בנובמבר 2024 קיבל ד"ר נועם פיינהולץ, חוקר תקשורת, "סטוריטלר" עסקי ומומחה להעברת מסרים, בקשה עם מטען רגיש במיוחד: להרצות בכינוס של ניצולי מסיבת הנובה, רגע לפני יציאת משלחת שורדים לכנס במיאמי. פיינהולץ ניגש למשימה בחרדת קודש.
עדות אלי שרעבי // UN WEB
"ביקשו שאעזור לצעירים לספר את סיפורם בפני קהל בינלאומי. אני לא זוכר עוד הרצאה שכל כך חששתי ממנה. חשבתי איך לגשת אליהם. אני יכול להגיע מאוד קר ואנליטי, כדרכי, ואני יכול להיות גם מושי. אבל בעצם רציתי להגיד להם - את הסיפור שלכם אפשר לספר טוב יותר. איך אעשה את זה?"
אחרי שהסתכן ופתח את ההרצאה במעט הומור, ששבר את הקרח, הבין פיינהולץ בתוך דקות שיצלח את האתגר.
"במסגרת ההרצאה עם השורדים נעזרתי בכלים קולנועיים, והתחלנו לעבוד. נגענו בשאלות כמו מה ההבדל בין לייצר דרמה לבין לייצר סקרנות? עד כמה אני חושף לקהל מייד על ההתחלה מה קרה לחבר שהיה לידי שם בפסטיבל? ואיך אני משחק עם זמנים?
"אפשר, למשל, לספר את כל סיפור הנובה בעזרת המספר 12. אני יכול לספר מה קרה ב־12 החודשים האחרונים. לספר מה קרה ב־12 השעות של אותו יום. לספר מה קרה ב־12 הדקות שבהן התחבאתי מתחת לעץ. ואני יכול לספר את כל הסיפור על 12 שניות, שהן הזמן שעבר מהרגע שבו שלחתי ווטסאפ לאבא שלי ועד שהוא ענה. כל הסיפור יכול להסתתר בכל אחד מה'12' האלה, אז מה הסיפור שאני בוחר להביא?"
ומה עושים עם סיפורים גדולים מהחיים, בלתי נתפסים, כפי שקרו לחלק מהשורדים?
"בסיום ההרצאה שלי שורדים התחילו לספר לי באמת את הסיפור שלהם וביקשו להתייעץ, וזה היה משוגע. היתה שם מישהי שהסיפור שלה הוא לא סרט הוליוודי, אלא טרילוגיה. היא עברה ביום אחד אלף אירועים משני חיים, והיא אומרת לי, 'אתה דיברת על מחיקה וקיצור, אבל קרה לי איקס, ואז התחבאתי פה, ואז ברחתי, ואז ירו עלי, ואז תפסו אותי פה. וזה יותר מדי'.
"בהקשר הזה, אני לא איש טיפול, אבל ברור שיש פה עניין תרפויטי. והיא גם אומרת, 'חשוב לי לספר את זה, את הכל'. אז לקחנו את הצ'קליסט של האירועים, וממנו הבנו מה החוויה שעברה עליה ביום הנורא ההוא. פירקנו את האירועים וסידרנו את הסיפור - כדי שהיא תוכל לספר אותו טוב יותר".
כששמעת את הסיפור המלא שלה, בכית איתה?
"לא, לא בכיתי. זה לא אומר שלא לקחתי אותה ואותם ללב, אבל זה לא התפקיד שלי לבכות. התפקיד שלי הוא להיות מצד אחד הכי רגיש ואמפתי, ומצד שני קצת נטול סנטימנטים. לזכור שיש בכנס קהל מחו"ל, לא יהודים, והמטרה היא לייצר להם תודעה. אני צריך להגיד לניצולים איך הסיפור שלהם פוגש את הקהל הזה, ואיך אפשר לספר אותו טוב יותר. זו היתה חוויה מדהימה לעבוד איתם. בכל פעם שהם יזמינו אותי, אני תמיד אבוא. זאת זכות עבורי להיות שם".
