, איציק חודרה (67), שבמשך עשר שנים היה כבול לדיאליזה, קיבל את הכליה.

שבועיים בלבד עברו מאז ההשתלה בביה"ח בילינסון, ואיציק שוחרר מבית החולים שבוע אחריה. כדי להימנע מחשיפה לזיהומים הוא נדרש לשמור על בידוד כמעט מוחלט, ולכן מתנצל שנבצר ממנו לפגוש את אירה באופן אישי, אבל גם הריחוק הפיזי לא מעיב על ההתרגשות הגדולה של שני הצדדים מהמפגש הווירטואלי, ואיציק ואילנה רוצים לשמוע על יגאל עוד ועוד.

"איבדנו איש יקר", אירה נותנת לדמעות לזלוג על לחייה. מאז מותו של יגאל, תוסיף מאוחר יותר, הדמעות זולגות הרבה יותר בקלות מאשר פעם. היא בת 50, מתכנתת מחשבים שכבר חזרה לעבודתה בניסיון לשחזר קצת שגרה בתוך התהום שנפערה בחייה.

"היו לו כל כך הרבה חברים, והוא עזר לכל כך הרבה אנשים. הוא לא חשב שהוא בסכנה כלשהי. למרות כל הדברים ששמענו וראינו בימים האחרונים לפני מותו, הוא היה בטוח שהוא ייסע בלוד ושאם יקרה משהו הוא רק יוציא את הראש מהרכב, יראו שזה יגאל ולא יעשו לו שום דבר רע.
"ואז קרה מה שקרה, וזה היה כל כך מפתיע, לא צודק, לא הוגן. הוא נהרג בדרך הביתה, במקום הכי בטוח בעולם. מה יכול להיות יותר בטוח מהדרך הביתה?"

"הצורה שבה איבד יגאל את חייו היא אכזרית", קולו של איציק שקט. "אנחנו תמיד חשופים לסכנות, למשל בכביש או בתאונות עבודה, אבל בצורה כזו - זה הכי אכזרי שיש".

איבריו של יגאל יהושע, שהיה בן 56 במותו, הושתלו בחמישה אנשים. הלב הושתל בחולה בן 49, הריאות בגבר בן 69 והכבד בבת 22. כליה אחת הושתלה בראנדה עוויס, בת 58 ממזרח ירושלים, והשנייה באיציק חודרה.

כך הפכו משפחת חודרה ומשפחת יהושע לשתי משפחות שחייהן נקשרו זו בזו בתקופה מתוחה ביותר במציאות הישראלית. שני גברים, האחד חשמלאי מלוד, השני ימאי מאילת, שברגע אחד נשזרו חייהם יחד.

אילנה מספרת לאירה שכשראתה את התמונה של יגאל, התחברה אליו מאוד. "התחברתי לסיפורים ששמעתי עליו, ואני מבטיחה שנשמור על האיבר שקיבלנו ונעשה הכל כדי שאיציק ימשיך להבריא והכליה תמשיך לתפקד כמו שצריך", היא אומרת בהתרגשות.

"אנחנו כל כך כואבים את מותו, אבל אני שמחה שיש אנשים שמקבלים חלק ממנו", עיניה של אירה שוב דומעות. "מאוד מרגש אותי לראות שאדם מקבל את החיים שלו בחזרה בזכות בעלי".

"איך אתה מרגיש?", היא שואלת את איציק, שמחייך. "החלק הקשה מאחורינו, וזה בזכותכם", הוא עונה, "ואני רק אחד מאלו שזכו לקבל חיים חדשים בזכות יגאל.

"לפני ההשתלה לא הייתי בחיים בכלל. אלה לא היו חיים. רק מי שעושה דיאליזה כמוני במשך עשר שנים, יכול להבין מה עבר עלי. לפני הניתוח אמרו לי שיש כל מיני סכנות, למשל שאני עלול לא להתעורר מההרדמה, אבל אני אמרתי שיותר גרוע ממה שהיה לי לא יכול להיות".

