אם חלילה איחטף, זה מה שאני, אברי גלעד, מבקש שלא תיתנו תמורתי

תארו לכם שהייתם הולכים לטיול בבאזל, השנה היא 1897, ופתאום אתם רואים איזה מזוקן על מרפסת צועק - אם תרצו אין זאת אגדה! ודמיינו שאתם פותחים את המכתב ששלח שר החוץ הבריטי בלפור אל הלורד רוטשילד וקוראים את המילים הידועות על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותארו לעצמכם שהייתם רכונים על הרדיו ב-17 במאי 1948 וזוכים לשמוע את בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל בשידור חי, או שהייתם נקלעים לנתב"ג ב 19 בנובמבר 1977 ופתאום אנואר סאדאת נוחת מולכם על מסלול.

ככה בדיוק הרגשתי ביום שלישי השבוע, כשבאתי להנחות תכנית של שרקי ושלי, שבה ידענו שטראמפ יתן איזו הצהרה עם ביבי, אבל לא היה ידוע מה יגיד, ופתאום הוא שחרר את כל החזון המרהיב שלו למזרח התיכון, עם העברת העזתים למקום אחר, הפיכת עזה לטריטוריה אמריקאית, התנערות היסטורית מפתרון שתי המדינות המופרך שמעולם לא היתה לו היתכנות ורק בזבז עשורים מחיינו, ועוד סוכריות ותופינים שמי שהאמין שנשמע בימי חיינו.

הרגשתי שנקלעתי לרגע שעשוי להיות משנה חיים, רגע מכונן בחיי האומה היהודית בארץ ישראל, ואיכשהו יצא לי להיות בפריים ולשדר אותו, למרות שאיני מגיש חדשות כלל, סתם עברתי בסביבה.
אני לא יודע מה יהיה עם ההצהרה הזאת, כמו שלא ידעו מה יקרה עם הצהרת בלפור, וברור, שזהות המצהיר מעמידה באיזה צל של ספק את רצינות ההצהרה ואת היכולת לממשה בימי חיינו, וההתנגדות הזועפת מכל רחבי העולם הערבי שהנה, חוטפים לו מהפה את האפשרות להמשיך לקיים את הסכסוך לנצח, ולהמשיך לזנב בנו כל הזמן, לא מקילה על העניינים.

ובכל זאת, נפל דבר בעולם, והפעם הדבר שנפל לא נפל לנו על הראש, אלא לאויבינו. מדהים שלא היתה מילת גינוי אחת לישראל, כל האשמה עברה לצד השני, הוא אשם והוא ישלם את המחיר. כחולמים היינו.

והלוואי שמשהו מכל זה יקרה, ורק בלילה, כשעליתי על יצועי המום מחשבות טובות ועוד יותר טובות, חשבתי לי - ומה אם העזתים באמת יטרונספרו בטוב לארבע כנפות תבל, מי יהיה האויב שמחזיק אותנו יחד? מי יאחד את שורותינו הנוטות להתפרק ברגע שמתחיל להיות לנו טוב? ועוד מחשבה קטנה עברה בי- אוי, זה אומר שהבנגביר חוזר לפרק את המשטרה יחד עם החנמאלים שלו. וזאת היתה טיפה מרה במשקה המתוק, אבל מי סופר טיפות מרות בשעת הגאולה? רק שטראמפ ישמור על עצמו, ואולי נזכה לחיים אחרים בחתיכת הנדל"ן הקטנה שלנו. אמן..

זביידי

זכריה שלנו חזר הביתה. אני מניח שהוא לא ממש התרשם מהאיום של "שר הביטחון" שלנו שאוי ואבוי מה יקרה לו אם ישוב לעסוק בטרור. בנאדם חייב עבודה, וזה מה שהוא יודע לעשות. במה יעבוד? שיפוצים? והתמונות של האיש הרע הזה חוזר אל החופש מטרידות מאד. הוא וכל שאר המשוחררים בעסקה האחרונה ובאלה שיבואו אחריה, אלא אם...

האם כבר למדנו את הלקח? האם הובן המסר? אסור לנו לאפסן אצלנו את הרוצחים הערבים. זאת פרקטיקה שחייבת להסתיים. קודם אנחנו משקיעים משאבי עתק בלתפוס אותם, אחר כך אנחנו צריכים לדאוג להם למזון ולהשכלה, ואחר כך הם משתחררים בעוד עסקה מופקרת תמורת חטופים שנחטפו כדי לשחרר אותם.

שחרורם גורם צער עמוק למשפחות קורבנותיהם, שעשויות לפגוש בהם ברחובות ירושלים עושים שופינג לחג, ואז, לקינוח הדיל המפוקפק הזה, חלקם חוזרים לטבוח בנו. מעגל כה חלמאי שלא ברור למה לא קם מישהו ואמר - די.

בעבר, הקריאה של מוות למחבלים נחשבה קריאה לאומנית אלימה שאין לה מקום בשיח המרכזי של החברה בישראל. אבל היום, אחרי 7 באוקטובר ותוך כדי יישום העסקאות לשחרור חטופינו, צריך לדבר על זה מחדש. מה הטעם לפסוק 20 מאסרי עולם מצטברים למחבל שיוצא אחרי עשר שנים לחגיגות במימון הרשות? בשביל מה אנחנו צריכים לספק להם תמריצים?

