אבודים בדבלין: אחרי ההכרה במדינה פלשתינית - מה עוברים הישראלים והיהודים באירלנד שטופת השנאה

ג'ון בן ה־15 (השם המלא שמור במערכת) הוא הנער היהודי היחיד בבית ספרו שבדבלין, בירת אירלנד. מאז 7 באוקטובר הוא לא יכול לשכוח, או להדחיק, את העובדה הזאת לרגע. כמו יהודים רבים אחרים שחיים כיום במדינה הוא מנסה לשרוד שם תחת אש אנטישמית בלתי פוסקת.

"לפני חודש כמה מהילדים בבית הספר צחקו בפניו על הצורה שבה הכניסו את היהודים לגז, והם כמובן יודעים שהוא יהודי", מספרת אמו, מאשה (שם המשפחה שמור במערכת). "אמרתי לו להתעלם, אבל למחרת ילד אחד שהוא מעולם לא דיבר איתו ניגש אליו בהפסקה והביא לו תקליטור עם הקלטות של היטלר. הלכתי למנהלת וביקשתי הבהרות, והיא אמרה שגם הילד שלי לא מתנהג בסדר.

"המערכת לא תמכה בו בכלל, ובמקום לטפל באנטישמיות הם חיפשו איך לקבור את הטענות האלה ולהאשים אותו בדברים אחרים. הילד שלי בכה וביקש שאפסיק לטפל בנושא, כי לא אכפת להם ועדיף שלא לעשות מהומה".

לדבריה, האקלים החדש שנוצר סביב יהודים וישראלים באירלנד העוינת, שהכריזה השבוע על הכרה במדינה פלשתינית (יחד עם ספרד ונורבגיה), יצר אפקט שמזכיר מאוד את מה שקרה ליהודים המתבוללים באירופה לפני 80 שנה.

"הילדים שלי לא גדלו עם זהות יהודית חזקה, אבל עכשיו זה אחרת", היא אומרת. "מעולם לא הרגשנו כה קרובים ליהדות כפי שאנחנו מרגישים עכשיו. מאז 7 באוקטובר אני מרגישה שאנשים מתייחסים אלי אחרת ברגע כשאני מציינת שאני יהודייה. אחרי השואה חשבנו שאירועים כאלה לא יכולים לחזור על עצמם, אבל זה מדהים לראות איך הלך הרוח נגד ישראל ונגד היהודים משתנה כל כך מהר".

מאשה, יהודייה, אמו של תלמיד בן 14 בדבלין: "לפני חודש ילדים מבית הספר צחקו בפניו על הצורה שבה הכניסו את היהודים לגז, והם כמובן יודעים שהוא יהודי. למחרת ילד אחד ניגש אליו בהפסקה והביא לו תקליטור עם הקלטות של היטלר"

מאשה ובנה ג'ון, למרבה הצער, ממש לא לבד בסיפור האירי העצוב, המפחיד והמכוער הזה, שרק הולך ומקצין. בקהילה היהודית באירלנד מתרבים הדיווחים על תקיפות מילוליות נגד ילדים יהודים וישראלים במוסדות החינוך, כשבמקרים מסוימים ילדים נאלצו לעבור לבית ספר אחר. כמותם גם הסטודנטים היהודים במוסדות האקדמיים.

"כבר ב־9 באוקטובר ארגנה התאחדות הסטודנטים הארצית כאן הפגנת תמיכה בפלשתינים ואגודות סטודנטים רבות, כולל האוניברסיטה שבה אני עובדת, הוציאו הודעות תמיכה בפלשתינים - וזה יומיים בלבד אחרי הטבח, כן?", מספרת ליאור טיבט (37), אם לשניים, במקור מרמת גן, שעברה יחד עם בעלה לאירלנד ועובדת באוניברסיטה האירית כבר שש שנים כמתרגלת של קורסים.

"בסמסטר האחרון העברתי קורס על גרמניה הנאצית, אחרי שגיליתי שהחינוך על השואה באירלנד הוא נוראי. אני נכנסת לשיעור, כולם יודעים שאני מישראל, והאווירה מלחיצה. בתרגולים בקורס על גרמניה הנאצית סטודנט שאל אותי למה ישראל עושה את מה שהיא עושה, וסטודנטית אחרת לבשה כאפייה. באמצע השיעור, תוך כדי שאני מדברת, היא אומרת לי 'שמתי כאפייה, זה בטח טריגר עבורך".