בעברו, הוא ממשיך, היה נוהג לטייל הרבה בעולם. אבל בעשר השנים שבהן עשה דיאליזה נסע רק פעמיים. לפני חמש שנים לכרתים, שם תיאם דיאליזה בבתי החולים, ולפני שלוש שנים למרוקו, לטיול שיועד לחולי דיאליזה והיה מלווה בצוות רפואי. מאז לא יצא מגבולות הארץ. "עכשיו אני כבר שבועיים בלי הדיאליזה, ומתכנן גם לחזור לטייל".

"אני מקווה שיהיו לך חיים מלאים ושתוכל לעשות מה שבא לך, להשלים את כל החסר", אומרת לו אירה, שפתיה מחייכות אבל עיניה דומעות. "עכשיו אתה חייב לעצמך לקרוע את העולם".

כיוצא חיל הים, איציק חבר בקבוצה של ותיקי אח"י בת גלים, שבה שירת. לאחר שחברי הקבוצה שמעו על התרומה האמיצה שבני משפחתו של יגאל העניקו לאיציק, הם החליטו לאמץ את משפחת יהושע לחיקם ולשתף אותם באירועים, במפגשים ובטיולים משותפים.

"אנחנו כבר משפחה לגמרי", אומרת אילנה לאירה, "נתתם לאיציק חיים של ממש, אפילו צבע הפנים שלו כבר השתנה לטובה. החיבור שלי ושל איציק אליך הוא כל כך עמוק, ואנחנו אוהבים ומעריכים אותך, את הילדים ואת יגאל, ששמענו עליו כל כך הרבה, שנתן כל כך הרבה בחייו וגם במותו. הוא פשוט נתן לנו ולעוד משפחות חיים".

משפחת חודרה היא משפחה שורשית, ערכית. איציק ואילנה יציינו באוגוסט הקרוב 41 שנות נישואים, והשושלת שלהם היא שושלת יוצאי חיל הים.

איציק התחיל את שירותו הצבאי ב־1971 בשייטת 3 בבסיס חיפה, והיה חוזר הביתה לעיתים רחוקות. ב־1991 עבר לשרת כרס"ר במעגן דבורים בזירת ים סוף, ואז עברה המשפחה לאילת והוא הצליח להיות יותר נוכח בבית. עד היום הם גרים בעיר, בשכונת מצפה ים, ובתחילת 1997 השתחרר איציק מצה"ל בדרגת רס"ב (רב־סמל בכיר), והחל לעבוד כסקיפר בספינות מסחריות.

האהבה לים, מתברר, עברה בגנים ושלושת בניהם של איציק ואילנה למדו בבית הספר לקציני ים בעכו והמשיכו לשירות בחיל הים.

הבן הבכור, שי (39), התגייס בתחילה לקורס טיס, אולם אחרי שבעה חודשים הוא נשר מהקורס וחזר אל הים לקורס חובלים. היום הוא סא"ל. לפני שבועיים סיים את תפקידו כמפקד סטי"ל אח"י להב, והתחיל חפיפה לתפקידו החדש כמפקד בסיס אילת, בסיס האם של המעגן שבו שירת אביו. הוא נשוי לחני, אב לשלושה: אלין (6), אלמה (3 וחצי) ואמרי (10 חודשים), ומתגורר כרגע עם משפחתו בזכרון יעקב, עד שיעברו לאילת בעקבות התפקיד החדש.

שני הבנים האחרים, שחר (37) וטל (30), שירתו כמו אביהם בתור ימאים בשייטת 3 שיצאו מבסיס חיפה.

היום שחר עובד כצוללן בחברת קצא"א וגר בקיבוץ כרמיה שבעוטף עזה. במהלך ימי הלחימה עבר עם אשתו לירז ושני ילדיו ריף (6) וסול (4 חודשים) להוריו באילת. כשהגיע הטלפון המיוחל שהגיעה כליה לתרומה, הוא שהסיע את אביו מאילת לפתח תקווה, וחזר אחרי יומיים לכרמיה כדי לגלות שרקטה פגעה במחסן ביתו.