"המסר 'Bring them home', שרץ בכל העולם - אני לא בטוח שהוא מדויק. בארץ הוא ברור, והחיצים הם לממשלה, אבל בעולם הפנייה היתה צריכה להיות לאחריות של חמאס: 'תוציאו אותם משם, עכשיו'. סיבוב קטן, אבל משמעותי"
הרגע המדהים בעבודה
ד"ר פיינהולץ (44) נולד וגדל בפתח תקווה, שירת ככתב תרבות בגלי צה"ל ובהמשך כאזרח עובד צה"ל. הוא עבד 13 שנים בתחנה, ובמקביל השלים תואר ראשון בקולנוע ובסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ותואר שני ודוקטורט בתקשורת באוניברסיטה העברית. הוא התחיל להרצות במוסדות חינוך, ובהם המכללה למינהל ואוניברסיטת ספיר, שם כיהן כראש מסלול רדיו - לפני שפנה לדרך עצמאית. כיום הוא מתגורר בגני תקווה, נשוי ללי, עובדת הייטק, ואב לעומר (בן 14), ליובל (11) ולנדב (7 וחצי).
בשוק העסקי עזר פיינהולץ בשנים האחרונות למאות חברות וסטארטאפים לספר את סיפוריהם. עבד עם חברות פארמה, ביטוח וסייבר, עם Waze ו־Wix, גוגל, מיקרוסופט, אל על, טבע, שטראוס, ועם חברות ביטחוניות שאת שמותיהן הוא מנוע מלחשוף. בעקבות המפגשים המרתקים שחווה הוא חיבר את ספר הביכורים שלו, "סטוריטלינג", שיצא לאור החודש בהוצאת "קוראים".
"אין לי סיפורים, אני כאילו איש משעמם", הוא מצהיר על עצמו ספק ברצינות, ספק מתלוצץ. "כשלמדתי קולנוע וכולם הלכו למסלולי תסריטאות והפקה ויצרו את הסרטים שלהם, אני הלכתי למסלול ניתוח. הסתכלתי על סרטים של אחרים ופירקתי את המכניקה שלהם, זה תמיד מה שהדליק אותי".
עם השנים הוביל את כישרון הניתוח שלו לחדרי ישיבות מעוצבים, שבהם הוא מפתח מכניקה סיפורית של עסקים, ארגונים וחברות. "מבחינתי, להגיע לפגישה, לשמוע סיפור של מישהו, אם זו חברת־על ואם זה יזם קטנצ'יק שרק חולם, ואז לדייק להם את הסיפור, לספר להם אותו כפי שלא סיפרו עד עכשיו - זה הרגע הכי מדהים והכי כיפי בעבודה שלי".
ספר על חברה שהדליקה אותך במיוחד, שהסיפור שלה פוצץ לך את המוח.
"יש כמה כאלה. אני מודה שלרוב הסיפורים המרגשים הם דווקא הקטנים יותר, של סטארטאפים בתחילת הדרך. אחת כזו היא חברת אנרגיה ירוקה (GenCell, ש"ז), שבגדול בונה תאי דלק. אנשי החברה לקחו טכנולוגיה מורכבת של נאס"א, שבשנות ה־60 הפיקה אנרגיה לחלליות בלי יישום ביומיום, ופישטו אותה לרמה כזאת שהם הצליחו לבנות מְכל קטן שיכול להזרים חשמל לעיירה שלמה. היום החברה מתקינה מכלים כאלה בעיירות נטושות בדרום אפריקה.
"הם היממו אותי בנתון ששמעתי מהם לראשונה - שחצי מאוכלוסיית העולם לא מסוגלת לספק לעצמה חשמל בלילה. זאת הסיבה שכשמסתכלים מהחלל על כדור הארץ, רואים חצי עולם חשוך. והם, חברה ישראלית עם פתרון פשוט, הצליחו לחולל קסם. אז זה, אתה אומר, סיפור קטן של אנשים חכמים שעושים אימפקט עצום, ובאמת הם מסוגלים לשנות את העולם".
"נתניהו הוא כאילו סטוריטלר ענק. שם תמונה של פצצה ומשרטט קו, ומשתמש בקלסרים מקרביץ שכאילו הגיעו מאיראן. וכל 'מסרי משפט אחד' שלו. אבל די, נדמה לי שהיום הוא לא מצליח למשוך קהל חדש מהמצאת הסיפורים"
מסר חד נגד פקקים
סיפור סיפורים הוא פעולה מרכזית בחיינו. האמצעי הבסיסי והקדום ביותר שיש ברשות בני האדם להבנת המציאות שסביבם. דרך הסיפורים אפשר להסביר התרחשות, לעצב זיכרון, לבנות זהות אישית וקולקטיבית, להעביר תחושות ולייצר לכידות.