בעיני יש לשאוף שלא יהיו יותר בבתי הכלא בישראל מחבלים רוצחים. יש להגיע למצב שבו כל מחבל שהורשע ברצח, יוצא להורג מיידית. בלי שנים של ערעורים ומשיכות זמן. נתפסת־נשפטת־חוסלת. שבועיים מקסימום בין הפיגוע להוצאה להורג.

רק מי ילחץ על ההדק? לא נרצה שיהיו בינינו תליינים, אנשי כיתות יורים, אנשים שמתפרנסים חלילה מהרג. בטח שלא נרצה שיהיו מתנדבים שישושו למלא את התפקיד. אז בדיוק התפנו עכשיו כמה מערכות "רואה יורה" שלא הוכיחו את עצמן מי יודע מה בפלישה, אבל לתפקיד יותר סטטי אולי יצלחו, ואף ישודרגו ל"רואה־יורה־חופרת־קוברת־מודיעה למשפחה־מקימה אוהל אבלים".

בתור אחד שפעם הזדעזע מקריאות מוות למחבלים, אני יודע שטעיתי בענק. אני מאמין שכל החברה בישראל בשלה למהלך שינקה את בתי הכלא הענקיים מכל אדומי הידיים המאכלסים אותם. האם יש לנו דם לעשות את זה?

יפוי כח

באיחור ממש לא אופנתי, הלכתי השבוע לעורכת דין שמתמחה בענייני צוואות, ירושות, יפויי כח מתמשכים וכל מה שאדם אחראי שם במגירה כדי שבבוא היום ידעו מה לעשות איתו. הורשתי, חילקתי, ציוויתי, יפיתי כח. ביקשתי שלא ישאירו אותי בחיים בכוח. שאם זה נגמר, לפחות שייגמר יפה בלי טיפולים מיותרים שמאריכים חיים לחינם.

ואז חשבתי לי - בארץ הזאת, היקרה והאהובה אבל המסוכנת כל כך, ראוי שאדם גם יגלה דעתו בעניין שנהיה רלוונטי, ויהיה אף יותר בעתיד הקרוב, לאור העובדה שחינכנו את האויב שברגע שיש לו חטופים ביד, הוא יכול לקבל בחזרה את אדמתו תמורת "שבויי מלחמה".

חשבתי שנכון יהיה להגיד מה אני מבקש שיעשו או לא יעשו תמורת שחרורי. ומכיוון שהעורכדינית לא הסכימה לייצר עבורי מסמך כזה, אז אני מפרסם אותו כאן, ובבוא היום, אם יבוא, חפשו בערימת העיתונים הישנים ושלפו את הטקסט הזה.

אם חס ושלום אני נופל בידי חיות האדם של האויב כחטוף, אני, אברי גלעד, מבקש שלא לשלם עבורי יותר מערכי. אני אדם בן 62, מרבית חיי מאחורי, לא יקרה כלום אם זה יהיה הסוף. חייתי די. זה בסדר לשחרר אסיר או שניים, אם לא רצחו, אבל לא יותר מזה.

אבל מעבר לשחרור אסירים, אני דורש לא לחשוב אפילו על נסיגה כלשהי תמורתי, לא להרהר אפילו על ויתור על הישגיי מלחמה, על אספקת מזון או דלק לאויב תמורתי. בשום אופן. אני אדם אחד, ואני חושב שנכון למקרה שלי, ורק למקרה הזה, שלום הציבור חשוב יותר משלומי. אני מייפה את כוח הדרג הצבאי והפוליטי להחשיב אותי כמת, ולא לעשות דבר תמורת גופתי. אם יסתדר איכשהו להחזיר אותי, סבבה, אם לא, אני אתמודד. מה שיהרוג אותי בוודאות זאת ידיעה שתמורתי שולם מחיר מופקע שמסכן שלום אזרחים רבים בעתיד. לא תודה.

כמו כן אני דורש לא להפגין למען שחרורי בשום אופן. אני אדע שם בשבי שהיקרים לי חושבים עלי, זה יחזיק אותי בחיים כמה שיחזיק. בשום מקרה אין לנקוט אלימות, לא מילולית ולא פיזית במחאות לטובתי. אם רוצים להתכנס לתפילה משותפת, לשיר, להעלות זכרונות, בכיף, אבל לא להפוך אותי לגורם מפלג.

והכי חשוב - אין לשלוח חיילים למבצעים להשבתי. אין לסכן אף בחור צעיר תמורתי. חייו לפניו, שלי מאחוריי. אמתין בסבלנות שהאויב יוכרע ויוכנע וימסור אותי בחזרה מרצונו הבלתי חופשי, חי או מת.

ולא, אין כאן ביקורת על אף אחד. זה מתייחס רק אלי. מודה מראש על כיבוד רצוני. שבת שלום.

avrigilad@gmail.com