טל, הבן הצעיר, גר באילת ועובד כלוחם אש בתחנת אילת בדרגת רס"ל. בפברואר האחרון התחתן עם מיכל, אחות בביה"ח יוספטל שנמצאת היום בהיריון, ומאז חודש מארס הוא במרכז, כמדריך בקורס לוחמי אש. בזמן הלחימה הצטרף לנקודות הזנקה, תגבר משמרות ובילה את רוב שעות היום בשטח. בזמן שאביו היה בדרך לבילינסון, טל היה בהפוגה להתרעננות באילת, רגע לפני שחזר לכבות שריפות בעוטף עזה.

גם האם אילנה, הנדסאית בניין בהכשרתה שעובדת כדיילת מכירות של חברת דיפלומט וולה, היתה מתנדבת במשטרת אילת ועסקה בליווי נפגעות אלימות ותקיפה מינית. בעקבותיה הבן טל היה מתנדב עם ניצול שואה וקיבל על כך תואר איש השנה לשנת תשע"ט בתחום תרומה לקהילה, והבן שחר מתנדב ביחידת הצוללנים של המשטרה שמטרתה למצוא נעדרים שטבעו.

במהלך מבצע שומר החומות הדאגה של אילנה התפזרה לכמה חזיתות. היא דאגה לשי, שהיה על הסטי"ל שאבטח את אסדות הקידוח, לשחר שספג טילים בעוטף, לטל שהתרוצץ ללא הפסקה במוקדי האש המופגזים ולאיציק, שהובהל לחדר הניתוח בתקווה לקבל חיים חדשים.

עכשיו, אחרי הניתוח, איציק ואילנה התבקשו להישאר אחרי הניתוח בקרבת בית החולים במרכז, ובינתיים הם מתארחים בבית של חברים קרובים, אילן וחנה בוכריס, בגבעת שמואל. אילן, אגב, היה המפקד של איציק בזמן ששירת באח"י "בת גלים".

איציק נשען לאחור על הכורסה, לוקח נשימה עמוקה וקורא שוב ושוב את ההודעה של חבריו לצוות בת גלים, שבה הודיעו על ההחלטה לאמץ את משפחת יהושע.

"עכשיו, כשחלק ממנו נמצא אצלי, יגאל הוא חלק בלתי נפרד מהחבורה שלנו שנולדה בים. הים הוא דרך החיים שלי, ואני שמח שהילדים שלי המשיכו בה וששי אפילו לקח אותה עוד יותר קדימה. אני לא הייתי בחובלים, ושי אמר לי פעם שכשהוא סיים קורס חובלים הוא הרגיש שהוא מגשים את הרצון שלי. אבל אני רוצה שהילדים שלי יעשו מה שמתאים וטוב להם. העובדה שכולם קשורים לים, עושה גם לי טוב".

בכלל, כשהוא מתחיל לדבר על הצבא והים, נדמה שהכאבים עוברים ממנו והלאה. הוא מתגאה במבצעים ביטחוניים סודיים שבהם השתתף, כמו גם במבצעים לאומיים, למשל "נמל בית" להעלאת יהודי אתיופיה לישראל בשנות ה־80.

גם השיח המשפחתי סובב סביב הים. מונחים מקצועיים מתערבבים בבדיחות על גובה הגלים ובצחוק של איציק, שחר וטל על שי, שאמנם סיים קורס חובלים אבל הוא קצין ואיש ניהול בעוד דווקא שלושתם הם הימאים האמיתיים, אלה שמבצעים את העבודה. "זה קשקוש", ילחש לי שי מאוחר יותר, "אבל אני נותן להם ליהנות מזה".

כששי היה בקורס חובלים בבסיס חיל הים בעכו, שחר כבר למד בבית הספר לקציני ים. שניהם זוכרים בחיוך את המפגשים המהירים ליד הגדר, כששחר היה מתאמן במגרש הכדורגל בפנימייה, ושי היה בתורנות שמירה בבסיס הצמוד. גם האח הצעיר טל למד בקציני ים עכו, אבל אחרי שלושה חודשים הבין שהוא מעדיף לחזור לאילת.