את התפתחותו המרשימה של ענף הסטוריטלינג, העוסק בפעילות חברתית ותרבותית של שיתוף סיפורים, אפשר לשרטט במקביל למהפכה הדיגיטלית ולצמיחת הרשתות החברתיות. סיפור סיפורים עוזר למסד את המסורות ואת ההיסטוריה של כל חברה. לצד יסודות משותפים ואוניברסליים, ניתן למצוא סיפורים המבדילים בין תרבויות, עמים, מגזרים וקבוצות חברתיות. ובדיוק כאן נכנסים המומחים לפעולה במאה ה־21. איך מספרים סיפור שיעבוד טוב גם בתל אביב, גם בטוקיו וגם בסיליקון ואלי?
"כולנו מספרים סיפורים", מסביר ד"ר פיינהולץ. "זה נשמע פלצני, אבל זאת המציאות שלנו. לשכנע ילד לאכול אוכל בריא זו גם שיחת מכירה. אתה, כהורה, צריך לשכנע את הילד שיש לזה ערך עבורו. בעולם העבודה, אני חושב שאנחנו כל הזמן מספרים סיפור. החל מראיון עבודה, שבו שואלים את השאלה המעצבנת כל כך, 'ספר על עצמך', והמרואיין צריך למצוא דרך לקחת את כל המסע שהוא עבר, לזקק אותו ולחבר למשרה שאליה הוא מנסה להתקבל. בהמשך, זה מאוד מתסכל לדעת שיש לך מיזם מדהים, או שעשית פרויקט מרגש בעבודה - ואתה לא יודע לספר אותו".
זה קורה לנו לא מעט.
"נכון, לכולם. יצא לי לעבוד עם סטודנטים מדהימים לקראת יציאה לשוק העבודה. הם הגיעו מהפריפריה של הפריפריה, מהעשירונים הכי נמוכים, והתקבלו לטכניון ולבן־גוריון ללימודי משפטים, רפואה והנדסה. לי הם אמרו, 'אנחנו יוצאים לשוק העבודה ואין לנו מה להגיד'. אמרה לי סטודנטית, 'לא סיימתי בהצטיינות, אין לי ניסיון, וכצעירה הייתי בעיקר עסוקה בהישרדות. אז מה אני מספרת בראיון עבודה?'
"גיליתי שהיא הילדה החמישית במשפחה, והראשונה במשפחתה שהולכת להשכלה גבוהה. עכשיו, להיות דור ראשון להשכלה גבוהה - זה כבר מדהים. רק מהנתון הקטן הזה אנחנו מבינים על הצעירה הזאת כל כך הרבה דברים. כל אחיה הלכו לעבוד בעסק המשפחתי, והיא לא. והיא החמישית. זה אומר משהו על האופי שלה, על הדרייב, על הסכין בין השיניים, על הרצון שלה להצליח. ברור לי, כמעסיק פוטנציאלי, שהיא מצוינת במובן העמוק. שהיא תדע להתמודד עם משברים".
ההתרגשות ניכרת בשפת הגוף של פיינהולץ כשהוא מדבר על פיצוחי סיפורים. בעיניו, כל אדם נדרש כיום לדעת לספר את סיפורו, וודאי שחברות וארגונים חייבים לשכלל את היכולות שלהם בסטוריטלינג כדי להישאר רלוונטיים בשוק סוער, הפכפך ודינמי.
"הרגע הכי טוב בעיניי הוא בשיחות, כשאני יושב עם סטארט־אפ ואנשים מספרים לי את הסיפור. אני שואל הרבה שאלות, ואז אני מגרש אותם מהחדר, לוקח את כל מה שהיה בשעתיים האחרונות, יושב, כותב ומייצר גרסה של הסיפור שלהם. הם נכנסים שוב, ואני מספר להם אותו. לפעמים הדלתא היא בקטנה, לפעמים זה משמעותי נורא. בתוך הרגע, שהוא תמיד קצת מלחיץ, אני מזכיר להם שכל החלקים היו - אני רק סובבתי את הפאזל קצת אחרת.
"אחרי פגישה כזו, מנכ"ל אחד ניגש אלי ואמר, 'תקשיב, יש לי לחלוחית בעיניים, פתאום אני מבין שזה בעצם מה שאנחנו עושים'. רוב האנשים יודעים מה הם עושים, אבל לפעמים סיבוב בסיפור מסדר את הכל. אתה מבין - 'אהה, זו המהות שלנו, זה האימפקט שלנו'. אותו מנכ"ל אמר לי, 'עזוב את זה שזה טוב מול משקיעים, עכשיו אני יודע להסביר לילדים שלי מה אני עושה בעבודה'. זה הכוח של סיפור, לכן זה נחוץ".