במקרה אחר, שהתפרסם בתקשורת המקומית, טיבט הגיעה לעימות באוניברסיטה, שבו השתתף ריצ'ארד בויד בארט - מנהיג מפלגה בשם People Before Profit שמאוד עוינת את ישראל - כשמולו התייצבה עורכת דין שאוהדת את ישראל. במהלך העימות, שהיה רצוף שקרים וקונספירציות, התפרצה טיבט וביקשה מהמרצה להפסיק עם עיוות האמת. בתגובה קם מולה אדם מוסלמי מיושבי הקהל והחל לצעוק עליה: "אנחנו נעשה לכם שוב ושוב את 7 באוקטובר. אללה אכבר".

אתמול (רביעי) הכריז ראש ממשלת אירלנד סיימון הארסי על הכרה במדינה פלשתינית. לאירלנד, שמובילה את המהלך הזה באירופה, הצטרפה נורבגיה, וגם ספרד הודיעה שתכריז על הכרה במדינה פלשתינית בשבוע הבא.

הצעד הדרמטי של אירלנד מצטרף לשורה של צעדים אחרים שהיא מבצעת בחודשים האחרונים נגד ישראל. בין השאר, היא תומכת בבדיקה של האיחוד האירופי בנוגע ל"הפרת זכויות אדם" על ידי ישראל במהלך המלחמה בעזה, היא הצטרפה לבקשה של האיחוד האירופי לבחון מחדש את הסכמי הסחר עם ישראל, והיא מגנה את ישראל באופן קבוע.

בתגובה ספונטנית להכרזה הדרמטית יצאה טיבט, מייד לאחר מכן, להפגין באופן סמלי מול הפרלמנט האירי לצד אנוש הורטיג - חבר ישראלי שחי באירלנד - ועוד כמה חברים מקומיים שתומכים בישראל. "במשך שנים ישראל הזניחה את הקשר עם אירלנד וחשבה שהיא מדינה קיקיונית ושלא צריך לטפל במחאות שהלכו וגברו נגד ישראל", אומרת טיבט. "אני מקווה שיש כאן רוב דומם ושקט, אבל בינתיים אני מלאה בחשש שההכרה הזאת תיתן לגיטימציה לפעולות נוספות נגדנו".

ליאור טיבט, מתרגלת ישראלית באוניברסיטה באירלנד: "בקורס על גרמניה הנאצית סטודנט שאל אותי למה ישראל עושה את מה שהיא עושה וסטודנטית אחרת לבשה כאפייה. באמצע השיעור היא אמרה לי 'שמתי כאפייה, זה בטח טריגר עבורך'"

"מדובר בפרס לטרור, וזה מצטרף לכל המהלכים האנטישמיים שהממשלה מנהלת כאן מול היהודים", מוסיף הורטיג. "אתמול היתה כאן הכרזה על הכתרת רב ראשי אחרי 18 שנים שלא היה כאן רב במדינה. הנשיא הוזמן ומצא דרך להתחמק מהטקס הזה, ולא רק הוא. עוד פוליטיקאים אחרים שהוזמנו לא הגיעו, ובסוף היו מעט מאוד חברי פרלמנט שהגיעו. למשחק כדורגל נשים לטובת הפלשתינים הנשיא מצא זמן ללכת, אבל להכתרת רב ראשי הם נעלמים. מדכאים אותנו, לא מכירים אותנו, ויש אפס הבנה למהלכים שישראל עושה להגנה עצמית במלחמה הצודקת שלה".

קולנו נדם

כפי שניתן להבין, הסיטואציה החברתית המדאיגה במוסדות החינוך האיריים היא רק חלק קטן מהתמונה הקודרת במדינה המזוהה עם הצבע הירוק, שלגמרי במקרה הוא גם צבעו של דגל חמאס. ארצם של ג'יימס ג'ויס, אוסקר וויילד, ליאם ניסן, קולין פארל, רוי קין, יו־2 והפוגז משנה את פניה ומפנה אותם לכיוון בעייתי, טראומטי מבחינתנו. הוויסקי, הבירה, המוזיקה ושמחת החיים - האסוציאציות המיידיות שמעלה אירלנד - מסתירים מציאות לא פשוטה עבור ישראלים ויהודים שחיים בה כיום.

