שלום לקושיות: למה איה כורם שמחה שאין לה קול

איבדתי את הקול. לא במובן מטאפורי שאיבדתי את דרכי או משהו כזה, ושעכשיו אני צריכה ללכת לסדנאות מדיטציה או לעבור לפרדס חנה. לא, לא - איבדתי את הקול במובן הכי מילולי שיש, כלומר אני פותחת את הפה ולא יוצא צליל.

בטח יצא לכם לראות ראיונות עם זמרות שמספרות על יבלות במיתרי הקול, על ניתוחים, על כמה זה היה קשה, עד כמה הקול שלהן הוא חלק כל כך נכבד מהאישיות שלהן, וכמה היה להן מאתגר לעבור תקופות ארוכות בלי לשיר ולדבר. ובכן, אצלי זה לא ממש המקרה. האישיות שלי היא הרבה פחות מבוססת דיבור והרבה יותר מבוססת מבטים שיפוטיים, כך שלמעט העניין הפעוט של אובדן מרבית הפרנסה שלי - אני מוצאת שאובדן היכולת לתקשר עם בני אדם אחרים הוא עניין מהנה יחסית, ואני ממליצה עליו בחום.

זה התחיל בשבוע שעבר. הייתי חולה, ובמקום לבטל שתי הופעות עשיתי מה שכל מילניאל היה עושה, כלומר - רשמתי לעצמי ולקחתי כדורים שהיו לי בבית כדי להצליח לעשות את זה בכל זאת. אנשים בגילי חונכו להאמין שאנחנו אף פעם לא עובדים מספיק קשה, אז לא הסתכלתי על התוקף כדי לא לגלות במקרה שהוא חלף. זה עבד מצוין בהופעה הראשונה, ולמחרת בהופעה השנייה קצת פחות, ועליתי צרודה מאוד לשיר באירוע מול כל שופטי ביהמ"ש העליון לדורותיהם. הבנזוג ניסה להיות נחמד ואמר ״יש לזה קטע, הצרידות הזאת סקסית״, אבל אני מניחה שגם יצחק עמית יכול לשפוט ש״שיר אהבה פשוט״ לא אמור להישמע ככה. ראיתם מה עשיתי שם עם משחק המילים הזה, כן? רק מוודאת.

למחרת המצב החריף עוד יותר. הגעתי לחזרה לקראת טקס יום הזיכרון וחרחרתי למיקרופון. עד סוף החזרה לא הצלחתי להוציא קול בכלל. מארגנת האירוע נפרדה ממני בחיוך מודאג, ואמרה ״טוב, יש עוד הרבה זמן, זה בטח יסתדר, נכון? נכון? נכון?״. ביטלתי את החזרה הנוספת שנקבעה לי לאותו היום ונכנסתי למיטה.

מה מתברר? כשהילדים שלך קוראים לך ואת לא יכולה לענות, את יכולה סוף־סוף להתרשם אובייקטיבית מכמות הפעמים שהם קוראים לך בשעה. הגדולה הבינה די מהר שאין עם מי לדבר, ועברה לרשום לעצמה ולקחת לבד ממתקים מהמגירה. הקטן המשיך לצעוק ״אמא״ בלי להרים את הראש מהמסך.

הטלפון צלצל, לא עניתי. הוא צלצל שוב ושוב, זה אולי היה שליח, או הבנק, או העבודה - מי יודע? לא עניתי. לקחתי את הגדולה לחוג ופגשתי שם אימהות שאני מכירה. לא הייתי צריכה לעשות סמול טוק. אנשים התווכחו לידי על פוליטיקה ולא תרמתי את דעתי לשיחה. הקטן רצה שיקריאו לו סיפור - אי אפשר. הגדולה ניסתה להתווכח שהיא לא רוצה ללכת לישון - לא היה לה עם מי. הפסיכולוג הציע שניפגש ונשתוק במשך חמישים דקות, אבל אפילו לי זה הרגיש תל־אביבי מדי.