"קציני ים היה החלום שלי", מגלה האב איציק. "כשהייתי נער רציתי ללכת לקציני ים עכו, אבל אבא שלי לא עמד בזה מבחינה כלכלית. לי היה חשוב להשקיע בילדים, בחינוך שלהם, בשירות הצבאי, לא ויתרתי להם. נתתי להם המון, ואני מאוד גאה על הדרך שכל אחד בחר".

כשהם יושבים כל המשפחה ביחד, הילדים צוחקים עם איציק על כך שלא יאכל עוד סנדוויצ'ים עם טונה וגבינה, שאותם אכל במהלך טיפולי הדיאליזה באילת. אבל בשקט־בשקט כל אחד מהם מספר בנפרד איך הרגיש בתוך תוכו כשאביו החזק והחייכן נשבר לחלוטין מהדיאליזה.

ההיסטוריה הרפואית שלו לא פשוטה. ב־2001 עבר אירוע לבבי, ושנה לאחר מכן ריאותיו כשלו והוא אושפז שוב בטיפול נמרץ למשך חודש וחצי, כשהוא מורדם ומונשם. מצב הריאות השתפר מאז, אבל איציק סבל מסוכרת, וב־2005 עבר ניתוח לקיצור קיבה, שאחריו אושפז שוב בטיפול נמרץ למשך חודש. ב־2010 החל מצב הכליות שלו להידרדר, והוא התחיל לעשות דיאליזה.

מאז, במשך עשר שנים, היה איציק תלוי בדיאליזה. שלוש פעמים בשבוע היה מגיע לביה"ח יוספטל באילת ומתחבר למכונה למשך ארבע שעות. "בחצי השנה האחרונה הייתי שבור", הוא אומר בשקט. "יום של דיאליזה היה יום מוות. לא הייתי מסוגל לעשות כלום באותו יום. הייתי קם ב־6 בבוקר, מסיים את הטיפול ב־12, והולך לישון עד הערב.

"הילדים שלי רצו לתרום לי כליה, וגם החבר הטוב מהצבא תא"ל (מיל') אילן לביא רצה, אבל אני לא הסכמתי. לא רציתי שמישהו יעבור ניתוח כזה בשבילי. בסוף אילן תרם תרומה אלטרואיסטית, אחרי שבדק ללא ידיעתי אם הוא מתאים לתרום לי. הוא לא היה מתאים לתרומה עבורי, וזה טוב כי אני לא רציתי. אבל אם מישהו נפטר, זה עניין אחר. לכולנו יש כרטיס אדי לתרומת איברים".

החשיפה לא קלה לו. רבים מחבריו ומחייליו לשעבר לא יודעים שהגיע למצב שבו נזקק להשתלת כליה. "אחרי שפורסם שעברתי השתלה, אנשים התקשרו אלי וכעסו למה לא ביקשתי מהם לבדוק אם יוכלו לתרום לי. אבל אני לא רציתי לספר לכולם.

"בשנים האחרונות גם פחדתי להפליג. זו אחריות כבדה לקחת אנשים לים כשאתה לא בשיא. לא הייתי יכול לרדת אפילו לחדר המכונות ולעשות דברים מינימליים. אז גם נאלצתי לוותר על רישיון הסקיפר, והפסקתי להפליג באופן מסחרי. עכשיו אני מקווה לחזור".

שבוע ההשתלה היה אחד השבועות המורכבים בחיי המשפחה. עם תחילת מתקפת הטילים על ישראל עזב שחר את ביתו בכרמיה אל בית ההורים באילת, ואילו טל, לוחם האש, נקרא לעזוב את הקורס ולתגבר את תחנת אשקלון וגן יבנה, ובפועל היה כל המשמרת בשטח.

"במלחמה אתה מתוח לגמרי וכל הזמן קופץ", הוא מתאר, "או שיש צבע אדום, או שפונים לכיבוי שריפות. תחשבי שאנחנו מגיעים לכל טיל שמתפוצץ, לכל נפילה שעושה שריפה בשדה, לכל זירה של הרס, לכל מקום בעצם. וכשיש אזעקה אנחנו חייבים להשתטח, לצאת מהכבאית".