"ליל הסדר בעתיד? נדמה לי שהאפיקומן והקטעים הקליטים יותר של תחילת ההגדה יישארו. כל מה שאחרי האוכל ייעלם, חוץ מ'אחד מי יודע' ו'חד גדיא'. אם הכוונה היא לחבר את הדורות הצעירים, זאת עריכה לא רעה של הטקסט"
מה הכלים הבסיסיים של סטוריטלינג?
"אין איזו תבנית של איך לספר סיפור. אלה בעיקר השאלות שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו. השאלות הן אותן שאלות, של 'מה המטרה התקשורתית שלי?' - מה אני רוצה שבסוף האינטראקציה הצד השני יידע, יחשוב, ירגיש ויעשה. ואיך עובדים עם השאלות האלה ברמה הטקטית והאנליטית כדי להחליט מה יישאר בפנים, ב'סיפור שלי', ומה להעיף החוצה.
"זה נכון גם למורה שנכנסת לכיתה וגם לסטארטאפיסט שעומד מול משקיע ואומר, 'אני רוצה שתאמין בחזון שלי, תרגיש שאנחנו יכולים לשנות את העולם, ואני רוצה שתשים עלי מיליון דולר כדי להפוך את החלום הזה למציאות'".
כדי להמחיש איך כל זה עובד בפועל, פיינהולץ מביא את סיפורה של Waze, שעימה עבד. "פעם, כשהיינו פותחים את האפליקציה, הטאגליין שלהם היה Outsmarting Traffic Together. כלומר, מנצחים את הפקקים ביחד. וזה כל הסיפור: יש שם גם את הבעיה, הפקקים, גם את האימפקט, ההשפעה, וגם את הפתרון והשיטה: אנחנו מנצחים את הפקקים - ביחד. כלומר, יש פה איזו חוכמת המונים. אם נעזור זה לזה, אז נצליח. אם אני מצליח בשלוש מילים לספר סיפור של חברה שלמה, זה וואו. זה הפיצוח".
לאחרונה התבשרנו על האקזיט החלומי של חברת הסייבר הישראלית Wiz, שנמכרה לגוגל תמורת 32 מיליארד דולר. כשלעצמו, זה כבר סיפור יוצא מהכלל. אתה יכול לשרטט לנו את הקו הסיפורי של החברה?
"לא עבדתי עם Wiz, אבל אני מודה להם כאזרח ישראלי, וזה סיפור מדהים. אני חושב שהכוח בסיפור שלהם, מלבד שאלה חבר'ה שיודעים לעבוד יחד - מהצבא, עבדו גם במיקרוסופט ובנו סטארטאפים יחד - יש להם קילומטראז' מאוד ארוך, ולכן גם משקיעים בהם. בסוף משקיעים באנשים. כמו כן, הסיפור שלהם פשוט. הם אומרים: יש ענן, הכל בתוך הענן, וברגע שיש ענן - יש בעיה של אבטחת מידע. זה הרבה יותר פרוץ, לא שמור על המחשבים, זה בענן אי שם. אם יש פרצה, איפה היא? איך נדע?"
"מה Wiz עשו? הם פשוט נתנו נראות של 100 אחוז. הם אומרים, אנחנו באים לחברה שהיא הלקוח, מתחברים למחשבים שלה, ובתוך חמש דקות האנשים בה פתאום רואים תמונה של 100 אחוז של הענן שלהם. אז אתה עומד פה מול משהו מאוד פשוט, כמו חוויה של ילד שהיו לו קשיי ראייה ולראשונה מרכיב משקפיים. מדהים, פתאום אני רואה את העולם. זאת דוגמה שכולנו יכולים להתחבר אליה, ולכן זה גם מרגש".
והרגש פה חשוב?
"הרגש הוא תמיד חלק מהסיפור. גם בעולם מאוד שכלתני ומבוסס נתונים, בסוף החלטות כמעט תמיד מתקבלות כתנועת מלקחיים. זה גם הרציונל וגם הרגש, ואם אני יודע, אפילו עם נתונים, לרגש לרגע ולחבר - יש בזה המון ערך.
