לפני כחודש, במהלך טקס 7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז, כשהחלו הסיפורים הקשים ביישוב שאיבד 57 מאנשיו ו־29 עדיין בשבי, חיים ומתים, איה כורם בחרה פינה שקטה ועשתה הכל כדי לא להקשיב. כשהציעו לה סיבוב בין הבתים השרופים, סירבה.
"לא בכיתי, כי באתי לעבוד", היא מספרת. "כשהחלו הנאומים ממש הרגשתי שאני מאבדת את זה, אז בחרתי להתרחק עד שיגיע תורי. אמרתי שאני צריכה לשיר יפה, בשביל זה הזמינו אותי".
רגישות יתר?
"כל השנה הזו. בדרך כלל אני לא בכיינית. אני מדחיקנית טובה".
גילוי נאות: כורם כותבת טור במגזין זה, שבו גם אני כותב. גילוי נאות 2: השירים שלה הם לא כוס הקפה שאני צורך. אצלי המתופף נוהג בדרך כלל למות בפתיחת המערכה השנייה, ממנת יתר.
ובכל זאת, כשכורם הוזמנה לקיבוץ ניר עוז פעם נוספת, ללא קשר לשירה, וביקשו שתגיע לסיור שהחמיצה ותשמע הסבר מאולה ומניר מצגר, שאביו יורם נחטף ונרצח בשבי בעזה ואילו אמו תמר חזרה משם בחיים, אני נשלחתי כקולות רקע.
"ב־7 באוקטובר, בבוקר, קלטתי בטוויטר שמשהו קורה, עוד כשלא היה משהו קונקרטי בחדשות", סיפרה כשאספתי אותה מביתה שביפו. "אמרתי לבן זוגי, אדם, 'נוסעים להורים שלי בצפון', והתחילה אצלי פריחה משוגעת בכל הגוף, מהלחץ. הנפש הבינה שקורה משהו מחריד, אבל המוח טרם קלט".
נבהלת?
"בתחילת המלחמה הדחקתי לחלוטין והתמקדתי בתנועה מתמדת. לדעתי כבר ב־9 באוקטובר התחלנו להסתובב עם גיטרה ולהופיע. היינו בצפון, בעוטף. ארבע־חמש הופעות ביום. אני, אדם וסאונדמן, שהתלווה אלינו. מופיעים, מקפלים ונוסעים למקום הבא. אתה מרגיש שאתה תורם, אבל בעיקר עסוק ולא שוקע, וזו החוכמה הגדולה".
זה הזכיר הופעות במוצבים במלחמת יום כיפור?
"עשיתי את זה ב־2006 וב־2014. אמנים פה מקפצים בין מקלטים כל כמה שנים. אבל אחרי 7 באוקטובר זו היתה רמה אחרת של חרדה וטראומה. ממש להיכנס לחדר והאוויר מרגיש שונה".
הופעת בפני חיילים?
"ברור, אבל זו חוויה די מצחיקה. אני לא עומר אדם ומי שמזמינים אותי אלה בדרך כלל הקצינים. חיילים רוצים להתפרק וזה לא מה שאני רגילה לעשות. אני לא החמוד הזה, אביהו פנחסוב, שחיילים יכולים לבוא להופעה ולשכוח איך קוראים להם. אבל ביקשו ואני שרה. הופענו מול חיילים שהכירו את כל המילים ומול חיילים שלא היה להם מושג מי אני".
"אותו מקום נפשי"
כורם הוציאה לא מזמן את אלבומה "לחסד וגאולה המשך ישר", שעוסק בטראומה של השנה האחרונה, שירים שכמה מהם בטח יופיעו בימי זיכרון ויש סיכוי שיהפכו להמנוני התקופה.
"בשנה האחרונה קרה משהו שלא קרה לי מעולם", היא מספרת. "אני, ככותבת, והמאזינים נמצאים באותו מקום נפשי. כל ישראלי שיקשיב יידע למה אני מתכוונת. אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לתעד רגש. אף פעם למוזיקה שלי לא היתה כזו משמעות. כשאני ואדם חשבנו מה האלבום יודע להציע חוץ משירים על המלחמה, חשבנו עליו קצת כמו על טיפול בטראומה".
זה זמן מתאים להוצאת אלבום?
"אצל אמנים רבים היה שיח אם זה ראוי, מכובד. לי היה ברור שאני מעוניינת להיות מחוברת. אני מבינה את ערך המוזיקה, והאלבום קשה כי הוא לא בורח. לא רוצה לשיר שירים שמחים, כי אני לא שמחה. אני יכולה לשיר שירים עם תקווה ויש כאלה באלבום".
