כתבה מלפני ארבע שנים בערך, שעסקה בענבר לביא ובקריירה ההוליוודית שלה, התחילה בקביעה שנראית היום כמעט תמימה, אפילו מגוחכת. "אין ספק שזה לא פשוט להיות ישראלי בהוליווד בשנה האחרונה", נכתב אז בהקדמה לראיון. "על רקע מבצע שומר החומות והביקורות שהופנו משני הצדדים - מתומכי פלשתין וגם מישראלים שבחנו כל תגובה של כוכבים בינלאומיים".
אמנם פתיח רלוונטי כמעט תמיד עבור הכוכב/ת הישראלי/ת התורנים שעזבו את הארץ כדי לשחות במי הכרישים של עיר הסרטים; אבל מה תגיד היום לביא, כוכבת סדרות מגה־נצפות דוגמת "לוציפר", כמעט 600 ימים לתוך מלחמה שהיא גם המשבר התדמיתי הגדול ביותר של מדינתה מאז היווסדה, כשאפילו תיירים ישראלים פשוטים זוכים בחו"ל לקבלת פנים צוננת במקרה הטוב.
זאת בעת שהכוכבות הישראליות באמריקה, דוגמת לביא או גל גדות, מצאו את עצמן מבלי להתכוון בעמדת שגרירות מצד אחד - ומודרות מצד שני. במילים אחרות: חשבתם ששומר החומות ב־2021 היתה תקופה מורכבת? חרבות ברזל היא אותו שיר, רק בווליום מחריש אוזניים. קטסטרופה יחצ"נית על קראק.
"כן, איבדתי סרטים ותפקידים", לביא מודה מייד. "יש תפקיד שכבר קיבלתי, ואז נערכה פגישת הפקה. כל אנשי הצוות ישבו ביחד וראו כמה מהפוסטים שאני מעלה. למחרת קיבלתי שיחת טלפון ממש מבאסת, שבה הם אמרו לי שהם פשוט חוששים להעסיק אותי. אז איבדתי את התפקיד".
אכן מבאס. אין אפילו ניסיון לתרץ את זה בסיבה אחרת.
"יכולתי להילחם בזה, כי זה בכל זאת לא פוליטיקלי קורקט לעשות דבר כזה, אבל פשוט לא היה שווה לי. אני לא מעוניינת לעבוד עם אנשים שלא רוצים לעבוד איתי בגלל מי שאני ומאיפה שאני. אני מאוד ווקאלית ופתוחה לגבי מי אני ומה האמונות שלי, ואני מאוד מגוננת על הבית, על המשפחה שלי, על העם והמדינה שלי. וכולם יודעים את זה. אז אני לא מתכוונת להגיע לסט ולא לדבר על זה, או לא לענוד סיכת חטופים, למשל. אני לא מעוניינת לעבוד איתכם אם אתם לא מעוניינים לעבוד איתי.
"היו כמה כנסי מעריצים של 'לוציפר' בצרפת, באנגליה ובאיטליה, שהייתי אמורה להגיע אליהם עם כל הקאסט. כולם הגיעו, ואת ההזמנות שלי ביטלו, בגלל שהיה חשש לפיגוע. ההפקה קיבלה מכתבי איומים שאמרו שאם אגיע - הם יפוצצו את הבניין, או לא יודעת מה יעשו. מארגני הכנס לא יכלו להרשות לעצמם כלכלית להביא לי אבטחה, וגם היו בערך 5,000 איש בכל בניין, אז הם פשוט ביטלו את ההזמנה".
איך הרגשת להיות בעמדה הזו מול שאר השחקנים?
"זה צוות, הם הבינו, אבל מבחינתי יש גם פרופורציות. זה קרה בשיא המלחמה והתופת. אנשים בארץ איבדו ילדים, איבדו אחים, מה זה כנס מעריצים? זה לא באמת עניין אותי, כל יום הייתי חרדה לאהובים שלי. כל היום כותבת לבן דוד שלי שנמצא עמוק בעזה, ואני רק מחכה לראות שני וי כחולים על המסך כדי לדעת שהוא בסדר. אז עם כל הכבוד - פאק דה כנס".
"אנשים מדמיינים דברים מזעזעים עלינו, הישראלים. אני לא מעוניינת לעבוד עם מי שלא רוצים לעבוד איתי בגלל מי שאני או מאיפה שאני. אני מאוד ווקאלית ופתוחה לגבי מי שאני, ואני מאוד מגוננת על העם והמדינה שלי. וכולם יודעים את זה"
אין צורך לשאול אם קיבלת תגובות עוינות ברשתות. אולי נכון יותר לשאול מאיזה סוג וכמה נוראות?
"ברור, כמו כולם. למשל, אחרי שאחותי נכנסה לעשות מילואים בעזה כתבו לי 'אנחנו יודעים איפה היא משרתת, נוריד אותה ואותך גם'. פרסמתי פוסט על החטופים ועל הנרצחים, וכתבו לי בתגובות 'You’re next, You dirty Jew' (את הבאה בתור, יהודייה מלוכלכת). כל מיני כאלה. בשלב מסוים ממש לקחתי הפסקה מאינסטגרם. אני חושבת שכמעט שנה לא נכנסתי לשם, כי זה עלה לי ביוקר. גם ככה אנחנו עוברים מערבולת של רגשות, אז אין לך לאן לברוח".
בקיצור, יותר מאי פעם לא קל להיות ישראלי בחו"ל, בטח שלא בהוליווד.
"להיות שחקן ישראלי בהוליווד תמיד היה מאתגר, בכל פעם מסיבות אחרות. כשרק הגעתי לפה נכנסתי למשבצת של 'האתנית', כי את לא אמריקנית פרופר. אבל ישראלי זה לא מספיק אתני, כי את לא ממש כהת־עור או אסיאתית, אז אין לך בדיוק איפה להשתבץ. זה היה המצב פעם. ואז הגיעה גל גדות, שברה את כל החוקים, פרצה את כל החומות ובאמת פתחה המון דלתות לישראלים.
"אבל אחר כך התחילו המלחמות הנוראות האלה, ובגלל המון מידע שגוי שמופץ ברשת, כששומעים שאתה מישראל אנשים מדמיינים בראש שלהם דברים מזעזעים. אז עברת למצב שהם בטוחים שאתה משהו מאוד שלילי, אחרי מצב שבו נלחמת פעם בזה שאין לאנשים מושג מי ומה אתה".
חולדה ליד המיטה
כבר לא מעט שנים אנשים בהחלט יודעים מי ומה היא ענבר לביא (38). שני עשורים אחרי שתפסה את עצמה בגיל 17, עזבה את חולון ועברה לארה"ב במרדף אחרי חלום ישראלי־אמריקני שנשמע אז הרבה יותר מופרך מאשר היום, לביא היא אחת הנציגות הבולטות שלנו בתעשיית הטלוויזיה והסרטים העולמית. תפקידים ב"הג'וב הכי גרוע" ב־MTV, "מתחזים" של Bravo, "נמלטים" ב־FOX וכמובן הלהיט הנטפליקסי "לוציפר", הפכו אותה לפנים מוכרות במיליוני בתים. לא הזיקו גם תפקידי משחק קולנועיים לצד שמות כמו וין דיזל וריי ליוטה.
היא כבר לא צריכה להסתובב אבודה ברחובות ניו יורק, כפי שעשתה לפני שני עשורים כשרק נחתה על אדמת ארץ האפשרויות, בטח שלא לשכור פינה בסקוואט עם עוד ישראלים אבודים, או חדר פצפון בדירה מעופשת ברחובותיה הקשוחים של שכונת הארלם, חולקת ייאוש עם נזילה וחולדה ליד המיטה. כן, גם את זה היא עברה. את הראיון שלפניכם היא מקיימת מלוס אנג'לס, מביתה שבגבעות הוליווד. יותר סמל סטטוס וחותמת הצלחה מזה?
"עברתי תקופה חשוכה"
בזמן שאנחנו מדברים, בפינה אחרת של ביתה שיפוצניקים מרכיבים חדר ילדים חדש, לכבוד תינוק/ת שהיא נושאת ברחמה, ואמור להגיח בפרמיירה לקראת אמצע יולי. את העריסה לשחקן הרכש החדש, אגב, קנו לה במתנה הקולגה מ"לוציפר" טום אליס ורעייתו מייגן אופנהיימר, תסריטאית ומפיקה מוכרת בעיר הסרטים.