במקביל גל פרעות וגילויי אלימות בין יהודים לערבים שטפו את הארץ. ביום שלישי, 11 במאי, היה יגאל יהושע, תושב לוד שעבד כחשמלאי בעיר, בדרכו הביתה מהעבודה. מעט לפני ביתו פורעי חוק ערבים פגעו בראשו עם לבנה. על פי תחקיר המשטרה, כשעצר את רכבו, ההמון היכה אותו נמרצות. הוא הצליח להמשיך ולנהוג מרחק של קילומטרים ספורים עד לכניסה לביתו, שם התמוטט ופונה לבית החולים.

יגאל היה אדם מוכר בעיר. הוא ואשתו אירה גרו בלוד יותר משני עשורים, גידלו בה את בניהם מיכאל (22) ועמית (8), ומעולם לא חשו פחד מהמגורים בעיר המעורבת. לאחר מותו בני משפחתו סיפרו שיגאל עבד בבתים של ערבים ושל יהודים, ומעולם לא הבדיל ביניהם. הוא היה עוזר לכולם, לא משנה מהיכן הגיע.

גם ביום הפציעה היה משוכנע שלא יקרה לו כלום, אבל הפורעים פגעו בו בצורה אכזרית. במשך כמעט שבוע הרופאים נלחמו על חייו, אולם ביום שני, 17 במאי, ימים ספורים לאחר שנפצע אנושות, נקבע שאין אצלו פעילתו מוחית, ואירה, יחד עם אחיו של יגאל, קיבלו החלטה אמיצה ואצילית לתרום את איבריו.

באותו יום שני, בשעה 20:00, הטלפון של אילנה צלצל. על הקו היתה האחות ממחלקת דיאליזה ביוספטל. "היא אמרה שנצא מהבית בתוך חמש דקות, כי יש תורם כליה וצריך להגיע בתוך ארבע שעות לבילינסון", אילנה מדברת מהר. "אמרתי 'מה? מי זו? במה מדובר?', לא הבנתי מה היא אומרת, והיא חזרה ואמרה 'אילנה, זו שולי. יש כליה, צריך להגיע לבילינסון בתוך ארבע שעות'.

"איציק ישן, ואני אומרת לשחר, שהיה לידי, 'יש השתלה, יש כליה'. תראי איך גם עכשיו יש לי צמרמורת", היא מצביעה על זרועותיה. "שחר ולירז אשתו נכנסו לחדר של איציק, העירו אותו, והוא לא מאמין להם ורוצה לחזור לישון. אחרי כמה דקות הוא הבין שחייבים לזוז, אבל הוא כל הזמן אמר שעד שהוא לא בחדר הניתוח, הוא לא מאמין שזה קורה".

הם עבדו על אוטומט. אספו כמה בגדים למזוודה, מתוך הבנה שהם הולכים לשהות ארוכה במרכז, והחליטו לקחת שני רכבים כדי להקל את ההתניידות של שחר בהמשך השבוע. איציק נסע עם שחר ברכבו המרווח יותר, בעוד אילנה נסעה ברכב שלה. טל היה אז בבית באילת, אבל היה חייב להגיע למשמרת נוספת באשקלון. הוא נקרע בין הדאגה לאביו לבין הצורך להגן על תושבי הדרום, והחליט על האפשרות השנייה.

הבן הבכור, שי, היה בים. כמפקד אח"י להב, הוא שהה במים מתחילת המבצע כדי להגן על אסדות הקידוח מאיום הטילים. הוריו הצליחו ליצור קשר עם אשתו ועם המפקדים על החוף. "פתאום אחד הקצינים בא אלי ואומר לי שאבא שלי קיבל כליה. שמחתי מאוד ודיברתי עם המפקדים בטלפון, שאמרו שאין בעיה להוריד אותי מהספינה כדי שאלך אליו. פחות חששתי מהניתוח עצמו, אבל לי היה חשוב להיות שם לפני שמרדימים אותו, לאור ההיסטוריה הרפואית שלו. הספקתי לדבר איתו טלפונית, והתחלתי לתכנן איך אני מגיע לראות אותו לפני הניתוח".