כולם יבינו את שם האלבום?
"מי שמבקר בבית העלמין ירקון יבין, ואני אוהבת אותו. הוא בכלל מתחיל מחבר שהלך להלוויה בבית העלמין לפני שלוש שנים והשלט מצא חן בעיניו, אז הוא שלח תמונה. הצעתי לרביד פלוטניק שיקרא ככה לאלבום שלו. הוא אמר 'אשכרה' ולא עשה את זה, אז אני קראתי. התלבש לי".
יש רצון שהוא יהפוך לסמל המלחמה?
"חבר של דניאל סלומון כתב לו בהודעה שהוצאתי את ה'אפר ואבק' של התקופה. אתה לא יכול להרגיש יותר בעל ערך מאשר כשאנשים נעזרים בשיריך ברגעי משבר".
באלבום מופיע "המנון לחלשים". כיוונת לחוזק הנפשי שכולם מדברים עליו?
"אחד הדברים המעט טובים שיצאו מהמלחמה הוא שאני רואה גברים בוכים בטלוויזיה. איזה יופי. יש לי חברים שחוזרים ממילואים והולכים לטיפול, מקבלים עזרה. כמו להגיד שהם פצועים, גמורים, מותשים, חלשים. יש דיבור על תמיכה נפשית במסגרות מסודרות. עולים סרטונים חמודים בטיקטוק של חבר'ה בסדיר שמביאים להם מטפלת מצחיקה והם מעלים סרטונים על דברים מוזרים, וזה מחמם את הלב ברמות שקשה להסביר".
מלחמה, חיילים אמיצים - והעם לגמרי קרוע.
"אני יודעת שאנשים, במיוחד במחנה שלנו, כל יום נעלבים מהממשלה. אני קיבלתי מתנה משוגעת כשכל יום אני מסתובבת ופוגשת אנשים אמיתיים ולא בטוויטר. אני רואה שאנחנו מרגישים אותו הדבר. הרי כל מחנה מתהדר בחשיבה ביקורתית ולא מתפשרת. הוא זה שרואה את המציאות נכוחה. איזה נכוחה? בן אדם שראיית המציאות שלו מתבססת על זה שקבוצה ענקית של אנשים הם טיפשים חי בסרט".
ועדיין יש כל כך הרבה כעס ושנאה.
"גם אצל אנשים שאני מחשיבה כחברים. אני אומרת 'למה אתה צועק? חכה שנייה'. בחיים האמיתיים הדברים היחידים שיכולים לשנות את דעתך הם חוויות ומפגשים אישיים. אני מסתכלת על הביוגרפיה שלי לאורכה והיא מלאה במפגשים מטלטלים, לא משנה אם אלה מתנחלים, פלשתינים, חרדים. אנשים שחושבים אחרת ממני בקיצון שזכיתי להיפגש איתם בסיטואציות לא לעומתיות. אלה אנשים שכואב להם, ובצדק, ואף אחד מהם לא נופל ממך. היהירות שאני זו שמחזיקה בדעות כאלה, כי אני כל כך חכמה, נעלמה בבת־אחת".
שינית את דעותייך הפוליטיות?
"כן, לא יכולה להגיד מה בדיוק, כי יש שאלות פתוחות כמו לאן הולכת מערכת היחסים עם הפלשתינים. בעיקר למדתי לשים סימני שאלה. דברים התחדדו והפכו יותר נוקשים, כמו הצורך בנבחרי ציבור ערכיים, אנשים שאפשר לזהות בהם מידות טובות. יש לי וייב קצת משונה, אבל אני מתייחסת לממשלה הנוכחית בזמן עבר, בגלל זה אולי קצת יותר קל לי. לא יודעת מתי יהיו בחירות, אבל הממשלה הזו תחלוף מהעולם ולכן אני לא מתאבססת על דברים שמירי רגב אומרת או עושה. הדבר היחיד שמדאיג אותי ברמה הבסיסית הוא חוק הגיוס, שצריך לגשר עליו ומהר. עם השאר נסתדר. אתה לא יכול להישאר עם מחירים כאלה".
"אנשים צורכים חדשות, ועובי הקורה קטן לכדי משפט אחד. יודע כמה פעמים היה ציטוט שכששמעתי את האמירה המלאה אמרתי 'אשכרה, זה שונה'. זה הפך אותי לצנועה יותר. היכולת שלי לשנוא ישראלים אחרים הצטמצמה מאוד השנה"
בתפילות בהפרדה ביום כיפור לקחת צד, היית בעדן.