"הפרו־פלשתינים השתלטו על השיח הציבורי, אף אחד לא ידע להגיב בזמן, וכעת הקול הפרו־ישראלי לא מושמע בכלל", אומר מוריס כהן (74), ראש הקהילה היהודית באירלנד, יהודי ציוני שנולד בדבלין. "הוא לא נשמע באמצעי התקשורת, לא בפוליטיקה ולא בתוך החברה. הקול היחיד שמושמע בכל שכבות החברה האירית הוא הפרו־פלשתיני. ישראל מצטיירת כאן בתור הרע המוחלט בקונפליקט הישראלי־פלשתיני".

לדבריו, לא מדובר בתופעה חדשה לגמרי, אלא בהקצנה של מציאות קיימת. "במשך שנים, ובמקביל לעלייה בתמיכה בפלשתינים, בעבעה באירלנד אנטישמיות", הוא מסביר. "7 באוקטובר פשוט העביר את האנטישמיות ממתחת לשולחן אל מעל לשולחן, ומאז השילוב של האנטי־ישראליות, האנטישמיות והאנטי־ציונות הפך לטרנד שמוביל את השיח הציבורי הנורמטיבי".

העוינות האירית באה לידי ביטוי בין השאר בדרישה הולכת וגוברת להחרמת ישראל על ידי גופים פוליטיים ואקדמיים ולהחרמת עסקים מקומיים השייכים לישראלים ומוצרים מישראל. זאת לצד תוכני לימוד בבתי ספר שמחנכים דור שלם לאהבת הפלשתינים ולשנאת ישראל תוך עיוות היסטורי, תקיפות מילוליות ברשתות החברתיות של כל מי שמשמיע קול שתומך בישראל, ואפילו עוינות כלפי ישראלים שזקוקים לטיפול רפואי.

לכל אלה ועוד מתווספת נוכחות משמעותית של קהילה מוסלמית/ערבית עוינת במוקדי הכוח המשמעותיים ביותר של ענקיות הטכנולוגיה הבינלאומיות ובפלטפורמות החברתיות השונות, שמגיעות למאות מיליוני אנשים ביום, לרבות טיקטוק ואינסטגרם. המציאות הנוכחית במדינה בהחלט מזכירה את שנות ה־20 וה־30 בגרמניה, רק שהפעם מדובר במדינה אירופית אשר טוענת שהיא נייטרלית.

"אם תדבר עם אנשים באירלנד הם יגידו שהם לא אנטישמים", אומר כהן, "הם יגידו שהם נגד ישראל ואז ידברו על קולוניאליזם, יגידו ש'חיילי צה"ל רוצחים תינוקות' וש'יש רצח עם על ידי ישראל', אבל ברגע שתגיד להם שהמציאות שונה הם ישנו נושא ולא ייתנו לעובדות לשכנע אותם. אי אפשר לשכנע אותם, יש פה ארגונים פרו־פלשתיניים שעשו עבודה משמעותית במשך עשרות שנים, ואין כמעט יהודים באירלנד שיכולים להשפיע בחזרה".

מוריס כהן, ראש הקהילה היהודית באירלנד: "אם תדבר עם אנשים באירלנד הם יגידו שהם לא אנטישמים. הם ידברו על קולוניאליזם ויגידו ש'חיילי צה"ל רוצחים תינוקות', אבל ברגע שתגיד להם שהמציאות שונה, הם ישנו נושא"

כ־1,200 יהודים בסך הכל הם ילידי אירלנד, ואליהם מתווספים כ־2,000 ישראלים שעברו לגור במדינה בשנים האחרונות, בין השאר משום שאירלנד היא מקלט מס נוח עבור חברות הייטק. "הנראות שלנו נמוכה", מסביר כהן. "אם בעבר היו ארבעה יהודים בפרלמנט, כיום כבר אין אף אחד. אנחנו עושים מה שאפשר, אבל התנועה נגדנו חזקה מאוד. יש באירלנד בעיות של יוקר מחיה, מהגרים, קושי לקנות בית, ובסוף בחדשות מבקרים את ישראל בכותרות הראשיות. אם נצליח להיפטר מהאובססיה כלפי ישראל יהיה גן עדן לגור פה. כרגע המצב פה מדאיג".

"באופן שיטתי, הלך הרוח השתנה לרעת ישראל, ושנאת ישראל נמצאת כעת בלב הקונצנזוס", מסביר אלן שאטר (74), שכיהן כשר המשפטים, השוויון וההגנה באירלנד, יהודי ציוני שהיה פעיל במסגרות פרלמנטריות בינלאומיות שהשפיעו על מדיניות החוץ של הממשלות שבהן כיהן.