"אבל בסוף זה גם חייב לשרת מהות. אם אנחנו עושים עבודה איומה, אנשים ירגישו. בעיניי, סיפור תמיד חייב לשרת מהות. יש גבול למה שסיפור טוב יודע לעשות. אם המוצר דפוק, הסיפור לא משנה, זה יחזיק יומיים, אבל לא יותר. אם האדם לא נותן ערך, הסיפור לא משנה. בסוף, תזכרו, האמת תצא לאור".
אז ניקח אותך למקום שיש בו גם מחשבה וגם רגש - הפוליטיקה הישראלית. מי מהפוליטיקאים הישראלים הוא סטוריטלר טוב?
"לא בא לי לתת מחמאה לאף אחד. יש כמה שהם חבר'ה טובים. פעם מאוד אהבתי חיליק טרופר, בעיקר כשהיה מנהל בית ספר, כי שם היתה איזושהי מהות. הוא באמת עשה עבודה מדהימה עם נוער בסיכון בתיכון ההזדמנות האחרונה. סיפור מאוד מרגש, והיה שם משהו מאוד יפה. יאיר לפיד בסדר, הוא כותב יפה והוא סטוריטלר טוב, אבל כשאתם בפוליטיקה, אז מה אם אתם מדברים יפה, זה לא מספיק.
"אני מתעסק בסטוריטלינג ובסיפורים, אבל יש גבול למה שסיפור טוב יודע לעשות. יכול להיות שיש מאחורי זה כוונות טובות, אבל זה לא מספיק. בטח עכשיו. לפוליטיקאים צריך לומר: לא חשוב מה האג'נדה הפוליטית שלכם, תעשו יותר. יותר טוב, יותר אמת. הרי אנחנו לא מאמינים לאף אחד מהם, וזה אומר שהסיפורים שלהם לא מספיק טובים".
"סיפורים כמו זה של יובל רפאל אי אפשר להמציא. מישהי שהיתה במיגונית המוות ומגיעה לאירוויזיון. אני מאמין שהעולם יבין שהיא לא רק נציגה של 'ישראל המעצבנת', אלא קורבן אישי. היא שגרירה נפלאה של הסיפור"
בוא נדבר רגע על ראש הממשלה כסטוריטלר.
"ביבי הוא כאילו סטוריטלר ענק. על הדף, הוא מעולה. יש ספרים שנכתבו על שיטות הסטוריטלינג שלו, ואיך הוא מעביר מסרים. הוא צמח בבית הגידול האמריקני, וזה הכל ביחד. זו הנראות. יש פה חבילה. הוא שם תמונה של פצצה ומשרטט קו, ומשתמש בעזרים ויזואליים עם הקלסרים שהוא קנה מקרביץ, שכאילו הגיעו מאיראן. וגם וואן־ליינרים, מסרים במשפט אחד, החל מ'הם מפחדים', דרך 'הניצחון המוחלט'. אבל די, אני חושב שפעם הוא היה נורא מרשים, אבל נדמה לי שהיום, למעט הבייס שמאמין לו - וזה לגיטימי להאמין - כבר המון שנים אף אחד לא משתכנע ממנו. הוא לא מצליח למשוך יותר קהל חדש מהמצאות הסיפורים".
מה דעתך על ההתנהלות של מטה החטופים בעולם סיפור הסיפורים? ואשאל גם, למה הם בכלל צריכים לספר סיפורים?
"אני לא מרשה לעצמי לשפוט איך ההתנהלות שלהם, כי זה לא פייר. זאת מציאות בלתי נסבלת, כולנו איתם, וזה ביזיון בכל רמה שיש חטופים שעדיין לא איתנו. השאלה השנייה שלך יותר מדויקת בעיניי: למה הם בכלל צריכים לספר סיפור? זו באמת הזיה. זאת אומרת, על פניו, יש ביניהם מספרי סיפורים מדהימים. יש אנשים (קרובי משפחה של חטופים, ש"ז) שאתה שומע אותם בתקשורת ואומר, 'וואו'. והם גם השתכללו, כי הם מופיעים כל כך הרבה, אבל זה לא הגיוני שהם צריכים להיות מעניינים".
כדורי פינג־פונג באולפן
לד"ר פיינהולץ היתה גם נגיעה אישית בנושא, כשאחרי עסקת שחרור החטופים הראשונה הוא קיבל פנייה ממטה החטופים בבקשה לסייע למשפחות להתראיין בתקשורת, בעת שחשו שהציבור כבר שבע מסיפוריהן. "במטה היו בתחושה שנגמר, שהם כבר לא יודעים איך לחדש, שהאולפנים לא מזמינים. הרמתי טלפון לחבר קרוב, רוני קובן, שהוא סטוריטלר נפלא, והלכנו שנינו. זה היה מפגש מאוד־מאוד חזק. קובן נתן את הצד הרגשי, ואני את הצד האנליטי.