"יש מאבקים שאסור להפוך לסמל. פה היו עקרון השוויון וחופש הדת, וכשבית המשפט העליון נדרש לעניין הוא ניסה לשכנע את הצדדים לפתור את הבעיה ביניהם. הרי שני המחנות צודקים, ואם הם עושים אחד לשני דמוניזציה, מה הרווחנו? אנשים צורכים חדשות, ולאט־לאט עובי הקורה קטן לכדי משפט אחד. יודע כמה פעמים בשנתיים האחרונות היה ציטוט שאמרתי שכדאי שאשמע את האמירה המלאה ובסוף אמרתי 'אשכרה, זה שונה'. זה הפך אותי לצנועה יותר. היכולת שלי לשנוא ישראלים אחרים הצטמצמה מאוד השנה".
נכנסנו לשדרות, העיר שחטפה את אחת המכות הקשות במלחמה. נסענו למקום שבו עמדה בעבר תחנת המשטרה, מהקרבות הזכורים מאותה שבת שחורה, מקום שבו עומד היום גן זיכרון.
שדרות חזרה כמעט לשגרה, הרחובות מלאים, החנויות פתוחות. גם איה מגיעה מהפריפריה, נצרת עילית, היום נוף הגליל. "שום דבר כאן לא מזכיר את נצרת עילית", מיהרה להדגיש.
היית חוזרת לגור במקום שבו גדלת?
"לא רואה את עצמי עוזבת את תל אביב בעשורים הקרובים בגלל העבודה, הנוחות. אני אמנית, נעים לי להיות מוקפת באנשים שמדברים את השפה שלי. בנצרת עילית הייתי מאוד בודדה מהבחינה הזו".
היה קשה להשתלב בתל אביב?
"בהתחלה הרגשתי פריפריאלית, לא מתוחכמת. אתה עובר ליד בית קפה וכולם מגניבים, ואתה אומר 'יופי, עכשיו כולם רואים שאני איכרה', כאילו לא שייכת, וזה היה מביך. ברור שכיום אני מרגישה אחרת. גלגל החיים".
"משאיר אותך משותק"
יצאנו משדרות בדרך לקיבוץ ניר עוז. איה שלפה מהתיק סנדוויצ'ים שהכינה. אבוקדו, סלט ביצים. כבר 13 שנים היא עם בן זוגה, המוזיקאי אדם בן אמיתי, אמא לדורי (בת 7 וחצי) וליותם (בן 3 וחצי).
"אני חושבת על ההופעות בזמן המלחמה ואומרת שאיזה מזל שאדם הוא שותף ליצירה ובן זוג", היא אומרת. "זה נתן לי כוחות להמשיך לעשות ולהתמודד עם דברים. אם הוא לא היה איתי, לא יודעת אם הייתי יכולה, ולא רק פיזית, להופיע חמש פעמים ביום. אבל נמצא מישהו שמספיק קרוב ויודע לזהות אם אני צריכה רגע לבד או רוצה חיבוק. מעבר לזה שהוא הכי גאון בעולם. אנשים שומעים את האלבום ואומרים 'וואו, כל הכבוד איה', ואני אומרת: על מה אתם מדברים? - זה הוא ואני".
איך את כאמא?
"ממש בסדר. עשיתי ילדים בגיל נורא מאוחר, לידה ראשונה בגיל 37, וזה נראה לי יתרון וגם חיסרון בהרבה מובנים, בעיקר פיזיים. זה מרסק את הגוף. אישה בת 25 יולדת וחוזרת לעצמה תוך שנייה. אצלנו זה כאילו הגוף עבר תאונת דרכים ולוקח חודשים רבים להתאושש, אבל כאמא אני יודעת מה חשוב ומה לא. רגועה, בטוחה באינסטינקטים".
התקופה הזו לא הפכה אותך לחרדתית?
"זה בא בגלים. אחרי הפיגוע ברכבת הקלה שהיה ביפו עברו עלי כמה ימים קשים, כי זה קרה מתחת לבית. זה היה גל שני כמו שהיה אחרי 7 באוקטובר - של חרדה, אבל קיומית, שאתה מרגיש את זה בעצמות. גם עכשיו אני לא נותנת לילדים ללכת ברחוב ראשי. שיניתי את ההתנהלות, למרות שמבחינת ההיגיון הקר אין לכך סיבה".