לדבריו, כרגע אין אף לא קול פרלמנטרי אחד שתומך במדינה היהודית. תקיפת ישראל הפכה, למעשה, לאמצעי ליצירת הון אלקטורלי, ומכיוון שבתשעת החודשים הקרובים יתקיימו בחירות כלליות באירלנד, העתיד לא מבשר טובות. "גם הטון בתקשורת השתנה מהר מאוד לרעת ישראל, כשהצד הישראלי לא מוצג", הוא אומר. "החלפת ראש הממשלה ורדיקר בראש הממשלה החדש סיימון האריס לא שינתה את הטון, ואפילו להפך. ראש הממשלה החדש גינה את ישראל מהרגע הראשון לכהונתו.

"מי שצופה בטלוויזיה או קורא עיתונים יכול לחשוב שישראל האגרסיבית הורסת את עזה ורוצחת כמה שיותר אזרחים. הם לא ישמעו על טילים שנורו לעבר ישראל על ידי חיזבאללה או חמאס, שום דבר לא ייאמר על המנהרות, וגם לא על אזרחים המשמשים מגן אנושי.

אלן שאטר: "יש פוליטיקאים שחושבים שהם ניטרליים כשהם מגנים את ישראל. הם חושבים שהחד־צדדיות שלהם מקדמת שלום, אבל הנרטיב הזה תורם להגברת האנטישמיות. בעיני רבים מהם היהודי הטוב היחיד הוא יהודי אנטי־ציוני"

"חלק מהאירים יודעים שיש בני ערובה, אבל אין התמקדות בהם ובמה שעולה בגורלם כעת. התקשורת האירית לא תדווח שחמאס אמר שהוא יחזור על הזוועות שביצע ב־7 באוקטובר. בקריאה של ממשלת אירלנד להפסקת אש לא דיברו בכלל על זה שיש מנהרות בעזה, לא מגנים את חמאס על אי שחרור החטופים וגם לא את סדר היום של חמאס, הקורא להשמדת ישראל.

"זה הנרטיב של הממשלה, זו התקשורת וזה מה שהציבור שומע וקורא. להיות אנטי־ישראלי זה מקובל ו'פוליטיקלי קורקט'. ארגוני המוזיקה, התיאטרון, הקולנוע, האיגודים המקצועיים, האחיות, האוניברסיטאות - בכולם תשמעו גינוי לישראל. ארגוני המורים מפגינים נגד ישראל ומכניסים תוכניות לימוד על פלשתין. הן אסורות על פי מערכת החינוך באירלנד, אבל הממשלה מעלימה עין".

שאטר מספר ש"כמעט בכל סוף שבוע יש אלפי אנשים שצועקים 'מהים לנהר פלשתין תהיה חופשית'", ושהמפגינים מכנים את עצמם "הקתולים של צפון אירלנד". "הם חושבים שהציונות רעה ושכל הציונים רעים", הוא אומר. "הסיבה היחידה שלא מחרימים את הסחר הישראלי היא שאירלנד כפופה להסכמים של האיחוד האירופי שבו היא חברה.

"יש פוליטיקאים שחיים באשליה שהם נייטרליים כשהם מגנים את ישראל ולא מדברים על ההקשר. הם חושבים שהחד־צדדיות שלהם מקדמת את הסכמי השלום, אבל הנרטיב הסלקטיבי שהם יוצרים נגד ישראל תורם בעצם להגברת האנטישמיות. בעיני רבים מהם היהודי הטוב היחיד הוא יהודי אנטי־ציוני".

איבה היסטורית

הרפובליקה של אירלנד היתה במשך כ־800 שנה תחת כיבוש בריטי ונאבקה בו. במהלך המאה ה־16 הדת הרשמית של אנגליה הפכה לפרוטסטנטית, בעוד האירים נותרו בעיקר קתולים, מה שיצר רובד נוסף בקונפליקט. ב־1916 אירלנד התמרדה, ולאחר מאבק ארוך נגד הכיבוש הבריטי ב־1922 דרום אירלנד הפכה לעצמאית והשלטון הבריטי הסתיים.

אירלנד העצמאית החדשה היתה קתולית ברובה, בעוד בצפון אירלנד, שנשארה עד היום חלק מהממלכה המאוחדת, היה רוב פרוטסטנטי ומיעוט קתולי. במשך עשרות שנים במאה הקודמת התנהל מאבק עקוב מדם בין פרוטסטנטים לקתולים, שכלל אירועי טרור ורצח רבים, והסתיים ב־1998 עם חתימת הסכם שלום בין בריטניה לאירלנד.

הסכם השלום הוביל להכרזה של הצבא האירי הרפובליקני, ה־IRA, על סיום המאבק המזוין נגד הבריטים ועל קבלת העובדה שצפון אירלנד תישאר חלק מבריטניה, אבל עם מבנים פוליטיים חדשים שמקדמים ייצוג שווה בממשלה לפרוטסטנטים ולקתולים.

מה כל זה קשור לישראל? ובכן, מתברר שזה מאוד קשור.

"הסכסוך בין פרוטסטנטים וקתולים בצפון אירלנד היה עבור הקתולים מלחמה בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הילידים, והמתנחלים הם הפרוטסטנטים הבריטים שהגיעו לאי הקתולי, והתושבים הילידים הם הקתולים בצפון אירלנד, שהיה להם קשר דתי עם הרפובליקה האירית", מסביר שאטר. "בעוד הפרוטסטנטים רצו להישאר חלק מבריטניה, הקתולים רצו להשתחרר ולהצטרף לרפובליקה של אירלנד.

"בשנות ה־70 טרוריסטים של ה־IRA יצרו קשרים עם החזית העממית לשחרור פלשתין (PFLP) ולוחמיה עברו אימונים בתוניסיה עם הפלשתינים. המוטו של ה־IRA היה שכשם שהפלשתינים נלחמים בישראל כך הרפובליקנים הקתולים נלחמים בבריטים נגד השליטה הפרוטסטנטית. פלשתינים נתפסו כלוחמים נגד המתנחלים הישראלים.

"אם הייתם מבקרים בבלפסט, בירת צפון אירלנד, בשנות ה־70 עד שנות ה־90, הייתם רואים במחוזות הקתוליים תמונות וציורי קיר של טרוריסטים פלשתינים שהוצגו כגיבורים. מנגד, אם הייתם מבקרים במחוזות הפרוטסטנטיים - הייתם רואים תמונות וציורי קיר המפארים את חיילי צה"ל".

וכך, סכסוך שנמצא במרחק אלפי קילומטרים מישראל התערבב בסכסוך הישראלי־פלשתיני, כשהנרטיב הקתולי־רפובליקני מהצפון חלחל בהדרגה לרפובליקה השכנה של אירלנד. המפלגה המייצגת את רוב הקתולים בצפון אירלנד כיום היא "שין פיין" - מפלגה לאומית בעלת אוריינטציה פוליטית שמאלנית הדוגלת באי עצמאי לחלוטין של אירלנד המופרד מבריטניה.

"שין פיין" היא מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר באירלנד כיום. למעשה, היא שייכת לימין הלאומי, אבל גם לשמאל הכלכלי, והיא תומכת ב־BDS ומהווה קול מתנגד חריף לישראל. "הם קראו לזרוק את שגריר ישראל מדבלין", אומר שאטר. "הם לא רוצים שתי מדינות לשני עמים. הם שומעים קריאות להשמדת ישראל ולא מוחים נגדן. אגב, יש אפשרות שהם יהיו שותפים להרכבת הממשלה הבאה ואולי אף יובילו את הקמתה".

היחס העוין של חלקים באירלנד לישראל הקצין לאחר מלחמת ששת הימים, שבה הפכה ישראל לזו שנתפסת ככוח שכבש מדינה חלשה. "בשנות ה־70 וה־80 עדיין היתה אהדה לישראל באירלנד, אבל היא נשחקה בהדרגה על ידי קבוצות הפועלות למען סולידריות עם פלשתינים ב־20 השנים האחרונות, כולל יצירת תהליך דה־הומניזציה של ישראלים מתוך שאיפה להחליף את ישראל בפלשתין", מסביר שאטר.

אלן שאטר, יהודי, לשעבר שר המשפטים, השוויון וההגנה באירלנד: "מי שצופה בטלוויזיה יכול לחשוב שישראל רוצחת כמה שיותר אזרחים. הם לא ישמעו על טילים של חיזבאללה או חמאס, על המנהרות ועל אזרחים המשמשים מגן אנושי"

יהדות אירלנד התפתחה בשנות ה־70 של המאה ה־19, אז הגיעו יהודים ממזרח אירופה למדינה שהיתה עדיין תחת כיבוש בריטי. גלי עלייה נוספים הגיעו בעשורים שלאחר מכן וסביב מלחמת העולם הראשונה. בשיאה מנתה הקהילה היהודית באירלנד כ־5,000 יהודים, והיחסים בין אירלנד לעם היהודי ולישראל ידעו עליות ומורדות.