"קובן אמר להם, בגדול, 'ברגע שאתם מביאים רגש, תביאו רגש אחד. אם אתם מחליטים להביא זעם, תביאו זעם'. אני נתתי את הצד הניתוחי: תבינו קודם כל מה המטרה התקשורתית שלכם, מה המסר המשמעותי שתרצו להעביר בראיון. וגם נתתי להם כלים איך לדבר את המספרים. צפיתי אחר כך בדוגמאות מתוך ראיונות שלהם, כשהמסר היה 'רק עסקה תחזיר את כולם', ואני חושב שהם עשו עבודה יפה. אני לא יודע אם זה בזכותי, באמת שקטונתי, אבל נורא שמחתי לראות את זה".
איך זה נראה כשהם לקחו את המסר ועבדו איתו?
"ניסינו לחשוב איך אפשר לסובב את המספרים. מה זה יום בשבי? כמה זה בדקות? בשעות? באולפן של אופירה ולוינסון בקשת 12, שיר סיגל, בתו של קית' סיגל, ניסתה להמחיש את הסיפור של שחרור במבצע צבאי באמצעות מספרים. היא אמרה, 'אתם יודעים כמה חטופים בעזה שוחררו במבצע צבאי? שבעה'. היא לקחה שבעה כדורי פינג־פונג ושמה אותם על השולחן באולפן. ואז היא אמרה, 'אתם יודעים כמה שוחררו בעסקה?' - ואז היא לקחה דלי מלא בכדורי פינג־פונג, העיפה אותם בכל האולפן, והכל התפזר. בכוונה, כמובן. גם כשהם המשיכו לדבר, הכדורים עוד קפצו באולפן ושמעו אותם. זאת אומרת, זה המספר. גדול. רק עסקה תחזיר את כולם. זה לא פרופורציונלי בכלל למספר שחזר במבצעים צבאיים. ההמחשה הוויזואלית הזו היתה מאוד־מאוד חזקה".
שלומי שבן הוא מאסטר, סטוריטלר ענק. יש לו יכולת להיכנס לרגעים מאוד קטנים, החל מרגע שהוא שומע שתי נשים יושבות ומצחקקות בבר בחו"ל, והצחוק הזה מזכיר לו את הארץ, ועד ליכולת שלו לקחת חלום, ולהפוך אותו לפאר בשיר
כאן פיינהולץ מבקש לעצור רגע כדי לספר סיפור. "סיפור מעניין ששמעתי, אפרופו כוחה של מילה. ה'Bring them home' שרץ בכל העולם - אני לא בטוח שזה מסר מדויק. בארץ, להגיד 'תחזירו אותם הביתה' זה מאוד נכון, כי המסר ברור, והחיצים הם אל הממשלה. אבל בעולם זה היה צריך להיות 'Send them free'. הפנייה היתה צריכה להיות אל חמאס. 'Bring them home' שם את האחריות על הממשלה שלנו, וזה לא נכון. הפנייה צריכה להיות לחמאס - 'תוציאו אותם משם, עכשיו'. זה נראה סיבוב קטן, אבל הוא משמעותי. בעולם המסר צריך להיות אחר".
נקודה מעניינת למחשבה. כשאתה מתבונן עלינו, מה הסיפור של החברה הישראלית בעיניך?
"בזמן שגילינו שכל מוסדות המדינה לא מתפקדים, שההנהגה שלנו מבזה, התגלו פה אנשים מדהימים שעשו דברים מדהימים. אנחנו נמצאים בתקופה מאוד קשה, כאילו את כל הלקחים שהיינו אמורים ללמוד לא למדנו. חזרנו אחורה ברמת הפילוג, השיסוע וחוסר היכולת של כולם להיות שותפים, לקחת חלק.
"במובן הזה, אני לא בטוח שהחברה הישראלית קיימת בתור 'החברה הישראלית'. יש פה כמה חברות, ואנחנו עדיין חלק מאותו הסיפור, אבל יש לי תחושה שלפעמים אנחנו מספרים אצלנו סיפור קצת אחר - וזה מה שמתפוצץ לכולנו בפנים עכשיו".