"עשיתי ילדים בגיל נורא מאוחר, לידה ראשונה בגיל 37. זה מרסק את הגוף. אישה בת 25 יולדת וחוזרת לעצמה תוך שנייה. אצלנו זה כאילו הגוף עבר תאונת דרכים ולוקח חודשים רבים להתאושש, אבל כאמא אני יודעת מה חשוב ומה לא"
איך שסיימה - נכנסנו לאתר הזיכרון לזכר התצפיתניות שנרצחו ב־7 באוקטובר, ממש ליד קיבוץ עלומים. איה נעצרה ליד שלט לזכרה של סמל יעל לייבושור ז"ל. "אמא שלה כותבת לה מדי יום בפייסבוק וזה מטורף", איה סיפרה. "כותבת מדהים, וזה ממש לחוות אבל של מישהו ברמה שזה בבית שלך".
את יכולה להבין מה עבר עליהן?
"לא יכולה להתחיל".
בצבא שירתה כמדריכת שריון, הכי רחוק שיש מלהקה צבאית. "אבי ואחי הגדול היו בשריון אז גם אני רציתי. שריונרים הם זן מיוחד, ומדריכות שריון הן יצור חמוד. הן שמחות שקצינים באים להתייעץ איתן, נשארות שבת כדי ללמוד דברים חדשים. טליה לנקרי (אל"מ במילואים, היתה בשריון; א"ל), שמופיעה לא פעם בפאנלים, אחרי השחרור לקחה אותי לכתוב ספר על תורת לחימה".
די זלזלו בלוחמות.
"זו מחלה ישנה, ואם צה"ל לא יסיק מסקנות מהמלחמה אנחנו בבעיה".
עלינו לנקודת תצפית שממנה ניתן היה לראות את רצועת עזה. איך שהתמקמנו נשמע בום חזק ופטריית עשן גדולה נראתה באופק. "טירוף", מלמלה. "ראיתי את זה רק בתמונות. מדהים שיש עוד מה לפוצץ".
את מרחמת על הצד השני?
"בנקודות שבהן שאלתי בעבר שאלות כאלה קיבלתי החלטה שאני מרשה לעצמי להגיד שאני עסוקה מדי באבל שלצידי. גם ברגע שחברים ומשפחה במילואים - היכולת להזדהות עם הצד השני מתעמעמת. לא יכולה לחוות את המסכנות שלהם כשאחי בסכנת חיים".
הגענו לניר עוז בשעת צהריים. אולה מצגר קיבלה את פנינו, וניר הגיע כשהתפנה מעבודתו במוסך. הם אמנם מתגוררים כעת בקריית גת, אבל מגיעים לעוטף כמעט מדי יום.
"בהתחלה היה קשה להסתובב בקיבוץ, אבל מתרגלים", ניר סיפר בחיוך. "הגענו לכאן בפעם הראשונה שלושה שבועות אחרי האסון. אתה נכנס לחדר האוכל עם קבוצות, הכל עוד יושב בגרון, ואתה מדבר, נשבר, ממשיך ומגלה שככל שאתה מספר את הסיפור, ככה יותר קל לך. הפכנו למדריכי טיולים".
איה מתעניינת למה הם עושים את זה, וניר עונה: "אנחנו רוצים לשתף את הסיפור ולא רוצים שהמקום יהפוך לשוק. בהתחלה היו תופעות - מבקרים לקחו מזכרות, אז הכנסנו קבוצות שיכולות לתרום לעתיד המקום. יהודים מהעולם, נציגי ממשלות זרות, עיתונאים, משפיעני רשת, שזה אחד הסיורים ההזויים. אתה בבית שרוף עם 20 איש והם עושים סטורי. זה קשה, אבל אתה מבין שככה המדיה עובדת. היכולת שלהם להתרכז נמוכה כל כך שאתה מוצא את עצמך מדבר בפאנצ'ים".
איה מכירה את זה. היא חזק ברשתות החברתיות, אולה גם מחמיאה לה שהיא "קורעת" בעמוד האינסטגרם שלה. "אתה עתיק מדי", איה אומרת כשאני לא מבין למה היא מתכוונת. "אני ממש טובה בזה".
מה את עושה בטיקטוק - מעלה ריקודים ועושה פרצופים?
"זה לא הסטייל", היא מחייכת, "אלה בעיקר סרטונים עם מונולוגים משעשעים. מדובר בעולם מופלא שמי ששיווק לי את המוזיקה דחף אותי אליו, ומאז לא הסתכלתי לאחור. הרי אני רוצה לעשות מוזיקה שלפעמים מתקשרת ולפעמים פחות, רוצה לעשות מה שבא לי, לכן התלות במתווכים שיפיצו את המוזיקה בעייתית.