בינתיים הוריו ואחיו היו במרוץ נגד הזמן. במשך ארבע שעות הנסיעה מהבית באילת לבילינסון בפתח תקווה הלב דפק בפראות מהתרגשות, מדאגה, מתקווה. אילנה, שרגילה לנסוע לבד מאילת למרכז כדי לבקר את הילדים והנכדים, היתה דרוכה.

"אני אמנם נוסעת הרבה, אבל לא אוהבת לנסוע בלילות. היינו מלאים באדרנלין, אבל אתה חייב להיות מפוקס כי יש פרעות ויכולות להיות אזעקות בדרך. נסעתי אחרי האורות האדומים של שחר, ופתאום ליד באר שבע נעצרנו בגלל פקק גדול בכביש שנגרם בשל תאונה. הלב שלי כבר היה על 2,000. הרי היינו חייבים להגיע כמה שיותר מהר, אבל המשטרה פינתה את הכביש יחסית במהירות".

שחר, מצידו, זוכר ש"כל הנסיעה ראינו יירוטים מעל הראש, ואתה רואה שלא שקט. ניסיתי לדבר עם אבא, לשאול אותו מה הוא מרגיש. הוא אמר שעד שהוא לא יהיה על שולחן הניתוחים, הוא לא יאמין שזה קורה. שאלתי אותו אם הוא מפחד, מתרגש, מצפה, והוא ענה פשוט שהוא לא רוצה לחיות ככה יותר, עם הדיאליזה. אז נפל לי האסימון שזה שהוא לא מתלונן, לא אומר שהכל ורוד אצלו. שהוא סבל יום־יום מהדיאליזה, שהיא גומרת אותו".

ב־00:02 בדיוק הגיעה משפחת חודרה לבילינסון.

איציק אושפז במחלקת השתלות, ושחר ואילנה המתינו לצידו לניתוח, שנקבע לבוקר. ב־10:00 בבוקר הגיע שי והספיק לראות את אביו. מכל השיחות בעולם, בחר איציק למהר ולהתנצל על כך שלא יוכל להיות בטקס סיום התפקיד של בנו הבכור, שנערך שבוע לאחר הניתוח. חמש דקות לאחר מכן הוא הוכנס לחדר הניתוח, כשבני המשפחה ממתינים בבית החולים עד שיתאושש.

"כאן כבר התחילו הפחדים", אילנה מניחה את ידה על איציק. "שאלנו את עצמנו אם הוא יתעורר או לא יתעורר, אם הכליה תיקלט או לא תיקלט. המחשבות התחילו לחלחל, וכמובן דאגנו מאוד.
"הבן טל, שלא הצליח להגיע, ישב מודאג וחיכה לשמוע שהכל בסדר. איציק יצא מחדר הניתוח ב־14:45 להתאוששות, אבל אנחנו יכולנו לראות אותו רק ב־19:00, אחרי שהגיע למחלקה. כשידענו שהוא ער, וכבר אחרי, ההתרגשות היתה גדולה מאוד".

כשאיציק התעורר וראה את ילדיו, הוא שאל מה קורה בחוץ ואם יש אזעקות.

"אותי הוא שאל מה עם לירז אשתי, ואיך היא מסתדרת לבד באילת", צוחק שחר. "הוא דאג לכולם והיה מאוד בעניינים, ככה ידענו שהוא בסדר. היה משהו שהשרה אווירה של ביטחון בבית החולים. כמו שאני מרגיש בטוח בבית בכרמיה, כשאני יודע שיש מי ששומר עלינו".

טל, שלא הצליח ללוות את אביו לניתוח כי היה בשטח, היה חסר שקט. "זה היה מאוד מבלבל וקשה. אני לא יכול להיות עם אבא שלי כי אני חייב לחזור ללחימה, אבל אני יודע שהניתוח הזה הולך לשנות לנו את החיים. אבל לוחמי האש רגילים לזה שבשעת חירום אנחנו צמודים לעבודה, לא משנה מה קורה.

