"לאורך כל הקריירה הייתי צריך לעבוד קשה יותר מאחרים"

מתי בפעם האחרונה היתה לך הופעה שלא תשכח?

"ב־9 במאי הופעתי בשדרות, באירוע של העירייה. בקהל היו כ־700 איש והיה ממש כיף. הקהל בעיר הזו הוא קהל מיוחד שהיה צמא להופעה, וגם אני, אחרי תקופה ארוכה שלא הופעתי, התרגשתי. היה שמח, עד שפתאום ראינו פיצוצים מעל הראש. זו היתה כיפת ברזל וזה היה מרחוק, אבל ראינו את זה בשמייים באמצע השיר וראיתי שהקהל נלחץ. באיזשהו שלב סגנית ראש העיר ניגשה אלי ולחשה, תוך כדי שאני שר, שצריך להפסיק את ההופעה. לא האמנתי, אבל הבנתי. הם ירו על אשקלון ואנחנו היינו הבאים בתור, אז סיימתי את השיר וביקשתי מהקהל להתפזר בצורה רגועה. היה ברור שחייבים להפסיק ולא לקחת שום סיכון.

"הפסקת ההופעה הזו כאבה לי, כי אישה צעירה באה אלי עם דמעות בעיניים ואמרה 'עד שהתחלנו לשמוח, שנה שלמה בגלל הקורונה לא היה לנו כלום, עכשיו הם יורים עלינו וקובעים לנו את החיים'. ניסיתי להרגיע אותה, אבל זה באמת כואב. המציאות הבלתי אפשרית שהם חיים שם היא לא אנושית ולא צודקת. אני לא איש פוליטי ולא נכנס למקומות האלה, אבל אני חושב שבלתי אפשרי ששליש מאזרחי המדינה יהיו בני ערובה של ארגון טרור שיקבע את סדר החיים שלהם כל יום. לא ייתכן שנגיב בעוצמה רק כשיורים על ת"א או על ירושלים. אנחנו מדינה ריבונית וצריך להתייחס ברצינות ולהגיב באותה עוצמה כאילו ירו על ת"א, לא פחות. לא יכול להיות ששליש מאזרחי המדינה סובלים כבר 20 שנה מהדבר הזה, ואין פתרון. זה פשוט בלתי אפשרי. חייבים לשנות את כללי המשחק".

מתי בפעם האחרונה כתבת?

"בסגרי הקורונה כתבתי ספר, 'לחישות ברוח', וגם ארבעה שירים. הייתי הרבה יותר מדי בבית, הפסנתר ניגן שעות נוספות, והצלחתי לכתוב את השירים ולהקליט אותם בין הסגרים.

"בזמן הקורונה היתה לי פגישה עם הסופר דניאל בן סימון, הוא שמע ממני המון סיפורים ואמר, 'אתה חייב לכתוב ספר'. עניתי לו, 'מה, אני סופר?', והוא אמר שיש לי סיפור מרתק עם תובנות, ושיש בחיי את הפן הרוחני. הוא הכניס לי את הרעיון הזה לראש, ובוקר אחד פשוט הרגשתי את 'לחישות ברוח'. פתאום אתה מרגיש שלוקחים לך את השליטה, אתה לא חושב על שום דבר אחר. הלחישות הושיבו אותי והתחילו ללחוש לי את כל מה שהייתי צריך להוציא החוצה. אני מדבר עם אלוקים, זה די רגיל, אבל עד שלא אשמע אותו בחזרה לא אלך להתאשפז.

"מצאתי את עצמי כותב שש־שמונה שעות ביום, בלי לאכול או לשתות. קם בבוקר עם תשוקה אדירה שלא האמנתי שמשהו חוץ ממוזיקה יכול להביא אותי אליה. התחלתי להתמכר לזה, ובכל בוקר הרגשתי שאני עושה סילוק רעלים, מתנקה. יצא לי לחשוב, לחפור ולחקור, למשל את גיל 3־4 שלי, ונדהמתי שיכולתי להיזכר בפרטים שהייתי המום מהם, פרטים שלא זכרתי 60 שנה. כל מגירה שפתחתי גרמה לעוד שתיים שלוש נוספות להיפתח. זה הגיע, למשל, לריח של הטבק של סבתא שלי. נזכרתי בו ובימים שהייתי ילד קטן ששוכב לידה, והיא היתה מספרת לי מעשיות".

מתי בפעם האחרונה צפית באירוויזיון?

"בתחרות האחרונה, ואיחלתי לעדן בהצלחה לפני. זה היה מורכב, כי הראש שלנו לא היה בדיוק שם. כולנו החזקנו לה אצבעות וקיוונו שהיא תצלח את השלב הראשון, והיא הצליחה והגיעה לגמר. חשבתי שיהיה לעדן קשה, בגלל האווירה הבינלאומית. היא לא הגיעה לתחרות בתנאים האולטימטיביים, אבל גם כשזכינו וגם כשלא זכינו אמרו שזה עניין פוליטי, זה תמיד ככה. עדן היא זמרת טובה מאוד והיא תמצא את הדרך שלה. אני צופה בתחרות כשישראל משתתפת ומרגיש הזדהות יתר, כי הייתי שם. אני מבין את כללי המשחק ואת מה שקורה מאחורי הקלעים, אז אני מסתכל על האירוויזיון בעין מפוכחת ובוחנת יותר. יש ריגוש בתחרות הזו, אבל צריך לזכור שזה רק ספורט, ככה שרו שם, לא?"

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"אני לא מפחד. הופעתי בבונקרים במעוזים בתעלת סואץ וגם אז לא ממש פחדתי. אני כן שומר על עצמי ומציית להוראות. אני אבא לשישה וסבא לחמישה, אז אני זהיר. בשבועיים האחרונים היו לילות לא רגועים שירדתי מחדר השינה למקלט, אבל חוץ מזה אני מרגיש בסדר ויש לי ביטחון. במלחמות ישראל כולנו היינו במקומות שניצלנו בהם ממוות בכל יום. זה לא היה מובן מאליו לרדת למעוזים בכל יום עם גיטרה, והייתי על תעלת סואץ כשירו טונות של פצצות על כל מעוז. אתה נכנס לנגן בבונקרים, והפצצות הן סוג של תופים שמלווים אותך. בזמן ההופעה לא פחדתי, לא הייתי מודע. הייתי חדור אמונה ונחוש להיות שם, היה לי ברור שזה מקומי.

"בזמן מלחמת יום הכיפורים גרתי בפריז, וביום השלישי למלחמה חזרתי ארצה למרות כל התוכניות שהיו לי שם, עם הצעות רציניות מחברת תקליטים. שתי אהבות יש לי כל החיים: האהבה למדינה והאהבה למוזיקה".

כשעומר אדם מופיע בחו"ל ערב אחד, עושים מזה עניין. אני הופעתי במדיסון סקוור גרדן, אבל לא הפצתי את זה"

מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?

"בשנה שהגעתי לארץ למדתי עברית באולפן בקיבוץ רוחמה. אחרי ששרתי בתוכנית 'תשואות ראשונות' בגלי צה"ל, אמא שלי באה לארץ ורצתה להחזיר אותי למרוקו. קראו לנו מקול ישראל ואמרו לה 'חבל שאת לוקחת אותו, לבן שלך יש כישרון. אנחנו רוצים לשלוח אותו לקונסרבטוריום בחיפה והוא ילמד עברית באולפן'. זו היתה פנימייה בבת גלים עבור עולים חדשים, קול ישראל אמרו שהם ישלמו על הכל וזה היה מאוד מפתה. אני מאוד רציתי, הייתי להוט לחיות פה, ואמא הבינה.
"שפת האם שלי היא צרפתית, שאותה דיברנו בבית ובבית הספר. היו לי חברים ערבים, אבל דיברנו צרפתית בינינו. ערבית יצא לי לדבר ברחוב, ואנגלית למדתי בבית הספר. כיום הערבית מאוד לא קלה עבורי. אני שובר את השיניים כדי לדבר, אבל אני מבין הכל. זו שפה עסיסית שיש בה המון הומור, שפה קסומה, מיוחדת וציורית".

מתי בפעם האחרונה חווית גזענות?

"אני באמת מרגיש שלאורך כל הקריירה הייתי צריך לעבוד קשה יותר מאחרים. בשנות ה־70 לפעמים היו הישגים כאלה גדולים, שלא היה אפשר לעצור אותי, למשל בתקופה של 'הורה', 'חי' ו'תרקדי את הלילה'. בתקופות ההן לא הייתי צריך אף אחד, אבל בתקופות הרגועות הייתי צריך לעבוד יותר קשה כדי להגיע לדברים שהיו מוגשים על מגש של כסף לזמרים לא יותר כישרוניים ממני. הרגשתי פה ושם שלא עושים איתי צדק לגמרי, והיו כל מיני סיבות, אולי בגלל הסטריאוטיפ והקלישאות, או בגלל התפיסה שהיתה שכל מרוקאי הוא חצי טמבל. זה זועק מדעות קדומות ופשוט מטורף. על סמך מה אתם אומרים כאלה דברים? שנים הייתי מתרגז מזה, כי זה מקומם.

"כשמישהו אומר לך שבגלל שאתה לא יודע עברית הוא יגיד שאתה מצרפת, כי זה יעשה רושם טוב על הקהל, ולא יאמר שאתה ממרוקו - זה מעצבן. דברים כאלה מביאים אותך למקום של התגוננות, וזה מקום לא טוב להיות בו. אני לא רוצה להתגונן, אני רוצה רק לתרום ולתת".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם הילדים והנכדים?

"יש לי שישה ילדים וחמישה נכדים ואני בקשר עם כולם, מביא אותם לאכול יחד וזה משמח אותי. הבת הקטנה שלי, ליאור, גדולה מהנכדה הבכורה ב־24 שעות. אבהות בסיבוב השני היא הרבה יותר רגועה והרבה יותר אבהות. אני מכה על חטא שלא ראיתי את הילדים הגדולים שלי יותר. בזמנו היו לי בין 30 ל־40 הופעות בחודש והייתי בטירוף, באמוק. אתה לא יודע ולא יכול לעצור, כי אתה בתוך מנגנון שתובע את כל הזמן שלך. רציתי להיות איתם ולקחתי אותם להופעות בכל העולם, אבל אני חושב שילד צריך תשומת לב. אני חושב שהילדים הגדולים שלי חיים בתחושת פספוס מסוימת, וזה משהו שתיקנתי עם הילדים הקטנים".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"כל יום. אני מתפלל בשפה שלי ומחובר לכל מה שהוא רוחני. עברתי תהליכים מאוד לא שגרתיים. הייתי גרופי של הרנטגן בנתיבות, עם תיקוני חצות בנתיבות ובעמוקה, לקחתי שיעורים בתורה ובקבלה ולמדתי עם רבנים. עמדתי פעם ארבע שעות בתור כדי לקבל ברכה מהרבי מלובביץ' ופגשתי אישיות מוארת בצורה מדהימה.

"למסורת יש מקום מאוד חשוב אצלי, וגם לאמונה. אני מאמין שיש בורא לעולם, שאנחנו מנווטים על ידי גורל מסוים ושבאנו לשחק פה תפקיד. אני משוכנע בזה. סבא שלי היה רב והוא ומשפחתו היו מאמינים, אבל לא קיצוניים. אין אצלנו דת קיצונית.

"במרוקו אנשים האמינו בתמימות ובאדיקות, אבל לא נידו אף אחד שלא האמין כמוהם, כולל יהודי שעישן בשבת או נסע לים. אף אחד לא שפט אף אחד וסובלנות כזו חשובה ואהובה בעיניי, כי 'חיה ותן לחיות'. הרבה מפלגות טיפחו אג'נדה סביב הדת, וזה חרה לי אז וחורה לי גם היום. בעיניי יש מקום לפלורליזם, לתת לכל אחד להיות מה שהוא, לחבק אחד את השני. אנחנו רק מתעשרים מזה".

מתי בפעם האחרונה היית מאוהב?

"לפני כמה חודשים, כשהייתי בזוגיות שנמשכה שבע שנים. אני בן אדם של זוגיות. הייתי נשוי 23 שנה לליאורה, אחר כך פרק ב' של שלוש שנים חברות ו־17 שנות נישואים עם חגית, ובשבע השנים האחרונות היתה זוגיות שהסתיימה.

"הפרידה מאשתי הראשונה, ליאורה, היתה טראומטית עבורי כי אני אדם מאוד משפחתי, אבל אי אפשר להחזיק אף אחד בכוח. לקח לי חמש שנים לחזור לעצמי, גם מבחינת הקריירה. דחיתי כל דבר שביקשו ממני, מצאתי תירוץ וישבתי על הגדר. חמש שנים חפרתי בור ענק בקריירה, כי כנראה מבחינה נפשית לא היתה לי ברירה. הייתי בדיכאון, אין מילה אחרת, הייתי בדיכאון סמוי. לכאורה הייתי צוחק, אבל היו סימנים של מצוקה. ידעתי שאני בתהליך גמילה עמוק מאהבת חיי, והיום אנחנו בקשר קורקטי. כשפגשתי את חגית, אשתי השנייה, הכל התחיל שוב לעלות ולהסתדר".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הפנסיה?