לאט־לאט כולם התרגלו למצב החדש והפסיקו לפנות אלי. התקשורת עם הבנזוג עברה לכלול בעיקר הודעות שבהן הוא שואל מה להזמין לי לאכול. זה היה נחמד. סיפרתי פה בעבר על סבא שלי, זכרו לברכה, שלא היה מדבר כמעט בכלל ונחשב האיש הכי חכם במשפחה. כמובן, אם הצלחת לגרום לכל העולם לפנות אליך רק במקרים שבהם צריך להעביר את המלח או אם אתה יושב על השלט - זה באמת גאוני, ובהחלט ביליתי שלושה ימים של שתיקה בנעימים, עד שהגיע סוף השבוע והתחלתי לדאוג. למחרת היו אמורים להיות לי צילומים שנקבעו חצי שנה לפני כן, ושתי הופעות שלא יכולתי לבטל.

עם צאת השבת התחלתי לחפש רופא. הפעם האחרונה שבה נזקקתי למומחה קול היתה לפני עשור בערך, ולפני שלושה מכשירים סלולריים, כך שהתחלתי את החיפוש מאפס. מה שיפה בניסיון להשיג תור דחוף לרופא קול, הוא העובדה שאת צריכה להתקשר ולהשאיר הרבה הודעות קוליות. זה כמו שביטוח לאומי ימקם את המחלקה לנכים בקומה השנייה, ובכללי, עוד אחד מהדברים האלה שהם מצחיקים מאוד אם הם קורים למישהו אחר.

בראשון בבוקר התייצבתי אצל מומחית נחשבת למיתרי קול. הגעתי אליה כדי שהיא תיתן לי זריקת סטרואידים, אבל עוד לפני שהתיישבתי היא אמרה שאני אצטרך לבטל את ההופעות, ואז דחפה לי סיב אופטי בעובי חצי סנטימטר דרך הנחיר ועד הגרון. וכן, זה נעים כמו שזה נשמע. כאישה בת 45, כבר יש לי ניסיון מסוים עם מכשור רפואי שנכנס למקומות שלא אמורים להכניס אליהם דברים, ועדיין, לזה לא הייתי מוכנה.

הייתם מצפים שלרופאי קול תהיה חיבה לזמרים, או לכל הפחות סימפתיה, אבל בואו נגיד שמזל שהיתה בחדר גם קלינאית תקשורת שליטפה לי את היד בזמן שייבבתי. אחר כך הרופאה הראתה לי וידאו דוחה למדי של מיתרי הקול שלי, וקלינאית התקשורת הגישה לי נייר טואלט גס לנגב את העיניים מהדמעות. הן התכוונו לשלוח אותי משם בידיים ריקות, ורק עם כמה עצות שימושיות כמו ״לא לדבר״, ״לא ללחוש״, ״לא לכחכח״, ״לא להשתעל״ - אבל ממש התעקשתי, ולכן כן קיבלתי בסוף מרשם לאותם הכדורים שכבר היו לי בבית.

חזרתי הביתה. ביטלתי את הצילומים, לקחתי את הכדורים וחיברתי לחשמל את מכשיר האינהלציה. ב־18:00 בערב הבנתי שאני כבר לא אשמע כמו עצמי היום. הוצאתי מהארון את השמלה הכי מנצנצת, את העקבים הכי גבוהים, עשיתי פן וטבלתי את הפרצוף שלי בצבע. אם לא שרה יפה, לפחות שיהיה נעים להסתכל. סבא שלי, כמובן, לא היה צריך לעשות שום דבר מהדברים האלה, אבל אני זמרת והוא היה חשמלאי במפעל.

אחרי שתי הופעות כאלה, שוב נשארתי בלי קול ועם חתיכת כאב גרון מהגיהינום. הבטחתי לרופאה שאחרי ההופעות האלה אני אשתוק במשך שבוע שלם, ומאז אני במיטה, מסניפה מי מלח וצופה ב"בנות גילמור". בחישוב הכללי, זה היה לא נעים וכואב ממש והפסדתי מלא עבודה - אבל אני לא צריכה לדבר עם אף אחד במשך כל ליל הסדר, אז יש מצב לתיקו.