מכתב לאחיי באמריקה

היי לאחיי באמריקה. זה נגמר. אמריקה נהיית אנטי־ישראלית ואנטישמית במהירות מבהילה. זה לא תהליך, זאת קפיצת הדרך. עניין של זמן קצר עד שתרגישו לא רצויים, לא בטוחים, לא שווים. בכם מותר לפגוע, בכם מקובל להתעמר. אתם בתחתית שרשרת המזון כרגע, איזו ירידה מפוארת. כמו בסולמות וחבלים - הייתם בשליש העליון, נפלתם למשבצת ההתחלה.

למה? אתם בטח יודעים טוב ממני. נפילת טראמפ, השתלטות חברות הטכנולוגיה על השיח, הברית המטורפת בין השמאל הפרוגרסיבי באמריקה לבין האסלאם הרדיקלי, הצורך לסמן רוע מוחלט שנגדו כולם מאוחדים - שנפל, סורפרייז, עלינו ועל האנטישמיות הישנה והמזוויעה, ההטיה באוניברסיטאות נגד ישראל וסיפורה, הצלחת היהודים ועושרם.

הכל מתחבר עכשיו למשהו שאינו גל עכור שיעבור. זאת מציאות חדשה, שתגרום לשתי תנועות הפוכות: התרחקות מהירה מישראל של היהודים הדמוקרטים והתבוללותם - ועלייה לארץ של ישראלים ודתיים. לא שפה מי יודע מה, אבל אנטישמיות ממוסדת אין פה.

ויש לנו בעיה חמורה חדשה. עד כה התבססנו על הגרעין הענק של האוונגליסטים תומכי ישראל, שבכוחם ובהשפעתם התקבלו החלטות כה פרו־ישראליות, שכמותן לא נראה בשנים הקרובות. אבל מחקר חדש בקהילה האוונגליסטית מגלה נתון קשה: הצעירים עוזבים את ישראל. המבוגרים עוד איתנו, אבל צעיריהם, הנחשפים למתרחש בקולג'ים, סופגים ומשתנים. גרעין התמיכה הכי חשוב של ישראל נמס כמו הקרח באנטרקטיקה. שלא תמצאו עצמכם, חלילה, כמו הפינגווין האומלל, הלכוד על חתיכת קרח בגודל מיטת נוער, ומתחתיו כרישים הזוממים עליו. סתם דימוי מסרט טבע שראיתי היום.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

אני מת על אמריקה. תמיד חלמתי לגור שם שנה, לחוש אותה באמת. לא כתייר לשבועיים. אבל אני יודע שהיא כבר לא בשבילי. היא השתנתה, לא רק בשבילי, גם בשבילה. פתאום להיות לבן זאת בעיה, ופשעים מטופלים רק אם הפושע לא משתייך לקבוצה המוגנת מאחריות למעשיה. כלומר, מותר לפשוע נגד אזרחים לבנים, בטח יהודים, בטח ישראלים.

אל תחכו שזה יגיע אליכם. זמן לחתוך. הנולד כבר כאן, לא צריכים להיות חכמים כדי לראותו, רק לא להפנות מבט לצד השני. בואו.

תפילין

ח"כ תמר זנדברג מבקשת לאסור הנחת תפילין. זאת רוח המסרים שהועברו ברשתות החברתיות לפני שבוע לערך. היא מבקשת לאסור את התפילין בכל מקום. גם במרחב הציבורי וגם בבית שלכם. היא רוצה לעקור את רוח ישראל סבא מתוך החברה הישראלית, להותירה ללא מסורת, ללא מנהגים, ללא תפילין.

מי הגה את המזימה להפיץ את השקר הזה? לי יש את ההנחה שלי, אבל אשמור אותה לעצמי. בכל מקרה, כבר הוכח שהצעת החוק שהניחה מרצ כבר לפני שנים על שולחן הכנסת לא נוגעת כלל בתפילין, לא במרחב הציבורי ולא במרחב הפרטי, וכל משפיעני הרשת, שהעלו תמונות שלהם כרוכים בתפילין, שיחקו לידיים שלא פגשו בתפילין מעולם, חוץ מאולי בבר מצווה.

מה שהחוק המוצע ביקש זה לקבוע שמי שמחזיר בתשובה קטין ללא אישור הוריו, עובר עבירה. אני יכול להסכים לזה בקלות. גם למי שעושה ההפך ומעביר קטין על דתו בניגוד לדעת הוריו. כל השפעה לשינוי אורחות חיים, אמונות ודעות של מי שעדיין באחריות ההורים היא התערבות גסה בחיי משפחה, ומי שזומם ומבצע מהלך כזה, הוא גם עבריין וגם בן אדם ירוד ביותר.

אבל הדהדנים - זן האנשים החדש שפרח פתאום מבין חגווי הסלע, המהדהדים כל דמיון רדיפה חולני שנטמן במוחם על ידי אדוניהם - לא היססו להפיץ את השקר המוחלט ולגרום לח"כ זנדברג עוגמת נפש ותחושת סכנה אישית. ואני יודע, אל תספרו לי. היא ביקרה בקבר של ערפאת. מעשה מגוחך גם בעיניי, כמו חלקים נרחבים בהשקפת העולם המרצית, אבל זה לא אומר שמותר להמציא סיפור, עלילה, ולהריץ אותם ללא שום אחריות. להבעיר שריפה ולברוח.

הנה ימים באים, נאום השם, שכל אדם יהיה אחראי למה שהוא כותב, ולכל מידע תהיה כתובת ברורה שממנה התחיל, ואנשים יחטפו תביעות אזרחיות ופליליות שיוציאו להם את החשק לשחק ברגשות לאומיים ולהשחיר אנשים בשביל כמה פרוטות פוליטיות. פייק ניוז זה לא תחביב, זה לא צחוק, זה יכול להגיע בקלות לחיי אדם, לחיי אומה. לא כל סתוּר־נפש יערבב לנו את הלב ויישב בחדר הנוער שלו ויחכך כפותיו. עידן חדש חייב להתחיל ממש עכשיו, לפני שזה עובר למאצ'טות ברחובות.

חורבנו של הזולת אף פעם לא בונה אותך. פריחה היא אפשרית רק כשכולם מרוצים מהחיים. זוכרים בכלל מהי פריחה שאינה תופעת עור מציקה?

שנזכה לפרוח ממש בקרוב. אפילו הרגע.

ספרים

חג הספר העברי הנה התחיל, ובימים הקרובים נארוז את הדרדקיות ונצא אל כיכרה של עיר לפשפש בדוכנים. נחפש ספרים מפעם, ספרי ילדים מתקופות שהיו נוסעים בכרכרות, כשבבית היתה אומנת וילדים היו קדים למבוגרים. אלה הספרים שאני מקריא לילדות שלי כבר זמן רב, ואני רואה ברכה רבה בעמלי.

השנה קראנו את פוליאנה, פצפונת ואנטון, אמיל, הגרסה המלאה של בילבי, אורה הכפולה, צ'רלי בממלכת השוקולד, קרלסון על הגג, פו הדוב המלא (לא דיסני, חלילה), ועוד ועוד ספרים שנכתבו לפני שהיו טלפון סלולרי, רשתות חברתיות, טלוויזיה והיפוך תפקידים בין מבוגרים לילדים. חלק מהספרים שאני ממש רוצה להנחיל כבר אי אפשר למצוא בכלל, כמו השביעייה הסודית וילדי רב החובל גרנט, אבל בין חנויות יד שנייה להוצאות מחודשות של ספרי מופת, אני מצליח להשביע את רעבונן של הילדות לספרי איכות מפעם.

בשביל מה זה טוב? הרי העולם המדוּוח בספרים האלה נגמר מזמן: אין סוכנות בית, ואין רכבות קיטור, ואין יתומים שמוכרים גפרורים בכיכר העיר. הסיפורים בני המאה האלה דורשים תיווך כל הזמן, וכל מושג דורש עצירה, הרצאה היסטורית קצרה והמשך, בתנאי קרב של טרום שינה.

אבל ההבנה הנצברת, שאנחנו חיים בתקופה הכי טובה בתולדות האנושות, מולידה בהכרח תחושה טובה בזמנים שנראים מאתגרים ומפחידים, וגם יוצרת קשר יותר רחב למציאות, קשר שמכיר אינטימית רגשות וצורות חיים שכבר אינן, ומוליד שורש נוסף שמזין את הנפש הצעירה המחפשת מי יעשיר אותה, מי ילמד אותה עוד, מי ייתן לה כלים לחיים מהירים, עצבניים, קשים ואכזריים לעיתים.

הזמנים ההם - האיטיים, הברורים, שבהם מקומו של כל אדם היה ברור, לטוב ולרע - הם מצע צמיחה מעולה לילדים גם היום, כשכאילו הכל מוכתב על ידי משפיעני רשת, שהחליפו את האנשים הטובים שהיה להם מה לומר.

וגם את הספרים שנלקט בשבוע הספר השתא אקריא בערב במסורת הקריינות הקלאסית, שלמדתי לפני 40 שנה בקורס הקריינים בגלי צה"ל מהקריין האגדי יצחק פרי, עם עי"ן גרונית למחצה, עם חי"ת חלקה, עם מַפִּיק נושפני בסוף כל שייכות לנקבה. כך, בלי לעשות מזה עניין, אני ממלא באהבה את תרמיל הצידה לדרך של הזאטוטות, ויום יבוא והן יודו לי על זה בלכתי, או יצחקו עלי ועל מורשתי בסרטון בטיקטוק.

אשמח להמלצות קריאה והקראה מפעם, בקצרה במייל. ובכלל, תודה לכל מי שטורח לכתוב תגובה, ניתן להסתפק במשפט, לא חייבים מאמר. 

avrigilad@gmail.com