"בכיתה א' כתבתי ביומן התלמיד שלי 'אני אהיה זמר'. ידעתי מה הייעוד שלי בעולם, לשמח ולרגש אנשים. כשהייתי בקיבוץ חשבתי בשלב מסוים ללמוד ארכיאולוגיה או היסטוריה, שאני מאוד אוהב, אבל לא חשבתי שאעשה משהו אחר שיעניק לי שמחה וסיפוק. אחת האמרות על אושר היא שכשאין לך זמן לשאול את עצמך אם אתה מאושר או לא, אתה מאושר. אתה חייב להיות עסוק עם תוכניות ודברים מה הלאה. אני לא רואה את עצמי עושה משהו חוץ מלשיר עד יומי האחרון".

מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?

"לפני שלוש שנים עשו לי מסיבה לכבוד יום הולדת 70. הביאו המון זמרים לצוותא לשיר את השירים שלי וזה היה מאוד מרגש לשמוע את חנן יובל, יהורם גאון ועוד קולגות שאני מאוד אוהב. כולם באו ובירכו. יש לי יחסים מצוינים עם כולם והיו לי יחסים עם חברים שכבר אינם, חברי נפש שהיו קרובים אלי כמו דודו טופז ודודו דותן.

"עשיתי מסלול מופלא שגם אם לא מכירים אותו, הספר יביא את המודעות. לא הפצתי כל דבר שעשיתי וזו היתה טעות. הייתי זאב בודד ולא טיפלתי בצד הזה, העשייה עצמה עניינה אותי יותר. בזמן אמת, כשאתה מופיע במדיסון סקוור גארדן שבוע ימים ברצף ואתה כוכב הערב, או כשאתה עושה סיבוב הופעות באמריקה, אנשים צריכים לדעת מזה. כשעומר אדם מופיע בחו"ל ערב אחד עושים מזה עניין, אבל עשינו את זה כבר, ואנשים לא היו מודעים לזה".

מתי בפעם הראשונה ראית את ארץ ישראל?

"הייתי בן 16 כשהגעתי לארץ באונייה 'מולדת' מצרפת וזה היה ריגוש מטורף לראות את הארץ. הייתי על הסיפון, אמרו לנו שאנחנו מתקרבים לחופי ישראל, ואתה רועד מהתרגשות. הגענו לנמל בלילה, ירדנו למטה ונגעתי באדמה עם דמעות בעיניים. כל מה שחלמתי עליו כל הילדות שלי, 16 שנה של מחשבות ותוכניות, הכל התממש ברגע זה. אדם שנולד פה לא יבין זאת, רק אדם שנולד בגולה, שכל הזמן אמרו לו שיגיע למקום אחר, יבין. זו ציונות לשמה, אין מילה אחרת.

"היתה לי כמיהה לארץ ישראל, הייתי ציוני שרוף. זו היתה האווירה במרוקו, שיום אחד כולנו נעלה לארץ, ואני כנראה ספגתי את זה קצת יותר מכולם. הייתי מיליטנטי מאוד, ומזה הגיעה ההליכה לשומר הצעיר וזיוף החתימה של אבי כדי לעלות ארצה. הכל נעשה מאהבה לארץ ישראל ומתחושה של פריבילגיה עצומה להגיע אליה כשהיא משוחררת אחרי אלפיים שנה. אצלי זו באמת תחושה אמיתית, אני לא רואה בזה קלישאה. יש לי חוש היסטורי מחודד, ואני מרגיש שזו פריבילגיה לחיות בארץ בתקופה שאנחנו חיים בה".

אבי טולדנו \ בן 73, זמר, תושב גן יבנה. גרוש פעמיים, אב ל־6 וסב ל־5. החל את דרכו בלהקת חיל השריון, הוציא 23 אלבומים ואוספים וערך סיבובי הופעות בארץ ובעולם. השתתף באירוויזיון 1982 וסיים במקום השני עם "הורה". הלחין את השיר "חי" עבור עפרה חזה. מחבר הספר "לחישות ברוח" שיצא לאחרונה. יופיע בקרוב בתיאטרון חולון (16.06) ובנמל אשדוד (28.06)

shirshirziv@gmail.com