הבייבי המצופה הוא פרויקט משותף של לביא ושל בעלה, דן בר שירה, במקור מושבניק מעמק יזרעאל, שאותו הכירה, מכל המקומות, בפסטיבל "ברנינג מן" בנבאדה, בוקר אחרי מסיבה מוגזמת. "זה לא היה מקום שתכננתי להגיע אליו. הייתי שם פעם אחת, היתה לי חוויה מהממת והחלטתי שזה בסדר, אין צורך לחזור לשם עוד", היא מספרת. "ואז עברתי פרידה מאוד מאתגרת, והייתי צריכה פשוט לעזוב הכל ולצאת מהעיר. בן דוד שלי הזמין אותי לפסטיבל - והחלטתי לזרום על זה".
לא הרבה אנשים פוגשים את בני זוגם לעתיד בברנינג מן. באיזה מצב צבירה מצאת אותו?
"כזה חצי אפוי. אבל כולם שם חצי אפויים. נראה לי שזה היה בדיוק המצב הרצוי לסיטואציה. גם אני הייתי שנוזלי, מבפנים, אז הייתי צריכה לנזול ביחד עם עוד אדם. הייתי כבר גמורה אחרי לילה של מסיבה, הגעתי למחנה של ישראלים ולבנונים שנקרא 'Peace in the Middle East' (שלום במזרח התיכון) ומצאתי אותו אוכל קורנפלקס. היה לו פנצ'ר בגלגל של האופניים, והחלטתי לעזור לו. מטוב ליבי, בטח. לעובדה שהוא היה חתיך הורס בכלל לא היה קשר לסיטואציה, זה היה מקרי לחלוטין כמובן".
הוא הכיר אותך מהטלוויזיה? ידע מה את עושה?
"הוא לא הכיר אותי בכלל. נורא אהבתי את זה שהוא לא מכיר אותי ושאין לו מושג מי אני. גם היינו בשטח, אז לא היתה קליטה סלולרית והוא לא יכול היה לבדוק בגוגל. הוא יכול היה רק להסתכל לי בעיניים. אמרתי לו שאני שחקנית".
והוא הניח, מן הסתם, שאת שחקנית/מלצרית.
"כן, בדיוק. הוא אמר לי 'וואו, קשה, מה? סוכנים וזה'. אז עניתי לו, 'כן', והוא אמר 'וואו, כל הכבוד, בהצלחה'".
הזוג נישא לפני כארבע שנים בחתונה בארץ, שניסתה לשחזר את האווירה באותו ברנינג מן גורלי - בתוספת ארבע שמלות כלה. קל יותר לבוא לארץ מאשר לשנע משפחה וחברים ללוס אנג'לס, אבל החיבור לארץ הקודש יתברר בהמשך כיותר מאשר עניין לוגיסטי, כלכלי או ערכי, כשיגיע הרגע שבו השניים יחליטו להביא לעולם ילד.
מכאן החלו היא ובר שירה במסע שיימשך כמעט שלוש שנים, במסגרתו ינסו להביא לעולם חיים חדשים, ללא הצלחה, בזמן שחייהם שלהם נפגעים בתהליך - ולביא עצמה מגיעה לתקופות שפל שלא ידעה כמותן לפני כן.
"אגלה בכנות רבה: כשנכנסנו לבסוף להיריון, באמת לא תכננתי לחשוף ולשתף את הדבר הזה", היא אומרת כעת, כשהיא בשבוע 32, שלושה חודשים אחרי פוסט אישי ברשת שבו חשפה את הבטן התופחת קבל עם וקצת יותר ממיליון עוקבים באינסטגרם. "שנתיים וחצי של סבלנות, אהבה, טיפולים ואמונה הובילו אותנו אליך", כתבה. ההמשך כמו הסביר את הסיבה להודעה: "אם אתם קוראים את זה בדרככם המפותלת אל עבר ההורות, דעו שזה אף פעם לא קל, אבל אתם תמצאו את הדרך".