"אם אתה לא יצרן להיטים והאלבום מורכב, אף אחד לא ישמע אותו. אלה כלים שמאפשרים לי להציג את עצמי, אפילו לא את המוזיקה. אני איה, זה מה שמעניין אותי וזה מה שמצחיק ומה שמעציב, ואז הם מתחברים ברמה האישית וגם הרבה יותר שמחים להקשיב, גם אם לא מדובר בלהיט היסטרי בשמיעה ראשונה".
זה לא היה סיור קל. מתוך 220 בתים בניר עוז, רק לשישה לא נכנסו מחבלים. ראינו את הבית של משפחת ביבס, נכנסנו לביתה של משפחת סימן טוב, שם משפחה שלמה - זוג ושלושת ילדיהם - נטבחה. איה לא החזיקה מעמד, יצאה ויותר מאוחר הסבירה: "הסיפור של משפחת סימן טוב תפס אותי חזק, אולי בגלל גילי הילדים, שהם בערך כמו ילדיי. זה גם היה זוג יפה, אנשים שהייתי רוצה להיות חברה שלהם, שיזמינו אותי לקיבוץ בשבת. לפעמים כשזה כל כך מזעזע, זה משאיר אותך משותק".
"אנשים בלתי נשכחים"
ניר ואולה מכיניסים אותנו לממ"ד בביתם. אולה סוגרת את הדלת ומדגימה איך היו סגורים באותה שבת, גוננו על ילדיהם שהסתתרו מתחת למיטה. ועדיין, עם כל הטראומה, הם רוצים לחזור כי הקיבוץ הוא הבית.
"אנחנו מאוד כועסים על המחדל שהיה", מסביר ניר. "האוגדה שידרה לפני כן שאנחנו בלתי חדירים, שיש אמצעים, שבמקרה הצורך תוך שניות יגיע מסוק ואחריו הכוחות. אתה שואל איפה היה צה"ל הגדול, ואז מבין שזה תהליך שקרה ב־20 השנים האחרונות. בשנת 2000, באינתיפאדה השנייה, עבדנו ליד הגדר עם טרקטורים ופתאום מישהו שהתחבא בחממה מעבר לגבול ירה עלינו. הגיעה בט"שית שנעצרה רחוק והחיילים נשארו עליה, כי לא היה אישור כניסה לרכב לא ממוגן. איפה חיילים שיסתערו על מחבל?
"עוד אירוע ועוד אירוע, ואנחנו לא מבינים שמשהו השתנה, חיי חיילים חשובים מחיי אזרחים. נחדש את האמון בצבא כשהוא יהיה קיר המגן. זה תנאי לחזרה. לא מצלמות שומרות - חיילים".
איה שואלת מה בשנה האחרונה הכי הקשה עליהם. "שהמלחמה לא נגמרת", עונה אולה. "התחושה שאת שוחה בבריכה ובכל פעם שאת מוציאה את הראש כדי לקחת אוויר מישהו דוחף אותך פנימה. כל הזמן יש אירועים, צפון, דרום. פעם חוזרות גופות, פעם מדברים על עסקת חטופים. כל דבר כזה דוחף את הראש מתחת למים".
"הביוגרפיה שלי מלאה במפגשים מטלטלים. מתנחלים, פלשתינים, חרדים. אנשים שחושבים אחרת ממני בקיצון ושזכיתי להיפגש איתם בסיטואציות לא לעומתיות. אלה אנשים שכואב להם, ובצדק, ואף אחד מהם לא נופל ממך"
עזבנו את הזוג המרשים וחזרנו למרכז. "אני מעריצה אותם", אומרת איה כשאנחנו יוצאים משער הקיבוץ. "זה להתאהב בהם, לצחוק, לבכות איתם, וכל אינטראקציה עם אנשים שלא מפה נראית כעת חסרת משמעות. יש לי חברים בעולם ואני לא רוצה לדבר איתם. לא בקטע רע, התקשורת האנושית הזו לא מעניינת כרגע. אני מסתכלת על האנשים שחיים לידי ואומרת: איזו עוצמה, חוכמה, רגישות. אז נכון שלא היינו מגלים את התכונות האלה אלמלא עברנו דברים נוראיים, אבל התוצר הסופי הוא אנשים בלתי נשכחים".