חרף כל חילוקי הדעות והפילוג, תכף נשב כולנו לחגוג את ליל הסדר. מה הכוח של חג הפסח וסיפור ההגדה?
"כמובן, הכוח של סיפור ההגדה הוא בחזרתיות שלו. הרעיון שבכל שנה, כל משפחה מספרת את הסיפור שוב ושוב מדור לדור, הוא פורמט מבריק. על הדף זה אמור להחזיק לנצח, אבל נדמה לי שהכוח האמיתי הוא דווקא בשינויים לאורך השנים.
"אני מאוד אוהב גרסאות חדשות של ההגדה לילדים, שמגיעות מדי פעם לחנויות הספרים. בשפת המקור יש קסם, אבל בסופו של דבר, חשוב יותר שהילדים יתחברו לסיפור. גם חיבור לאקטואליה הופך את ליל הסדר ואת הסיפור למשמעותי יותר. לא קשה לדמיין על מי כולנו נחשוב בקטע של 'שלח את עמי'. יש 59 אנשים שכולנו רוצים עכשיו בבית.
"השאלה הגדולה היא מה תהיה המתכונת של ליל הסדר כשהילדים שלנו יהיו הורים וסבים וסבתות. נדמה לי שהקניידלעך והחרוסת יישארו. חיפוש האפיקומן והקטעים הקליטים יותר של תחילת ההגדה יישארו. כל מה שמגיע אחרי האוכל ייעלם, חוץ מ'אחד מי יודע' ואולי 'חד גדיא'. אם בסופו של דבר הכוונה היא לחבר את הדורות הצעירים, ולא להתיש ולהרחיק אותם - אני חושב שזאת עריכה לא רעה של הטקסט הזה".
"בסיפורים של הנובה תפקידי הוא להיות הכי רגיש ואמפתי, אבל גם קצת נטול סנטימנטים. יש קהל בחו"ל, לא יהודים, ואני צריך להגיד לניצולים איך הסיפור שלהם פוגש את הקהל הזה - ואיך אפשר לספר אותו יותר טוב"
מה תספר ה־AI?
את הספר "סטוריטלינג" ד"ר פיינהולץ החל לכתוב בימי המלחמה. "בהתחלה עשיתי את כל מה שכולנו עשינו, שזה מצד אחד להיכנס לחרדה ומצד שני לראות מה אפשר לעשות. פגשתי יזמים חברתיים שעשו פרויקטים מהממים, עזרתי לספר את הסיפור שלהם מול תורמים, עזרתי לקציני הסברה של פיקוד העורף לספר את הסיפור שלהם, ועבדתי עם צוות שמנסה למנוע העברת כספי טרור. ואז החלטתי להתיישב על הספר, כדי שבתוך חודש אסיים את הכתיבה. בפועל זה לקח לי שנה".
קהל היעד הקלאסי של הספר מגיע מהשוק העסקי, מנהלים ומנהלות, יזמים, אנשי שיווק, הדרכה ועצמאים, או כהגדרתו: "אנשים שבמובהק, אם יידעו לספר סיפור עסקי נכון, דלתות ייפתחו בפניהם".
אנחנו חיים בעידן הבינה המלאכותית. למה בכלל צריך אותנו כמספרי סיפורים? אנחנו בעצם מיותרים.
"נכון. הבינה המלאכותית היא חתיכת איום על המון תעשיות, ולא אגיד שהיא לא מרחפת גם מעלי. אני אומר בזהירות שבכל הנוגע לסיפור, החוכמה היא לא לתת לבינה לעבוד במקומנו, אלא לתת לה לעבוד עבורנו. איך עושים את זה? מבינים שהיא כלי מדהים, שיש לה יתרון גדול - היא לא מתאהבת בחומר. אין לה סנטימנטים.
"אם אתם יוצאים לדרך עם בינה מלאכותית, כדאי להכיר כל מיני חוקים שיעזרו לה לעבוד עבורכם. תגדירו לה מי היא, תגדירו מה המשימה שלה, תגדירו מי קהל היעד, ותבקשו מהבינה לשאול אתכם שאלות, שתתניע אתכם. למשל, מה חשוב לכם? מי הקהל? מה הטכנולוגיה? מה היא עושה?
