חקוק באבן: לבמאי שתיעד מלחמות ואת אגדת הרולינג סטונס יש מה להגיד גם על המזרח התיכון

אם לא ייווצר בשבוע הבא תרחיש דמיוני שבו יפרוץ סר מיק ג'אגר את דלתות סינמטק תל אביב ויכריז מלחמה על מארגני "דוקאביב", אפשר לנחש שההקרנה של הסרט "הסטונס ובריאן ג'ונס" של הבמאי הבריטי ניק ברומפילד בפסטיבל הסרטים השנתי לא תיתקל באותם מכשולים שביוגרפיה קולנועית אחרת שביים נתקלה בהם רגע לפני שהוצגה בבכורה.

זה קרה ב־1998, כשסרט תיעודי שנוי במחלוקת בשם "קורט וקורטני", שעסק בנסיבות מותו של סולן נירוונה המנוח (אז טרי יחסית), התמודד עם גלי התנגדות מצד אלמנתו, המוזיקאית קורטני לאב. בהתחשב בעובדה שבין היתר קשר הסרט בינה לבין המוות, וחקר תיאוריות שטענו שקוביין לא התאבד אלא מותו הוזמן מראש - אפשר להבין בדיעבד את מורת רוחה של לאב. בשיא הסערה בוטלה הקרנתו המתוכננת של הסרט בפסטיבל הסרטים העצמאיים הגדול "סאנדנס", שנערך באותה שנה בארה"ב.

"היא כנראה לא אהבה את הדרך שבה היא הוצגה בסרט, אני חושב", זורק ברומפילד (76) ניחוש לא באמת פרוע. "מנהל הפסטיבל התנצל מאוד בפנינו על הביטול, הוא היה כל כך נבוך. זה היה סוג של דבר הוליוודי מוזר שקרה, זה היה מוזר עוד יותר על רקע העובדה שהייתי בעצמי חבר בצוות השופטים בפסטיבל באותה שנה. בסופו של דבר עשינו מעין הקרנת לילה סודית של הסרט, והוא היה הלהיט של הפסטיבל.

"זאת היתה סערה בכוס תה, ועדיין זה היה מלחיץ. הסרט לא זכה להפצה גדולה בסוף, אף שחברת 'מירמקס' הגדולה עמדה לרכוש אותו לפני כל הבלגן, אבל הוא עדיין זכה לפרסום גדול מאוד באמריקה, היה שובר קופות.

"זאת רק עוד דוגמה עד כמה אמריקנים הם לא מאוד הרפתקנים. ל'סאנדנס' יש מוניטין של מעין פסטיבל פורץ דרך, אבל הוא כל כך שמרני והוליוודי. זה מאכזב. אם היתה בעיית זכויות יוצרים אמיתית שקשורה בסרט, קורטני היתה יכולה לתבוע אותי בקלות ולעצור באופן מוחלט את הפצת הסרט - אבל לא היתה בעיה כזו. היינו מאוד זהירים בעניין הזה".

נתקלת בהתנגדויות נוספות לסרטים אחרים שביימת? לא חסרים חומרים נפיצים.

"באופן מוזר, סאנדנס התכוונו להעיף גם את הסרט על לאונרד כהן (Marianne & Leonard: Words of Love מ־2019; ע"פ). הם כבר בחרו בו להקרנה, והוא כלל שימוש רב במוזיקה - אך סביר והוגן מבחינה משפטית. בעלה של מנכ"לית סאנדנס הוא עורך דין, בין השאר גם של ביונסה, והוא לא האמין במונח 'שימוש הוגן'. זה מגוחך, מכיוון שרוב הסרטים התיעודיים לא היו נעשים ללא 'שימוש סביר' בחומרים. כך שזו היתה עוד המחשה עד כמה הוליווד שמרנית ומיינסטרימית.

"עורכת הדין שלי התקשרה למנהלת סאנדנס ואמרה לה 'תשמעי, לא נקבל את הפסילה בהכנעה. נעשה בלגן גדול בעניין השמרנות הבלתי נתפסת שלכם'. היא בעצם שכנעה את הנהלת הפסטיבל שלא כדאי להם שנוציא סרט נוסף".

אולי תביים סרט על התככים שמאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע.

"כן, חשבתי על זה, אבל אז הגעתי למסקנה שהחיים קצרים מדי. למה לסבול כל פעם מחדש?"

תחרות סמויה עם ג'אגר

על הנייר, ברומפילד חתום כדוקומנטריסט וכבמאי סרטים שעלילותיהם נעות על המנעד הרחב (מאוד) שבין מוסדות לעבריינים צעירים, רוצחות סדרתיות, פוליטיקאיות דוגמת שרה פיילין, או מעשי הטבח שביצעו נחתים אמריקנים בבלתי חמושים בחדיתה שבעיראק.

אבל בנשמתו, ברוחו ובהווייתו מדובר ברוק סטאר לכל דבר. לא מעט בזכות סגנונו הבלתי שגרתי ופורץ הדרך: ברומפילד נוהג להשתמש בצוות מינימליסטי, מקליט את הסאונד בעצמו (ולא מסתיר זאת מהמצלמה ומהצופים), ובאופן כללי מרשה לסרטיו לחרוג מהתנהלות דוקומנטרית קלאסית ולהפוך למטא־יצירות שמתכתבות עם מושא הסיקור שלהן.

הסרט "Tracking Down Maggie" מ־1994, למשל, התחיל כניסיון כן לראיין את אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, והתפתח לכדי קומדיה של טעויות, או ליתר דיוק - תיעוד של משחק חתול ועכבר חוצה אמריקה בין הבמאי העיקש ובין מושא המחקר החמקמק שלו. ב־"Chicken Ranch" מ־1982 הוא סיפק נקודת מבט חיובית על קורותיהן של עובדות מין בבורדל בנבאדה.

אבל ההוויה הרוקסטארית של ברומפילד מתבטאת גם במשיכה שלו לחקר אלו שנשאו את הטייטל כמקצוע וכדרך חיים, ובהם קורט וקורטני האמורים, טופאק שאקור ונוטוריוס ב.י.ג, שעמדו במרכז סרטו מ־Biggie & Tupac" 2002", או וויטני יוסטון ("Whitney: Can I Be me", מ־2017).

באשר לגיבור סרטו האחרון, שיוקרן ב־30 וב־31 במאי בסינמטק תל אביב ב"דוקאביב", מדובר אולי באחד הראשונים שעזרו להגדיר בגופו את המונח "כוכב רוק". כי גם אם הזמן מעט השכיח את בריאן ג'ונס, אם בשל העשורים הרבים שחלפו מאז מותו בקיץ 1969 ואם בזכות הנרטיב שעיצבו מחדש אלה שנותרו אחריו - את העובדה שהיה ראשון דיירי "מועדון 27" המפוקפק אי אפשר לקחת ממנו.

ג'ונס, האיש שהקים את הרולינג סטונס, היה ממובילי הלהקה בעשור הראשון שלה ונחשב למוזיקאי שטביעות אצבעותיו נמצאות על שלל להיטים על־זמניים שלה, והיה כוכב רוקנרול עוד לפני שהמושג נשחק והפך קלישאה. מוזיקאי מוכשר, מיסיונר של רוק שחור (הוא אחראי לצד הבלוזי והמחוספס יותר ביצירה של הסטונס) ואישיות מורכבת שצעדה בשבילים לא סלולים שמעטים צעדו בהם לפניה.

כל אלה מקנים לו את הזכות להתחשבות מאוחרת, לסליחה רטרואקטיבית או למסגור ראוי למעלליו - כאדם שעשה שלל טעויות, נתן לא אחת לאגו לנהל אותו מתוך חולשה, הרחיק מעליו את חבריו להרכב, פגע ברבים אבל בעיקר בעצמו, עד שנכבש לחלוטין ביצר ההרס העצמי שטיפח, ומת בבריכה שבביתו חודשים ספורים לפני סופן הרשמי של שנות ה־60. הוא נפרד מהעולם בודד ומנוכר מהלהקה שהקים - שתמשיך להתקיים עשורים שלמים הלאה, בלעדיו.

ברומפילד מותח קו מקשר בין החינוך הקשוח שקיבל ג'ונס ויחסיו עם הוריו המאוכזבים־תמידית, שהתנגדו לאורח חייו ולבחירותיו המקצועיות, לבין הדינמיקה התחרותית שהתפתחה בינו לבין מיק ג'אגר, שלל המשפחות שאימצו אותו (עד שהכניס להיריון את בנותיהן ועזב למשפחה אחרת - רצף אירועים שהתרחש לפחות חמש פעמים בחייו), והעובדה שיש מי שמתאר אותו בדוקו עצמו כאדם שיכול לעיתים להיות אכזרי. "אין לו חברים, אין לו רגשות", מעידה עליו אחת המרואיינות בסרט, "הוא פשוט מנצל אנשים וזורק אותם הצידה כשהוא מסיים איתם".

לצד אלה, קשה שלא להתרשם מהתרומה האדירה של ג'ונס לשירי העשור הראשון של הסטונס, לרחם עליו לנוכח המלחמה הלא־באמת־סמויה בינו לבין ג'אגר על הנהגת ההרכב (שבה הפסיד לבסוף), או להתפתל מול משפטים אפולוגטיים שכתב להוריו, בנוסח "אני מבקש להזהיר אתכם - שיערי ארוך למדי, אך לא מבולגן".

בחרת דמות לא פשוטה להתמקד בה. מוכשרת, הרסנית, נבזית ומתנצלת - והכל בכפיפה אחת.

"כן. העולם מוקסם ממוזיקאים ומאייקונים מהסוג הזה, והסוד הוא למצוא מסר אוניברסלי בסיפורים האלה. אתה לא באמת עושה רק סרט על בריאן ג'ונס והרולינג סטונס, אלא אתה מציג סיפור מאוד מרגש על מישהו שהיה ידוע לשמצה כל חייו. דמות שהתמודדה עם הבעיה האוניברסלית המוכרת של מערכת יחסים גרועה מאוד עם הוריה, עניין שהם מעולם לא באמת התגברו עליו.

"זה כמעט סיפור תנ"כי של ילד שלא מרצה את הוריו. תמיד רוצה את אישורם, אבל לעולם לא יקבל. זה סיפור אוניברסלי שמשפיע על כולנו, ולא צריך להיות מעריץ של הסטונס כדי להתרגש ממנו. זה כמו בסיפור של וויטני יוסטון שהראיתי בסרט עליה, שם היא מישהי שמעולם לא נתנו לה להיות עצמה. היה לה הדימוי של מעין בת מלוכה שחורה, שרקח לה המפיק קלייב דיוויס, אבל זו לא היתה וויטני יוסטון באמת.

"וויטני באה משכונות העוני של ניוארק, ממשפחה דלת אמצעים, אחיה היו מכורים לסמים. וכשהיא לא עמדה בציפיות - אנשים גינו אותה. אני חושב שכשאתה עושה סרט כמו זה שעל בריאן ג'ונס או וויטני יוסטון, אתה מנסה למצוא באנשים האלה מטאפורות ולהבין למה הם היו כפי שהיו".

בתום הסרט הצופה יותר מרחם מאשר כועס על ג'ונס - לא דבר מובן מאליו היום.

"בסופו של דבר בריאן כן הוליד את כל הילדים האלה והשאיר את כל הנשים הללו מאחור, בלי שום ניסיון לקחת באמת את האחריות על כך. אז המשימה היתה לנסות ולהבין מאיפה כל זה הגיע, ולעשות סרט מרגש ועדין על מישהו שלא תמיד העניק השראה בהיבט הזה.

"אני חושב שזה היה האתגר האמיתי של הסרט: להבין מישהו שהיה קשה, אנוכי להפליא, לעיתים קרובות כועס, ולנסות לגלות מה יצר את כל זה, מאיפה זה בא. ילד קטן שהלך לאיבוד ותמיד חיפש משפחה אחרת, בית אחר. הוא היה מקיים מערכות יחסים עם נשים, עובר לגור עם המשפחה שלהן, והוריהן הפכו להיות הורים מחליפים עבורו.

"האימהות היו מגהצות לו את החולצות ומכינות לו את האוכל האהוב עליו, מספקות לו בית שלא באמת היה לו. ואז הוא היה מכניס את הבנות להיריון ועובר למקום הבא. מה שמפתיע זה שברוב הראיונות בסרט עם הנשים שילדו לו ילדים, ניכר שהן בכל זאת אוהבות אותו. הנשים הללו עדיין העריצו אותו".

איך אתה מסביר את זה?

"אני מניח שהיתה לו היכולת לגרום להן להרגיש אהובות. הוא העניק להן משהו שכנראה אף אחד אחר בחייהן לא נתן. כמה מהנשים היו די מודאגות לגבי הראיונות, כי אף שהן נשואות כיום, היה ברור שבאיזשהו מקום הן עדיין מאוהבות בבריאן. היתה בו איזו איכות משכנעת. אולי הוא הוציא מהן צד אימהי, אולי הוא היה מאהב מדהים - אני חושד שכן, במיוחד לפני שהתחיל לקחת כל כך הרבה סמים. והנשים האלה עדיין נאמנות לו".

גם החברים ללהקה מצהירים שהיה בו צד נבזי.

"הוא שנא את עצמו. הוא כמעט לא אהב אנשים שאהבו אותו, כי הוא הרגיש שהוא לא ראוי לאהבה. אז הוא התאכזר במיוחד לאנשים שהושיטו לו יד. זו היתה פסיכולוגיה מורכבת".

"בשלב מסוים לא היה אפשר עוד לסמוך על ג'ונס שימלא את חלקו בלהקה, כי הוא נטל כל כך הרבה סמים ובקושי הצליח לנגן. ג'אגר היה מקצועי להפליא, אבל בריאן לא יכול היה לעמוד בזה, נפשית ופיזית, ולכן התנפץ לרסיסים. לא היו אז פסיכיאטרים שיטפלו בזה"

להשתלט על המיקרופון

רוב הצעירים שאינם בקיאים בקורות הרולינג סטונס לא מכירים את ג'ונס כלל. ומדהים לחשוב עד כמה, בתחילת הדרך, הוא היה דמות דומיננטית יותר מג'אגר בלהקה, ורוב מכתבי המעריצות יועדו דווקא אליו.

"בשנה הראשונה הסטונס היתה ללא ספק הלהקה של בריאן. במובן מסוים, הוא היה החבר היפה ביותר בה, ובתחילת הדרך גם נכח מאוד על הבמה עם ג'אגר, שנזכיר שלא נהג לרקוד אז כמו שהוא רוקד עכשיו. מיק העדיף לנגן במפוחית ובבונגו, והיה קצת חסר ביטחון. אני מניח שככל שמיק נעשה חזק יותר בפרונט - בריאן הלך ונספג ברקע, וגם כעס יותר.

"יש כמה קטעי ארכיון, ודי מדהים לחזות בהם, שבהם רואים שהמראיינים נוטים בטבעיות לכיוון מיק הזמר, אבל בריאן מנסה להשיג את המיקרופון ולהשתלט. היה ביניהם מתח אמיתי".

ג'ונס הלך לעולמו פחות מחודש אחרי שפוטר מהלהקה בגלל חוסר יכולתו לתפקד כתוצאה משימוש מופרז בסמים ובאלכוהול. חברים וקולגות שספדו לו, דוגמת ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, הצטרפו בעצמם למועדון המפוקפק זמן לא רב אחריו. הסטונס הפכו ללהקה שמונהגת באופן בלעדי על ידי ג'אגר וקית ריצ'רדס - אדם שבעצמו קושר תמיד עם חיבה רעה לנרקוטיקה.

"חשבתי שהם מטומטמים"

ב־1995 התראיין ג'אגר למגזין "רולינג סטון" ונשאל אם חש אשמה כלשהי לנוכח סמיכות הזמנים בין פיטורי ג'ונס מהלהקה למותו. הוא ענה: "לא, באמת שלא. אני מרגיש שהתנהגתי בדרך ילדותית מאוד, אבל היינו כולנו מאוד צעירים. באופן מסוים התנכלנו לו. למרבה הצער, הוא הפך את עצמו למטרה. הוא היה מאוד קנאי, אדם קשה ומאוד מניפולטיבי. אם אתה מתנהג כך במסגרת קבוצה חברתית, תקבל יחס דומה בתגובה. לא גיליתי מספיק הבנה לגבי התמכרותו לסמים. אף אחד לא ידע יותר מדי אז על התמכרויות. דברים כמו LSD היו חדשים אז, איש לא הבין את מידת הנזק שהם מביאים".

ביל וויימן, בסיסט הלהקה לשעבר (שחזר לנגן עם ההרכב בכמה שירים באלבומם החדש) שמתראיין לסרט, אמר בראיון מ־2002: "ככל שהשנים עברו, אני משתכנע יותר ויותר שבריאן זכאי לסליחה... בעוד שהלהקה פגעה בכולנו בדרך מסוימת, הוא היה היחיד שמת אז".

ברומפילד: "הדינמיקה בכל להקות הרוקנרול מסובכת להפליא, כי מבלים המון זמן יחד בדרכים, סובלים רוב הזמן מחוסר שינה. מיק וקית היו כמו נהגי אוטובוס שנוסע מהר ושדבר לא יעצור אותו. באותם ימים או שהיית על האוטובוס או שירדת ממנו. לא היה זמן לאנשים שלא הצליחו לעמוד בקצב. היה להם חזון להיות מגה־להקה, והוא קיים עד היום. לא היתה עוד להקה כמותם.

"בשלב מסוים פשוט לא היה אפשר עוד לסמוך על בריאן שימלא את חלקו, כי הוא נטל כל כך הרבה סמים ובקושי הצליח לנגן. מיק וקית היו מקצועיים להפליא, אבל בריאן לא יכול היה לעמוד בזה, נפשית ופיזית, ולכן התנפץ לרסיסים. הוא גם היה אסתמטי, לא הורשה להיכנס לאמריקה בגלל ענייני חוק שקשורים לסמים, בעוד חבריו רצו לעשות סיבובי אצטדיונים. לא היתה באמת אפשרות שהוא יישאר בלהקה. כיום הוא היה מקבל הרבה יותר תמיכה, אבל אז בריאן היה קצת לבד. לא היו אז פסיכיאטרים ופסיכולוגים שיתמכו בדברים כאלה".

כל האתוס הרוקנרולי כבר לא באמת קיים. האחרונה שמתה בגיל 27 היתה איימי וויינהאוס, וזה היה לפני 13 שנה.

"כיום רובם חלק ממכונה ארגונית שמטרתה לעשות כסף. השליטה כבר לא כל כך נמצאת בידי הלהקות. כל האנרכיה הנפלאה הזו שהסטונס יצרו זה לא דבר שיקרה עוד, בגלל שהכל כיום כל כך מיוצר, מפוקח ומתווך. האקסצנטריות והטירוף שראינו בסיקסטיז וקצת אחרי זה - אלה לא דברים שיקרו היום".

אולי הם דור חכם יותר, שלמד דבר או שניים מההיסטוריה.

"אני חושב שהצלחה היא עדיין דבר מאוד משחית. קשה מאוד להתמודד איתה, ונדרשת כמות עצומה של כוח ומשמעת לא לרדת מהפסים. כולם אומרים לך שאתה נפלא, למרות שההתנהגות שלך בבירור לא נפלאה. דרוש אדם גדול מאוד כדי להתמודד עם הצלחה בפרספקטיבה הראויה לה, ואני לא חושב שזה דבר שהשתנה באמת. הצלחה ותהילה הן הבעיות. במובן הזה מיק ג'אגר הוא אדם די מדהים - הוא ממושמע ומאורגן להפליא".

אם הוזכר קודם קורט קוביין, גם סביב המוות של ג'ונס היו המון שמועות שטענו כי הוא נרצח. זו זווית שחקרת?

"כן, בחנתי את הזווית הזו, ואם הייתי מוצא משהו בתיאוריה שהיה מעט אמין - הייתי חוקר אותו. ברור שיצרתי קשר עם כל האנשים שכתבו ספרים ודיברתי עם אנשים שונים שהיו מעורבים בדבר. אבל למען האמת, ומבלי להיות גס רוח, חשבתי שהם מטומטמים. גם להגיע אליהם היה בלתי אפשרי - מחציתם התגוררו במקומות נידחים, בלי אינטרנט. לתחושתי, התיאוריות היו מאוד מפוברקות.

"אנה ווהלין היתה עם בריאן כשהוא נמצא מת, היא הוציאה אותו מבריכת השחייה. בימים שאחרי המוות היא כל הזמן דיברה על טביעה. כעבור עשר שנים היא כתבה ספר שבו טענה שהוא נרצח, סתרה לחלוטין את מה שאמרה קודם. ביל וויימן גורס שהיא עשתה זאת רק כדי להרוויח כסף על הספר. בריאן אהב לקחת כדור שמדכא את מערכת העצבים, אהב את אזור הדמדומים שבין ערות לשינה - וכמעט מת כמה פעמים קודם לכן. הוא היה נחוש להרוס את עצמו. לא היה צריך מישהו אחר שיבוא לרצוח אותו".

"סרטים הם קוץ בישבן"

קשה לנתק את הראיון עם ברומפילד מההקשר האקטואלי שבו הוא נערך. בזמנים שבהם יוצרים זרים ממאנים להגיע לארץ, וסרטים ישראליים מתקשים להתקבל לפסטיבלים בינלאומיים, זה לא מובן מאליו שבמאי מבריטניה האנטי־ישראלית בימים אלה יתראיין לעיתון שנקרא "ישראל היום".

בטח לא קולנוען רבגוני כמו ברומפילד, שב־1991 הוציא את הסרט "The Leader, His Driver and the Driver's Wife", שתיעד את ימיו האחרונים של שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, והתמקד באיש הימין הקיצוני יוג'ין טרה־בלאנש, ראש מיליציה גזענית תומכת המשטר (ובעיקר בנהג האישי שלו).

ב־2006 הוא הוציא סרט המשך בשם "His Big White Self", שהציג את שובו של הבמאי לדרום אפריקה יותר מעשור אחרי סופו של המשטר הנודע לשמצה. בהתחשב בעובדה שהמונח "אפרטהייד", גם שלא בצדק, נשלף רבות בהקשר הישראלי־פלשתיני, ובכך שעבור דור של צעירים אקטיביסטים (או אידיאליסטים בגרוש, עם מעט ידע והמון זמן פנוי) ישראל תפסה את המשבצת של דרום אפריקה בקטגוריית "מדינות שנכון לשנוא" - הנאותות של ברומפילד לדבר עם עיתון ציוני ראויה להערכה.

"ביליתי זמן בישראל, אבל אני לא חש שאני סמכות גדולה מספיק להציג מצב כה עמוס וסבוך. העניין הוא לנסות להתגבר על דעות קדומות ולמצוא את האנושיות שיש בכולנו. אנחנו חיים בתקופה מאוד מפלגת שבה אנשים מאוימים מכל הצדדים. תקופה מאכזבת"

אני חייב להודות שהופתעתי מהנכונות שלך להתראיין.

"ברור שיש לי רגשות אמביוולנטיים בנושא. אני עצמי בא ממשפחה יהודית. אמא שלי היתה יהודייה, ומשפחתי עברה סבל נורא במלחמת העולם השנייה, רבים ממנה מתו באושוויץ. למרבה המזל, חלק מבני המשפחה נמלטו מצ'כוסלובקיה דרך ההרים לפולין, ואז הגיעו לאנגליה. אחרת לא הייתי כאן היום.

"אז ברור שאני נושא את ההיסטוריה הזו ומבין את הסבל שמשפחתי ומכריה עברו. אני מודע לדברים שפרק הזמן הנורא ההוא עשה להיסטוריה של אירופה והעולם, ולאופן שבו הביא ליצירתה של מדינת ישראל. אני פשוט מרגיש שהיינו צריכים ללמוד יותר לקחים מאז וליישם אותם בסיטואציה הנוכחית. אני חושב שזה מה שכולם בעולם מגיבים אליו".

להשתמש במונחים "רצח עם" או "אפרטהייד" בהקשר של ישראל נע בין השוגה למטעה במתכוון.

"אני לא באמת מדבר על אפרטהייד - אני מדבר על האנושות ועל הדרך שבה היא מתייחסת לעצמה. על השאיפה שלנו לציוויליזציה וללמידה ממצבים היסטוריים איומים בעבר, שברור שכולנו עברנו".

חשבת פעם לביים סרט שיעסוק בסכסוך הישראלי־פלשתיני?

"בשלב מסוים ניגשתי למנצח המפורסם שיש לו תזמורת שמשלבת בין מוזיקאים ישראלים וערבים (ככל הנראה הכוונה לדניאל בארנבוים; ע"פ). חשבתי שזו דרך מעניינת לחקור את הסיטואציה. רציתי לחקור את החברויות בין חברי התזמורת, שכנראה התגברו על המון בעיות טבעיות וחששות.
"גם עבדתי בישראל, צילמתי כמה פרסומות וביליתי זמן אצלכם. אבל אני לא מרגיש שאני סמכות גדולה מספיק להציג מצב כה עמוס וסבוך. העניין הוא לנסות להתגבר על כל הדעות הקדומות ולמצוא את האנושיות שיש בכולנו. אנחנו חיים בתקופה מאוד מפלגת שבה אנשים מאוימים מכל הצדדים. אני חושב שזו תקופה מאכזבת".

"אני די נהנה לא לעבוד כרגע. ביימתי 38 סרטים. חייתי ב־50 השנים האחרונות במנהרה הזו, של סרט אחרי סרט. לאחרונה חזרתי לאנגליה ואני פשוט נהנה. אפילו גידלתי כמה ירקות לראשונה בחיי. ואולי זה בכלל אני שהופך לירק, אני צומח. אני עושה דברים שלא עשיתי"

עוד לא מאוחר ליצור את הסרט ההוא. מה הפרויקט הבא שלך?

"אני די נהנה לא לעבוד כרגע. ביימתי משהו כמו 38 סרטים. חייתי ב־50 השנים האחרונות במנהרה הזו, של לעשות סרט אחרי סרט. יש לי משפחה בלוס אנג'לס, אבל חזרתי לאחרונה לאנגליה ואני פשוט נהנה להיות כאן. אפילו גידלתי כמה ירקות לראשונה בחיי. אולי זה בכלל אני שהופך לירק, אני צומח.

"אבל אני מאוד נהנה לעשות דברים שלא עשיתי, כמו להתעדכן עם חברים ותיקים. יש כל כך הרבה אנשים יקרים בחיי שלא ראיתי במשך שנים, כי כשאתה עושה סרט אין לך זמן לשום דבר אחר. אני באמת נהנה מההפסקה שלי. אני בטוח שאעשה עוד סרט, אבל אתה יודע, סרטים הם קוץ גדול בישבן".