"ערך ששינה אותי"
אולי המוזיקה של כורם לא מתאימה לכל אחד, אבל חייבים להעריך שבניגוד לאמנים רבים היא לא חוששת להגיד את דעתה בעיתון, ברשתות החברתיות. היא זו שיצאה למאבק ארוך וניצחה חברת תקליטים אחרי שסבלה מחוזה שכבל אותה ל־18 שנה. יש אפילו חוק שמכונה על שמה.
"בגדול אני טיפוס לוחמני", היא מודה. "אם לא הייתי כזו, החיים לא היו מתגלגלים ככה. המלחמה עם חברת התקליטים והמשפט שינו הרבה, והרוב לטובה. הבנת העולם שאתה נאבק בו ועל מה נאבקים ואת מי אתה רוצה לצידך. פרספקטיבה מדהימה לחיים".
18 שנה חוזה, כלא תרבותי.
"המיסקונספציה שהכי מפריעה היא שיש אנשים אשר אומרים 'היא לא קראה את החוזה?'. השנים הן לא הבעיה - הבעיה היא מה קורה כשבן אדם מפר התחייבויות ברמה הבסיסית ואתה לא יכול לצאת ממערכת יחסים כי אתה החלש והתלוי. נישואים קתוליים למישהו שאני לא מעוניינת לפגוש יותר בחיים, ויש לי סיבות טובות. אני זוכרת שג'ולייטה, זמרת ים־תיכונית, באה איתי לדיון בכנסת וסיפרה שהאלבומים שלה לא החזירו את השקעת האמרגן, אז הוא החליט שהיא תעבוד כמזכירה. הסיטואציה לימדה אותי שלאנשים קל להחליט מהצד מי את ומה עברת, אז אני קצת יותר זהירה היום כשאני באה לשפוט אחרים".
תקופה קשה נפשית?
"הוריי גאים בי, אבל היו להם הרבה לילות ללא שינה - 'מה יהיה עם איה?'. הלכתי לטיפול. את מחזיקה את עצמך בשיניים. את לא חווה את מלוא הקושי, כי הנפש עסוקה מדי בלהתמודד, אבל התגובה הרגשית הראשונה כשזה נגמר היתה כעס נורא על כל מי שלא כעסתי עליו בדרך והייתי צריכה אותו, כי בפוטנציאל הוא אולי יעזור, או סתם יהיה לתמיכה. רבים אכזבו".
"אם אתה לא יצרן להיטים והאלבום מורכב, אף אחד לא ישמע אותו. טיקטוק ואינסטגרם הם כלים שמאפשרים לי להציג את עצמי, אפילו לא את המוזיקה. אני איה, זה מה שמעניין אותי וזה מה שמצחיק ומעציב אותי, ואז הם מתחברים ברמה האישית"
והיו בטח גם שאמרו "הצלת את הענף".
"לא כמו שהיית מצפה. אתה לומד על בני האדם בזמן צרה ולומד לבחור אותם".
גם לכתוב טור בעיתון זו אמירה.
"לקח זמן עד שמצאתי את הקול שאני רוצה להשמיע, ולעובדה שמדובר ב'ישראל היום' יש חשיבות עצומה, כי לדעתי בעיתונים אחרים משמעותית זה היה פחות מוצלח".
למה?
"כשאני כותבת לאנשים שלא בהכרח מסכימים איתי - יש בזה ערך היסטרי ששינה אותי, ולא רק ככותבת. אתה נדרש להסביר את עצמך אם אתה רוצה לשכנע, ולא על מנת להתחבב, כי בלהתחבב יש אסוציאציות צבועות. אז אתה שואל שאלות על הנחות יסוד שחשבת שהן אקסיומות, ומסתבר שאולי הן לא. תהליך ארוך שאני שמחה שקרה".
הרבה אמנים חוששים מהבעת דעה.
"מי שרצה לקרוא את דעתי יכול היה להיכנס לטוויטר. אני מסתכלת לאחור איך בחודשים הראשונים בעיתון כתבתי הרבה על פוליטיקה, כי חשבתי בתת־מודע שאם לא אגיד ישר אז זה יהיה צבוע, כאילו אני מנסה למכור פסדה מתחנפת. פיניתי את הנושא מהדרך, והיו גם עורכים במגזין שאמרו שיש מספיק פרשנים בעיתון. רק אז הבנתי איזה מהמם שאני יכולה בתקופות קשות כאלה לכתוב משהו שיעלה חיוך. מתנה מדהימה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו