מה כל כך מצמרר אותי במשפט "עם ישראל חי"? ג'קי לוי מחדש בעברית

תקופות דרמטיות, כמו זו שאנחנו עמוק בתוכה, עושות דברים לשפה שלנו. במהלכה מופיעות מילים חדשות. חלקן ישרדו ויגלו חיי מדף מפתיעים. אחרות לא. מושגים ישנים ומוכרים מקבלים משמעות חדשה, וזהו, הם לעולם לא יישמעו כפי שנשמעו קודם לכן. שירים חדשים עולים על הבמה. עם הזמן הם יהפכו להיות מזוהים עם המלחמה. לפעמים שירים ישנים זוכים לחיים מחודשים.

חג האביב שלנו הוא בדיוק תקופה דרמטית כזאת. אני לא חושב שיש עוד חג שתרם כל כך הרבה מילים ומושגים כמו פסח, ובעיקר ליל הסדר. גם ההגדה עצמה, המדריך היהודי למספר הסיפורים, מזכירה את העובדה שאלוהים מציג את פרויקט יציאת מצרים תוך שימוש בארבע לשונות של גאולה, כלומר ארבע מילים שונות.

כשעבד בורח מחיי העבדות שלו אל עבר חייו החדשים, קשה להבין כמה הוא פנוי לחשוב על מילים ועל משמעותן. כך לפחות חשבתי פעם. אבל חג הפסח השנה תופס אותנו אחרי שכולנו מכירים את התמונות המרגשות הללו מתוך בטן המסוק בדרך הביתה. אדם שב מהשבי. פעם ראשונה שהוא מחובק. שהיא מחייכת. שהם מרגישים שוב בני אנוש, שחייהם בעלי ערך.

ומה שבאמת חשוב להם כרגע הוא לקחת את הלוח המחיק ההוא, שקצינת צה"ל מסרה להם, ולכתוב את המילים הראשונות בחייהם החדשים. ומעניין שכמעט כל אחד מהשבים כתב משהו אחר, אבל כולם נגעו במילה "אהבה". אפילו עופר קלדרון שלנו, בחור זהב ודיסלקט מכף רגל ועד ראש, צייר לב.

וכן, יכול להיות שהמילה העתיקה והמעורפלת הזאת, "גאולה", קרובה מאוד למה שאנחנו קוראים כיום בשם "אהבה".

***

אז יש כמה מילים שהשתנו לנו, וגם כמה חדשות שהצטרפו אלינו בין האזעקות והמבזקים. חלקן מעוררות עצב, חלקן ממלאות את הלב, וכמו בכל מלחמה גם הפעם יש כמה די משעשעות.

לציין - הנה מילה שהפכה להיות עצובה ממש. אנשים חופשיים חוגגים ימי הולדת. אנשים שחירותם נגזלה מהם סתם מציינים. בראיונות הראשונים עם משפחות חטופים, המראיינים עדיין תיקנו את עצמם תוך כדי תנועה. אמרו "בתכם חוגגת 19". ואז: "אמורה לחגוג". ואז פשוט כולנו התאפסנו על ה"לציין". מילה מדויקת ויבשה שעוד תלווה אותנו שנים קדימה. ואם מותר להיות קצת מקאבריים, ניתן להניח שכבר בעתיד הקרוב אפשר יהיה לדבר על זוגות בתהליכי גירושים כמי ש"מציינים 10 שנות נישואים", והנה אמרנו הכל.

שערי הגיהינום - נו, באמת. אחד הביטויים שפרח ולִבלב לאחרונה באופן אקספוננציאלי, אם מותר כאן להשתמש במילים שהצטרפו בזמן המשבר הקודם. ובכן, לפנינו האם־אם־אמא של הסופרלטיב המתלהם. על הרשעים הוא לא עושה רושם, ואילו הזקוקים להגנה מכירים את הגיהינום מבפנים. לגופו של עניין, אני לא זוכר מי היה הראשון שהחליט שלגיהינום יש בכלל שער. למה בכלל להחזיק שער למקום כזה, ומי יהיה מוכן לשבת בבוטקה? אבל אם ננעלו דלתי נדיבים, שערי הפטפטת לא ננעלו. ומרגע שמישהו - האם היה זה הנשיא טראמפ? - תרם לשיח האיומים המזרח־תיכוני את "שערי גיהינום", קשה לראות מתי ניפטר מהסלסול הריק והמיותר הזה.

רובוסטי - מילה לועזית שקל מאוד לתרגם. הפירוש הוא "חסון". אז למה להגיד רובוסטי? כי למערכת הצבאית יש נטייה להתאהב במילים שנשמעות טוב ברגע שאתה מחזיק ביד מקל אנטנה ומצביע על לוח המפות שמאחוריך. "קו הגנה רובוסטי", "מהלך רובוסטי", ואחותך בגבס. מדובר במילה רובוסטית ומיותרת, ולא במהרה ניפטר ממנה.

קיבוצניק - הנה מילה עמוסת משמעות, שכולי תקווה כי היא השתנתה מן היסוד. לפני זמן לא רב, בין פרסומם של כמה תחקירים על האסון שפקד את קיבוצי העוטף, הטיח השר קרעי בחברי הקיבוצים את המילים "מדושני עונג". כך הצליח כבוד השר להפגין גם טקט עילאי, גם אהבת ישראל מופלאה וגם חוש עיתוי שנדירים כמותו. וכל זה, כמו שאומרים, בכרטיס אחד ובדיבור אחד. כבר שנים שעל קיבוצניקים מותר לומר הכל: הם פריבילגים, הם אשכנזים ושמאלנים מפונקים וחושבים את עצמם. מאז 7 באוקטובר נחשפנו לקהילות של ישראלים נהדרים. אט־אט למדנו להכיר כמה מהם מקרוב, וכך נחשפנו לגודל העלילה.

הם לא כל כך פריבילגים. למען האמת, הם מנהלים חיים פשוטים, ערכיים ומצניעי לכת. הם לא כל כך אשכנזים. לאשכנזים, למשל, לא קוראים שלמה מנצור, ולא יהוד, או דמארי. ואם נתעלם לרגע מהאינטרס של פוליטיקאים מסוימים לסכסך, לפלג ולהעמיק קרעים, הרי שפה ושם, במגורי הקיבוצניקים המפונים בקריית גת או באילת, תמצאו ידידות יפה וברית עמוקה שנכרתה ולא תיעלם גם כשכל הקהילות ישובו בחזרה למשק.

עם ישראל חי - שמעתי על אנשים שחושבים כי המילים הללו כתובות בתנ"ך, או לפחות בתלמוד. הן לא. צירוף המילים הזה נולד בתקופת השואה, כשרב ראשי של יהודי בריטניה גילה שיש ניצולים ששרדו את תעשיית המוות של הנאצים. כך, באופן שהיה ככל הנראה ספונטני לגמרי, יצא לו "עם ישראל חי" הראשון. כשחושבים על המשפט היפה והמרגש הזה - יש בו משהו מזעזע. מאחוריו עומדת הכרה מפוכחת בעובדה שעצם זה שאתם ואני, ועם ישראל, עודנו חיים ונושמים - רחוקה מאוד מלהיות מובנת מאליה. זאת שורה שלוכדת את תמצית ברית הגורל היהודי, ובשנה וחצי האחרונות אני לא מכיר ישראלי אחד שלא אמר או הכריז או מלמל אותה - והתכוון לכל מילה.

פדיון שבויים - כן, לדעת רבים מדובר במצווה החשובה בתורה. לדעת רבים לא פחות אנחנו חוגגים את פסח מכיוון שזה החג שבו הקב"ה מציג את עצמו כמי שפודה שבויים. יש פסוק בתהילים שקובע כי עם ישראל הוא קרובו של הקדוש ברוך הוא: "הודו על ארץ ושמיים, וירם קרן לעמו, תהילה לכל חסידיו, לבני ישראל עם קרובו, הללויה". הפסוק הזה משולב בתפילת שחרית, כך שכל מתפלל מכיר אותו מקרוב. והמדרש קובע על בסיסו שאבינו שבשמיים הוא למעשה חלק ממשפחתו של השבוי, כלומר השם נמנה עם מה שמכונה אצלנו "משפחות החטופים": "אמר רבי אבין בשם רבי אחא: בשר ודם, אם יש לו קרוב שבוי, הוא מתבייש לומר שהוא קרובו. והקב"ה הוציא את ישראל שבויין ומטורפין, וקורא אותם קרובים".

כולם מוזמנים לחשוב למה החכם סבור שיש סיבה להתבייש בכך שיש לך קרוב שבוי. בכל אופן, כך נולדה האמונה שמה שאנחנו חוגגים בפסח הוא לא רק את הניסים ואת יתרון הכוח של אחד אלוהינו, אלא בעיקר את עולמו הערכי של הפודה והמציל, שבדרכיו אנחנו מצווים ללכת.