וכשהיא אומרת לא קל, במקרה שלה מדובר באנדרסטייטמנט. יותר כמו חלום בלהות. "כשזה קרה, סוף־סוף, היו בי המון לבטים אם וכמה לשתף את הדבר הזה. גם בגלל שהוא מאוד אישי ואינטימי, וגם בגלל שאני אדם שמנסה מאוד לשמור על הפרטיות שלו. אני תמיד שמחה לשתף בעבודה, אבל אני קצת יותר סולידית כשמדובר בחיי הפרטיים. ובגלל שעברתי הרבה קושי עד שהגעתי לשם, אני יודעת מה זה להיות אישה שכמהה להיות אמא ולא מצליחה - ואז קוראת על נשים שכן מצליחות וחוגגות את המאורע המאוד מרגש הזה.
"היו בי המון לבטים. והסיבה שאני יושבת פה עכשיו ומספרת את הסיפור שלנו היא בגלל שכשהייתי בתקופה המאוד חשוכה, זה נתן לי הרבה תקווה לקרוא על נשים שלא הצליחו בהתחלה, והמשיכו עד שהצליחו. אז ממש בחרתי במודע לשתף, בתקווה שזה יוכל לעזור למי שנמצאת שם עכשיו, בתוך החושך".
איך בעצם מתחיל סיפור ההיריון שלכם?
"אצלי זה התחיל לדגדג לקראת גיל 30. הגוף התחיל לסמן לי ואני, לפחות, ניסיתי להתעלם. ניסיתי להשתיק את הקול הפנימי הזה. היו לי הרבה דברים אחרים על הראש להתעסק בהם, אז ברחתי מזה. אחרי שהכרתי את דן־דן היה לי ברור שהוא יהיה האבא של ילדיי, ואז התחלנו לנסות.
"מנסים ומנסים, עוברת שנה וזה עדיין לא עובד. ומתחילים לבדוק, ולא מוצאים שום דבר שהוא לא תקין. אז כבר היינו במערבולת של רגשות וחששות. אחרי שנה וחצי החלטנו לעבור מרופא רגיל למומחה פוריות, ושם הבנו שאצלי הבעיה. בעצם, לא אקרא לזה 'בעיה': אצלי היה האתגר.
"במהלך טיפולי הפוריות שעברתי היו לי מחשבות אובדניות. זאת תופעת לוואי, אבל חשבתי שהסיבה היא שאני לא נכנסת להיריון. אני זוכרת שטסנו לארץ והמטוס התנדנד. מה שעבר לי בראש היה 'אני מקווה שנתרסק וככה אסיים את הכאב'"
"מה שהיה לי נקרא 'רזרבה שחלתית נמוכה', כלומר כמות ביציות רזרבה קטנה. זה בעצם מנמיך באופן מאוד משמעותי את האפשרות להיקלטות טבעית. היינו צריכים לעשות הרבה בדיקות רק בשביל להבין אם במקרה של טיפולי פוריות מוצלחים גם התינוק יחזיק מעמד. תוך כדי הבדיקות הבנו שיש לי מחלה אוטואימונית בשם השימוטו. היא נוצרה בעצם בעקבות סטרס וסגנון חיים שסיגלתי לעצמי במשך שנים, והיא משפיעה על הביציות ועל בלוטת התריס. זה יוצר חוסר איזון הורמונלי, ונורא קשה להיקלט ולהיכנס להיריון ככה".
כלומר, מעבר לאתגר הפיזי היית צריכה להתמודד עם שינוי של המערכת הנפשית?
"התחלתי טיפולים כדי לטפל בבאלאנס ההורמונלי. לאזן דרך דיקור, דרך טיפולי סאטיה, הורדת לחץ, הורדת כמות עבודה, הפסקת עישון, שינוי תזונה וכמובן טיפול IVF, הפריה חוץ־גופית. עברנו תהליך של IVF שהיה נורא, קטסטרופלי. הגוף שלי לא הגיב בכלל לתרופות. אז תחשוב שאני מפוצצת בהורמונים ובהזרקות, וכל התהליך מגיע לסוף - ואין לי ביציות לשאוב, אין כלום. את מבינה שאת צריכה לעבור את זה שוב, וגם לא יודעת מה יהיה בסופו של התהליך הבא. אלה היו שנתיים וחצי שהרגישו כמו נצח, ויש נשים שעוברות את זה במשך עשור".
נשמע שוחק מאוד, פיזית ומנטלית.
"זה הדבר הכי קשה שעברתי, ועברתי המון. כבר כמעט ויתרתי. כחלק מהבעיה הרפואית שהיתה לי, כשבלוטת התריס מושפעת - זה מוביל למחשבות אובדניות. זאת תופעת לוואי. אז היו לי המון מחשבות אובדניות בשלב מסוים. שייכתי את זה לעובדה שאני לא נכנסת להיריון ושאני בטח בדיכאון. אני זוכרת שטסנו לארץ והיה רגע שבו המטוס היה לא יציב, ממש 'קפצנו' באוויר. במקום לחשוב 'אני מקווה שהכל יהיה בסדר ושננחת בשלום', מה שעבר לי בראש היה 'אני מקווה שנתרסק וזו תהיה הדרך שלי לסיים את הכאב הזה'".
"החזירו אותי לרחם"
יש לסיפור הזה סוף טוב, שמתחיל בזה שהמטוס ההוא לא התרסק. אבל כדי להגיע למנוחה ולנחלה היה צורך לשנות דבר בסיסי בגישה של לביא לנושא. ולשינוי המיוחל הזה היא הגיעה בזכות - הנה הוא שוב - האינסטגרם. מה שהיה עד לא מזמן במה לאיומים על חייה הביא בשלב מסוים לרגע שבו אותם חיים יקבלו תפנית וישתנו.
"היה לי מאוד קשה להודות במה שאני חווה, גם מול הסביבה וגם מול עצמי. אני גם בן אדם מאוד תחרותי, ועבורי זה היה כמו סוג של תבוסה, העובדה שאני לא יכולה להיכנס להיריון באופן טבעי, אני לא כמו כולם. קיבלתי רשיון נהיגה בטסט ראשון, מה זאת אומרת אני לא מצליחה להיכנס להיריון? וכשאתה מחביא משהו, אז בחושך הוא נהיה יותר ויותר גדול.
"ואז ראיתי פוסט של מאיה ורטהיימר, שאותה הכרתי בניו יורק דרך חברה משותפת והיה בינינו קליק מיידי. מאיה, בניגוד אלי, משתפת. היא מאוד פתוחה בנושא וחולקת בפתיחות ובאומץ לב את השיברון, את הכאב הזה שאי אפשר להסביר. באמת, זר לא יבין מה אישה חווה כשהיא לא מצליחה להיכנס להיריון ובכל חודש חוטפת מחדש את הכאב הזה.
"גם מאיה עברה המון טיפולים ובסוף הצליח לה, פעמיים. דרכה הצלחתי ללמוד על כל מיני דברים שהיא עשתה, וזה נתן לי סוג של תקווה. אמרתי 'אוקיי, ניאחז בזה'. בשלב מסוים התקשרתי אליה וסיפרתי לה. היא אמרה לי 'עזבי הכל, את לא הולכת לעוד מומחה בניו יורק או בלוס אנג'לס. בואי לארץ. הרופאים פה פשוט תותחים, הם יודעים מה הם עושים'. היא נתנה לי את מספר הטלפון של הרופא שעזר לה, פרופ' דניאל זיידמן (שם מוכר בתחום טיפולי ההפריה בישראל; ע"פ). היא אמרה לי: 'הוא יעבר אותך'".
יש שיניחו שהרפואה בארה"ב מתקדמת יותר, אבל זה לא המקרה בתחום הזה.
"ישראל היא מדינה שהתשתית שלה בנויה על 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', משפחה בארץ זה ערך עליון. בישראל טיפולי הפוריות הם דבר מסובסד, בארה"ב עושקים אותך, 20 אלף דולר לכל סבב. הם לא מעודדים את זה באמריקה, זה לא מעניין אותם אם תלכי עם עגלה ברחוב או לא. מצידם, אל תהיי אמא. ובמדינת ישראל זה ההפך הגמור. לכן הרופאים אצלנו מאוד טובים בזה. אז ארזתי מזוודה ועם המון תקווה הגענו לתקופה של חודשיים לארץ, בידיעה שאנחנו הולכים לנסות - הפעם בישראל.
