ללכת שבי אחריו: מדריך עומר ונקרט להישרדות בתנאי קיצון

יצא לכם לצפות בראיון של שורד השביעומר ונקרטלאלמוג בוקר? וואו, איזה איש. היתה לי זכות לפגוש את אמו, ניבה, מעת לעת, באולפני, ולהשתתף בדאגתה למה שקורה לבן שלה רחוק מהעין, קרוב ללב. והנההוא חזר, ומה שהוא מספר נשגב מבינה.

192 ימים הוא היה לבד בצינוק. זה מצב שמשתגעים בו בקלות, הפחד, הרעב, המחלה המקננת בגופו, החושך, הלחות, הכל נגדך. והוא יצא משם יותר חזק, יותר בנוי נפשית משנכנס. הוא התפתח במקום שבו לנבול זו כמעט האופציה היחידה.

אילו כוחות נפש יוצאי דופן הבחור הזה מחזיק, איזו בגרות, הלוואי עלי. ומה הדבר הראשון שהוא רוצה עכשיו? להקים משפחה. כמו שורדי השואה שיצאו מהמחנות ומייד הקימו משפחות. נקמה. הנה אנחנו כאן, הנה הילדים שלנו, תתפוצצו.

הסיפור שלו מחזיר אותי לימים שבהם תרגלתי מדיטציה מסוג ויפאסנה. אם לא הייתם, אז הדרך הזאת היא לא פשוטה כלל, אבל מאוד מתגמלת. מה שעושים זה קורס, ריטריט, של עשרה ימים, שבהם לא מדברים מילה עם אף אחד, לא מישירים מבט לאף אחד, רק עושים מדיטציה בעיניים סגורות כל יום מארבע וחצי בבוקר עד תשע בערב, לא כולל ארוחות קטנות.

בשלושת הימים הראשונים רק מקשיבים לנשימה, לאוויר הנוגע בקצות הנחיריים. מתרכזים בזה. מחדדים את הקשב. בשבעת הימים הנותרים מתחילים לשים לב לתחושות הגופניות השונות שמופיעות ונעלמות. גירוד פה, עקצוץ שם, כאב, כל מה שעולה. רק מתבוננים, בלי להגיב. ולאט־לאט מופיעות תחושות שביום־יום לא מרגישים בכלל, אבל קיימות בגוף תמיד, ופתאום הן נוכחות. כמו גלי אנרגיה עדינים שחולפים מהקודקוד עד הבהונות, נעים מאוד.

וגם הנפש משתנה. זיכרונות עמוקים עולים, שלווה גדולה נפרשת על הנפש הסוערת. הרגשות מתעדנים. כיף. וככל שעושים יותר, זה מעמיק, ויש האומרים שאם עושים את זה לא עשרה ימים אלא חודשים ארוכים, יש המגיעים למצב של הארה.

חשבתי לעצמי שטוב יהיה ללמד את בני ובנות ישראל את הטכניקה הזאת, רק למקרה שניפול בשבי ונוחזק בתנאים של עומר ונקרט, שכנראה גילה בעצמו חלק מקסמי הדרך הזאת, אבל רבים אחרים לא מגלים.

ומכיוון שחטיפות נוספות יקרו בוודאות, חייב כל אדם בישראל להיות מוכן להיות לבד חודשים ואפילו שנים, חלילה, ולנצל את הזמן הזה להתפתחות גדולה. כל הכוח מצוי בנו, והוא יכול לנצח כל עינוי שכופים עלינו בני הקופים.