"לא יכולתי לבקש מחברים שלי שיחליפו אותי, כי זה הסגל שלי. גם הם עובדים קשה, גם להם אין הרבה ברירה. המשכתי לעבוד, אבל כל הזמן התקשרתי לאמא כדי לדעת אם הניתוח הסתיים והכל בסדר. עכשיו אני בעיקר מקווה שאבא יוכל לחזור לחיים שלו ולהגשים הרבה חלומות. מטורף לחשוב שהוא לא יהיה תלוי עוד בדיאליזה. רק עכשיו, כשאני רואה אותו הולך ומדבר, אני מתחיל להבין איזה שינוי זה הולך לעשות לנו בחיים".

ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בבילינסון, התרגש מהתרומה בתקופה כל כך מיוחדת. "אנחנו מחבקים את משפחתו של התורם שנאלצת להתמודד עם מוות כה אכזרי", הוא אומר.

"באצילותה ובמעשה התרומה, נתנה משפחתו תקווה והעניקה חיים חדשים לאיציק ולמשפחתו.
"לצד התהליך המורכב של ההשתלה, שמתבצע תמיד באנשים שמצבם הבריאותי ירוד, יש לי תמיד רגשות ומחשבות על היכולת של משפחה אחת, דווקא ברגעיה הקשים ביותר, להעניק חיים למשפחה אחרת. אני שמח על היכולת שלי ושל הצוות להיות חלק מתהליך מתן החיים הזה.

"לאור ההתקדמות הטכנולוגית בשנים האחרונות, אנחנו יכולים היום לתת מענה למגוון בעיות שבעבר היו חסם לקיום השתלה. אנחנו יכולים להציע השתלה לחולים שבעבר גורלם היה נחרץ. אף שביצעתי כבר מאות השתלות, כל מקרה כזה כמו של יגאל ז"ל ואיציק יבדל"א מביא להתרגשות ולתחושת שליחות גדולה בחיים הדינמיים והבלתי צפויים שלנו כאן".

לדברי ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, "בימי מלחמה או מתח לאומני המורכבות של פנייה למשפחות לתרום איברים מקבלת נפח ואופי שונים. בשיחה עם משפחתו של יגאל ז"ל הם ציינו שהוא היה רוצה להציל חיים, ללא הבדל דת, גזע או מין. שזה היה אופיו, לעשות טוב. לאור נסיבות מותו, הופתענו לטובה מהתשובה החיובית שלהם".

אחרי ההשתלה חזרו שחר ושי למציאות הלחימה, כששחר מספיק לחזור לביתו בכרמיה בצהרי יום רביעי, היישר אל האזעקות והיירוטים.

"הייתי חייב לעבור בבית, לראות שהכל בסדר. למחרת כבר הייתי צריך לחזור לסטי"ל, אז רציתי קצת להיות בבית. עד אשדוד הנסיעה היתה בסדר, אבל אז הרדיו התחיל להשמיע שיש אזעקות. התקשרתי לאחי טל, והוא שאל אם זה משהו דחוף כי הוא בשריפות. אז הבנתי שהוא ממש לידי.
"נסעתי בכביש הפתוח והתחלתי להריח ריח שרוף מהחלון. השעה היתה ארבע־חמש אחר הצהריים, אבל השמיים היו אפורים מרוב שריפות, יירוטים ונפילות של טילים. אתה מרגיש שאתה באזור מלחמה. אמא שלי התקשרה שאחזור עכשיו לבית החולים, ששם יותר בטוח מאשר בדרום המופגז, אבל הסברתי לה שאני צריך לחזור הביתה".

כשהגיע הביתה לכרמיה רץ מייד לממ"ד בשל אזעקה. באחת ההפוגות הקלות נכנס למחסן, רק כדי לגלות שחלקי רקטה חדרו דרך הגג ופגעו במבנה. "נכנסתי למחסן כדי לראות מה עם האופנוע שלי שחנה שם, וראיתי שכל הרצפה מלאה קלקר", הוא נזכר, "הרמתי את הראש למעלה, וראיתי חור ענק בגג וחלק של רקטה תקוע צמוד לדלת. הבנתי שרקטה פגעה לי בבית".

שחר התקשר לרכז הביטחון הקיבוצי, ואנשי הביטחון לקחו את החלק וצילמו. הוא עוד לא הספיק להתקשר לספר לאשתו על הפגיעה, כששוב היה צבע אדום והוא רץ לממ"ד שנמצא בחדר הילדים.
שי חזר ביום שלישי בערב לביתו בזכרון יעקב, וברביעי כבר עלה היישר למשימה מבצעית על הספינה. "כשאני מגיע לספינה אני עושה סוויץ' ונהיה ממוקד במשימה", הוא אומר. "איך שהגעתי ירדתי למי"ק (מרכז ידיעות קרב), ומשם המשכנו לנהל את כל האירועים".

למחרת, ביום חמישי בבוקר, היה ירי לכיוון אסדות הקידוח.

"הירי לא פגע באסדה, אבל היינו מאוד דרוכים", הוא מתאר, "זה התפקיד שלנו, והיינו מוכנים לכל אירוע. לא יכולתי לחשוב על מה שקורה בבית, אבל הנחתי שכל עוד לא מעדכנים אותי שמשהו קורה, אין מה לעדכן והכל בסדר. רק ביום ראשון יכולתי לדבר איתם שוב בטלפון האדום, וגם אז אבא שלי לא הבין למה עזבתי את הספינה כדי לראות אותו לפני הניתוח. מבחינתו, הים חשוב יותר".

כעת, שלושה שבועות אחרי הניתוח, איציק אוגר כוחות. "אני חייב להמשיך לחיות", הוא קובע, "קיבלתי מתנה גדולה שאני חייב לנצל".

את זהותו של יגאל, התורם, גילה באופן רשמי זמן קצר לפני הניתוח. "כבר בדרך לבית החולים חשבנו שאולי הוא מקבל את הכליה של יגאל", מחדדת אילנה. "שמענו בחדשות על מותו ושתורמים את איבריו, וכשהגענו לבית החולים כבר קיבלנו מהם אישור סופי לזהות התורם".

"לקבל תרומה מאדם שנפטר זה אף פעם לא קל, אבל כאן התחושות הן מורכבות יותר", מוסיף איציק, "צר לי שזה המעמד כי אנחנו רוצים לחיות בשלום וכואבים על מי שנפטר, לא משנה מאיזה מגזר הוא. אני לא בן אדם של פוליטיקה, ואני לא רוצה להיכנס לתוך הסכסוך. אבל צר לי מאוד על המוות הנורא שלו.

"זה מרגיש כמו כאב אחר, כאב מיותר. מוות שהיה יכול להימנע אם אנשים לא היו יוצאים לרחובות. כואב לנו מאוד על המשפחה שלו, הכאב שלהם הרבה יותר חזק מהשמחה שלנו. אבל במותו הוא נתן חיים".

לו היו גרים במרכז הארץ, איציק ואילנה כבר היו חוזרים לביתם. אבל הוא עדיין מעט חלש מהניתוח ועליו להגיע לביקורות תכופות אצל נפרולוג בבית החולים השרון לפחות במשך החודש הראשון, במקביל לביקורת אצל המשתיל בבילינסון.

אבל איציק כבר מתכנן את ההפלגה הגדולה, שאליה ייצא מייד לאחר שיסיים את התלות בדיאליזה. "יש לנו חברים שגרים בטבריה שיש להם יאכטה ביוון", עיניו נוצצות. "כבר שנים הם מזמינים אותנו לשוט לשם, אבל אני לא יכולתי. את תראי, בשנה הבאה באפריל אני מפליג איתם ועם אילנה, ולא תלוי כבר בשום דבר אחר. בזכות ההשתלה אני יכול לחזור לחיות, ויש לי למה לצפות". 

batchene@israelhayom.co.il