"בארץ קרה משהו מדהים. אני מאמינה שהעובדה שזכיתי להפוך לאמא היתה תוצר תשלובת של הרבה דברים. הייתי מוקפת במשפחה, במולדת שלי. התכרבלתי בין הזרועות של חברה טובה שלי. אמא שלי האכילה אותי בשניצלים. אחי הקטן התעקש בכל בוקר להגיע עם האופנוע שלו, לחכות לי מתחת לבית ולקחת אותי ל'אסותא'. הוא חיכה איתי בכל התורים, הבדיקות והזריקות. אחותי הקטנה התעקשה לבוא איתנו לטיפול האחרון. בארץ פשוט החזירו אותי לרחם בצורה שאפשרה לגוף שלי להרפות".
"באחת הפעמים חזרנו היישר לליל הטילים מאיראן. איכשהו, עם כל הסטרס, בארץ הרגשתי הרבה יותר בטוחה ומאושרת מאשר בכל מקום אחר. הנוף שלי מהחלון בהוליווד הילס הוא מאוד פסטורלי - אבל דווקא בבת ים סיטי הרגשתי נוח"
איך ההירגעות שלך מסתדרת עם כל מה שקורה בארץ בשנה ושמונת החודשים האחרונים?
"כן, חזרנו היישר לטילים האיראנים, ליל הכטב"מים. איכשהו, עם כל הסטרס, הרגשתי בארץ הרבה יותר בטוחה מאשר בכל מקום אחר, בטח הרבה יותר מאושרת. הנוף שלי מהחלון בהוליווד הילס מאוד פסטורלי, מאוד שונה מהנוף שיש לי מהחלון בבת ים סיטי, אבל זה מה שגדלתי איתו, אז הרגשתי נוח".
עם גל גדות בסופר
אחרי חודשיים של טיפול, במהלך חופשה באיטליה, היא קיבלה את החדשות המיוחלות, שבאו עטופות בחדשות טובות נוספות. "בתוך כל הסיפור הזה שלי אמרתי 'לא' להמון פרויקטים בעבודה, ולא הגיע שום פרויקט שהייתי מאוד מעוניינת בו. הייתי בדיכאון וגם נפוחה מהורמונים. היתה לי מעין פאוזה בחיים.
"ערב אחד חזרנו מארוחה, בדיוק ביום ההולדת שלי, בהאלווין. קיבלתי טלפון מהסוכן שלי באל.איי, שאמר לי: 'הגיע תפקיד מטורף, והם רוצים אותך. את צריכה לעלות על טיסה בחזרה ללוס אנג'לס'. "ניתקתי את הטלפון ואמרתי לדן: 'עושים בדיקת היריון עכשיו'. הרגשתי שנשבר פה משהו. הוא אמר לי, 'לא, יש לנו עוד יומיים לחכות', אבל אמרתי לו 'תביא את הבדיקה!' והיא היתה חיובית. לא האמנו, אז עשינו עוד אחת, שגם היא היתה חיובית".
התפקיד הגדול, למקרה שתהיתם, הוא חלק ממותחן קומי בשם "Stay with me", שאותו צילמה לביא כשהיתה בחודשים הראשונים להריונה, ונמצא בימים אלה בעריכה. היא מגלמת שם דמות שנחטפת - עוד נקודת חיבור שלה לישראל. איכשהו הכל חוזר תמיד לארץ, מה שמסביר את האחווה שלה עם הקולגות הישראליות. במקום שבו אמורה להיות תחרות, אולי קנאת סופרים, יש לא מעט פרגון ושותפות גורל.
"ברור שיש חיבור, אנחנו כולנו באותה קלחת כרגע", היא אומרת. "אלונה טל היא חברה טובה שלי, היא הביאה לי את הכיסא לרכב לתינוק. גם הבמאית הסופר מוכשרת אורן זגמן היא אחת החברות הטובות שלי כאן, ואנחנו עובדות על פרויקט משותף. ויש את גיא נתיב, במאי זוכה אוסקר. אני גם מאוהבת בשירה האס. את גל גדות פגשתי פעם אחת בסופר, אבל היא קצת עסוקה. אנחנו מאוד אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת".
זה לא מובן מאליו בסביבה תחרותית כל כך.
"לפעמים אנחנו קצת מתבלבלים, ושם אנחנו, הישראלים, מסתבכים. כל 7 באוקטובר התחיל בפירוק של העם שלנו, בפיצול של המדינה. אני חושבת שביחד אנחנו כל כך הרבה יותר חזקים. תחרות? נשמה, אנחנו מתחרים פה בכל העולם".