"אחרי שהיא שאלה שאלות ועניתם - פה מגיע הקסם. תבקשו ממנה לכתוב את הסיפור, ואז לעשות וריאציות: 'תני לי עוד נתונים, ספרי את זה דרך סיפור אישי, תתחילי מהסוף להתחלה, אל תתחילי בבעיה, תתחילי בפתרון, תקצרי, תאריכי, תעברי למשלב גבוה יותר, תוסיפי הומור, תעיפי הומור'. הבינה יודעת לעשות את כל זה בשניות.
"כשיש שבע, שמונה או עשר גרסאות - אז חוזר העניין האנושי: הבחירה. תדאגו שהווריאציה האחרונה לא תהיה משהו שיצא מהמחשב, כי זה לא אתם. תבדקו שזה מתאים למטרה התקשורתית שלכם, תבדקו שאין 'הזיות' של AI.
"אם יש מטבע לשון שהיא השתמשה בו, ושאין שום סיכוי שאתם תוציאו מהפה - תעיפו אותו. אם יש דוגמה שאתם תמיד אוהבים להשתמש בה, והיא לא שם - תכניסו אותה פנימה. תהפכו את הסיפור שחיברה הבינה לשלכם, בצלמכם ובדמותכם".
בלי צלקת באירוויזיון
מה טיפ הזהב שלך לסטוריטלינג, אם יש כזה?
"טיפ הזהב שלי נוגע לווייב שבו מספרים את הסיפור, כלומר זה רלוונטי יותר להופעה מול קהל: בסוף זה לא רק מה אתם אומרים, זה גם איך אתם אומרים. הטיפ הזה כולל בתוכו הרבה דברים: קשר עין, שימוש בקול, מתי אני מדבר מהר ומלהיב, מתי אני לוקח פאוזה ומסקרן לרגע את הצד השני. אלה הרבה דברים טכניים.
"בעיניי, הדבר הכי משמעותי הוא להראות שאתה מאמין בסיפור, ושאכפת לך בכמה מובנים. אכפת לך מהסיפור, אכפת לך מהקהל, ואכפת לך שלקהל יהיה אכפת מהסיפור. אם נצליח לגעת בקודקודים האלה, עשינו עבודה טובה".
מי בעיניך סטוריטלר בולט בתרבות הישראלית?
"הסופר אתגר קרת הוא הפותח הכי טוב בעולם, בעיניי. יש לו יכולת לתפוס אותך ברגע, במשפט, לגרום לך לעצור ולשאול שאלות, להסתקרן, לצחוק. בספר שלי יש כמה דוגמאות שאתגר המתוק אישר לי להשתמש בהן (למשל, 'החבר הכי טוב שלי השתין לי בלילה על הדלת', או 'איש שחור אחד עבר לגור ברחוב של לבנים').
"במוזיקה, אחד מאלה שאני הכי אוהב הוא שלומי שבן. הוא מאסטר. יש לו יכולת להיכנס לרגעים מאוד קטנים, החל מהרגע שהוא יושב בבר ושומע, רגע לפני שהוא חוזר לארץ, שתי נשים יושבות ומצחקקות, והצחוק הזה מזכיר לו את הצחוק מהארץ, ועד היכולת שלו לקחת חלום, כמו בשירו 'האזרח האחד', ולהפוך אותו לפאר. אני חושב ששבן הוא סטוריטלר ענק, ויש עוד רבים וטובים אחרים".
התחלנו בנובה ונסיים בה. מה דעתך על הסיפור של יובל רפאל, נציגת ישראל לאירוויזיון, ששרדה את הטבח?
"היא מספרת את הסיפור מהמם, והיא שגרירה נפלאה בעיניי של הסיפור. היא גם זמרת מאוד־מאוד טובה. זה כאילו הניצחון שלנו, לעמוד על הבמה בשווייץ. אי אפשר להמציא סיפורים כאלה - מישהי שהיתה במיגונית המוות ומגיעה לשיר באירוויזיון - זה סיפור מדהים, ענק. אני מאוד מקווה שיהיו רגישים אליה. גם אם העולם לא יהיה פנוי לשמוע את הסיפור שלה, גם אם נפסיד בגזרה הזו, אני מאמין שיבינו שיובל היא לא רק נציגה של 'ישראל המעצבנת' - היא גם קורבן מאוד אישי של הסיפור.
"יש גבול למה שאפשר לעשות לילדה הזאת. היא נראית לי חזקה והיא עטופה, אני רק מקווה שאל ים הצלקות שהיא צברה בשנתיים האחרונות לא תתווסף עוד צלקת בגלל אנשים מחו"ל שלא מבינים את הסיפור".
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו