תפילת תיקון

ביקור מרגש בלוד שאחרי המהומות חיזק בי את ההבנה שבכל טלטלה חבוי גם ניצוץ של שינוי

מזל ג'נאח היא כמו חץ. חדה ומושחזת, מדויקת וננעצת בול בלב העניין. זה לא דורש יותר מכמה רגעים כדי להבין שמזל לא נולדה אתמול, ושהחיים לא פינקו אותה. אפילו לא לרגע.

היא מארחת אותי בבית הכנסת המשפחתי שלה, בית הכנסת "דוסא" שבעיר לוד. לא, גם אותו החיים לא פינקו, וגם לא השכנים, וכל מי שמבין את צירוף המילים "בית כנסת משפחתי" לא זקוק לשום הסבר נוסף. מה הוא בשבילה? הוא תמצית הקיום והזהות. מה כבר יכולה להיות המשמעות של בית כנסת שנושא את שמו של אביך?

באופן אישי, אני לא יכול לברוח מהמחשבה עד כמה הם דומים זה לזה, מזל ובית הכנסת "דוסא". שניהם לא גדולים או מפוארים במיוחד. שניהם אמיתיים ונטועים כמו זוג עצי זית קשוחים שכבר ידעו פגעים ודליקות שהשאירו בהם סימנים - אבל לא שברו את רוחם.

אחרי שהותקף על ידי פורעים, המקום עובר שיפוצים. לא הכל כבר הוחזר למקומו, ובכל זאת קשה להתעלם מתיבת זכוכית פשוטה שעומדת במרכז החלל של בית הכנסת הקטן, ומזוגות התפילין הישנות והחרוכות שמוצגות בה לזיכרון. "זה מהשריפה הקודמת", אומרת מזל בטון של מי שלא מתכוונת להפוך למדריכת טיולים.

השכנים תוקפים ותקפו את בית הכנסת הזה לא מאתמול, ובלי שום קשר לאל־אקצא. הם תוקפים כי הם יכולים. והם תוקפים כי הם חומדים את השטח. ולא שחסרים שטחי הפקר בעיר לוד. אני לא חושב שראיתי לאחרונה עוד יישוב עירוני במרכז הארץ שיש בו כל כך הרבה שטחים פתוחים ועזובים. ולא, לא מדובר בפארקים או בריאות ירוקות. עזובה. דרדרים וגרוטאות.

"תראה את המסגד ותראה את בית הכנסת", אומרת מזל בסרקזם. אני רואה. אולי כדאי שגם אתם תראו. כי כולנו, לאו דווקא שמאלנים או קוראי "הארץ", נוטים אל הנחת היסוד ההיא, שהמתקומם האלים בסך הכל תובע את עלבונו ואת עליבותו.

לא. מצטער מאוד. בלוד שראיתי, המסגדים מפוארים ומרשימים ובתי הכנסת שפופים ודלים. "גם בבתים ככה", אומרת מזל, "אם ראית וילה בלוד, ראית בית של משפחה ערבית. ועיני לא צרה בהם, שיהיה להם לבריאות. אבל למה לשקר? ואם כל כך רע פה, אז איך זה שבכל פעם שהם מחתנים בת או בן עם משפחה ערבית ממקום אחר, כולם רוצים לבנות את ביתם כאן, בלוד?"

איור: נדב מצ'טה

 

היא עצמה מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. אני לא שואל בת כמה היא, כי זאת שאלה שלא שואלים עצי זית. וכשאני אומר לה שהיא מזכירה לי את מרגלית זנאתי מפקיעין, היא מצחקקת ואומרת שאני לא הראשון שאומר.

יש למזל שאלות קשות וטענות קשות, והיא צולפת אותן ברהיטות: למערכת שמיישרת קו עם התוקפן. לבית המשפט שהציע לה סכום עלוב כדי שתסכים לפנות את בית הכנסת שעליו לא היתה מוותרת תמורת כל הון שבעולם. לטענה שהבקשה להנמיך את הווליום של המואזין היא גזענות, אבל שריפת בתי כנסת היא מחאה שחייבים להבין. לאותם אנשי תקשורת וגופי תקשורת שמקטינים את כאבם של אנשי לוד, יהודים וערבים שומרי חוק, ופה ושם גם מאשימים את הקורבן, בתקווה לקושש את מה שהם אוהבים לקושש.

הביקור בלוד הופך לי את הבטן. אני פוגש שם שלוש נשים משלושה דורות. מזל. חני, עיתונאית דתייה שרוב ילדיה כבר יצאו לדרכם, ולפחות אחת ממשיכה בלוד. ושבות, עורכת דין במקצועה, אמא צעירה ויפה עם כיסוי ראש ותינוק במנשא בד. באף אחת מהן לא זיהיתי שנאה. רק כאב ודאגה. לילדים. לנכדים. לבית הכנסת. כולן עברו ימים ולילות של אימה. חלק מהן עברו להתגורר בינתיים במקום אחר.

מי שמבקש להטיל ספק בכאבן, הוא פושע. כולן מספרות על טלפונים אינסופיים למשטרה, שהתחנה שלה קרובה עד גיחוך למוקדי המהומות, ושמבקר המדינה עוד יחליט מה המילים הנכונות לתאר בהן את החידלון המוחלט שהיא גילתה.

שלוש נשים. שלושה דורות. עולמות שונים. אך שלושתן מתקשות להתמודד עם שאלות פשוטות כמו: מה יהיה? מה התסריט האופטימי? מה שמעתן לאחרונה שעודד את ליבכן?

אבל מבחינתי, הרגע הכי מתוק ובאמת מעודד, זה שבשבילו טוב שנסעתי ללוד, היה הרגע שבו שבות הודיעה למזל שהיא והקהילה הצעירה שלה מבקשות לאמץ אותה. בכיף. יעזרו לה עם הבית הישן, שמרוב תקיפות, פריצות והצתות, כבר אינו ראוי למגורים - אבל עם עין טובה ולב טוב, וכמה זוגות ידיים, אפשר לחדש את נעוריו. והיה גם הבחור הערבי, שהפסיק שיחת טלפון כדי לשאול בשלומה של מזל, והיא חייכה אליו ונופפה לשלום.

כל הדרך חזרה התפללתי שהטלטלה שעברה על לוד לא תרסק, אלא תחזק אותה.

פעם, בסדנת סיפורים שהשתתפתי בה, שמעתי סיפור של מושבניק שמנמן ומתולתל, ואני בטוח שגם אתם תאהבו אותו. הוא סיפר על דודים שלו, מושבניקים לא פחות ממנו, שהיה להם כלב זאב אהוב שהלך והזדקן. כשהגיע היום שבו הוא התקשה לעמוד על רגליו או לזקוף את הראש, הביטה הדודה בדוד, ומכיוון שלא נהגה להכביר במילים, סימנה לו קלות את מה שהיה ברור. שהגיע הזמן.

ובכן, קח נא את כלבך יחידך אשר אהבת ואשר הִקשיש, ואספת איתך גם את הרובה הישן, ולך־לך את הסככה החלודה שעדיין קוראים לה הסככה של הג'ון דיר, למרות שכבר שנים שלא, ועשה מה שצריך לעשות, כי אי אפשר כבר לראות את זה.

בעל הסיפור לא העניק שמות לדמויות, אבל תוך כדי שהדוד והכלב פסעו בשתיקה לעבר הסככה, נפשי התחילה להציע שמות לשניהם. החלטתי שהדוד המושבניק חייב להיות גיורא, או אברשה. למרות שגם על אביגדור הייתי מתפשר. ואשר לכלב, חשבתי שגם הוא, מן הסתם, נושא שם עברי שורשי. זאביק או צביקה, נניח.

כשהגיעו לסככה, הביט הדוד גיורא בכלבו וברובה, והבין שהוא לא יוכל לשאת את מראה הדם. הוא שלח מבט קצר אל המוטות החלודים שהחזיקו את הסככה, העריך שעדיין נותר בהם די כוח, והחליט, בהבזק של רגע, שמכובד יותר לתלות את זאביק ידידו.

די בקלות הוא מצא שם חבל, כרך אותו סביב מוט חזק, ענב לולאה מסביב לצוואר, נתן חיבוק אחרון וכמה מילות פרידה. אבל אז, כשמשך חזק בחבל, נדמה היה לו שהוא זיהה תנועה מפתיעה ולא צפויה. גיורא מיהר לשחרר את החבל וניגש אל זאביק שעמד שם, המום אך זקוף כמו לפני שנים.

מתברר שהטלטלה ההגונה שהכלב ספג היתה הטיפול המדויק שהוא היה זקוק לו. משהו שם השתחרר ושב אל מקומו. השניים חזרו הביתה בצעד קל, והכלב חי עוד אי אלו שנים יפות בצד המשפחה.

ואני, שאין לי ידע וטרינרי, ובכל הנוגע לאורתופדיה כלבית אני בור ועם הארץ, אין לי מושג מה מידת האמינות של הסיפור, אבל טלטלות איומות, אני יודע, יכולות לרסק הכל, או לסדר את הקוביות מחדש. כל מה שצריך זה מין גיורא כזה עם עיניים טובות ומבט חד. 

shishabat@israelhayom.co.il

כדאי להכירi