על פי עדויות של זקני הקהילה, בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת היהודים לא סבלו מאנטישמיות גלויה, אם כי היתה "אנטישמיות קלאסית" הקשורה לכנסייה הקתולית, שהאשימה את היהודים במותו של ישו. בזמן מלחמת העולם השנייה סירבו באירלנד לקלוט יהודים שניסו להימלט מהנאצים, אולם בתחילת דרכה של מדינת ישראל ועד למלחמת ששת הימים אירלנד תמכה בישראל באופן יחסי.

בהמשך, כאמור, החיבה של אירלנד ל"אנדרדוג" עברה בהדרגה לפלשתינים, כשבמקביל הקהילה היהודית דעכה. בשנים האחרונות, עם זאת, נרשמת פריחה מחודשת של יהדות אירלנד, הודות לישראלים הרבים שהגיעו למדינה כעובדי הייטק. עבור רבים מהם זו היתה התגשמותו של חלום פסטורלי, אלא שאז הגיע 7 באוקטובר וניפץ את החלום ואת הפסטורליה באחת.

סיסמאות ותיאוריות קונספירציה

גם שירלי (33, שם בדוי), שחיה באירלנד כמה שנים, חוותה את השינוי הקיצוני ביחס כלפי ישראל מצד האירים. "הטענה היא שזה לא נגד יהודים אלא נגד הציונות, אבל אנחנו רואים שזה נובע פעמים רבות מאנטישמיות טהורה", היא אומרת. "אנשים פה לא יודעים להסביר מה זה ציוני, אבל כשהם מדברים יוצאת מהם אנטישמיות. הם טוענים שאנחנו שולטים במדיה ובכסף, ורוצחים תינוקות.

"יש פה עיתון חינמי שמחולק ברכבת בתפוצה משמעותית ונכתב בו שאנחנו שולטים בתקשורת ובבנקים, ושהמצאנו את תנועת ה־LGBTQ. זו ממש פרופגנדה נאצית, רק שבמקום 'יהודי' כתוב 'ציוני'. פניתי לארגוני נשים כאן כדי שיגנו את האונס שנשים ישראליות עברו, וקיבלתי תשובה שזו 'פרופגנדה ישראלית' ושאני צריכה לבדוק את המקורות שלי.

"חברים שלי, או יותר נכון אנשים שהחשבתי כחברים, מתחילים לדקלם סיסמאות ותיאוריות קונספירציה הזויות על מה שקרה ב־7 באוקטובר. יש פה צוות מאורגן של אנשי BDS שהולכים עם מדבקות 'ג'נוסייד' ומדביקים את זה על מוצרים ועסקים ישראליים. יש כאן זוג שרצה לקנות כלב ולא הסכימו למכור לו ברגע שגילו שמדובר בישראלים. מישהי סגרה אולם וקייטרינג, ורק אחרי שכל הפרטים נחתמו המקום והקייטרינג הבינו שהיא רוצה לחגוג בר־מצווה ומייד ביטלו לה את האירוע והשירות בטענות משונות.

שירלי (שם בדוי), ישארלית שחיה באירלנד: "יש פה עיתון שנכתב בו שאנחנו שולטים בתקשורת ובבנקים. זו ממש פרופגנדה נאצית. פניתי לארגוני נשים כאן כדי שיגנו אונס של נשים ישראליות, ואמרו לי שזו 'פרופגנדה ישראלית'"

"הפרו־פלשתינים גם הולכים לפארקים ולרחובות עם הקשרים ישראליים או יהודיים, משנים להם את השלטים ומייצרים להם פרופיל חדש בגוגל כדי למחוק את האזכורים וההקשרים היהודיים שלהם. הרבה מאיתנו שינו שמות באפליקציות של האוכל ושל Uber כדי לא לחשוף את זה שאנחנו ישראלים.

"לא מזמן עליתי למונית והנהג שאל אותי מאיפה אני. חשבתי לרגע ואז הוא אמר שהוא יודע שאני מישראל כי רק ישראלים מחכים שנייה לפני שהם עונים מאיפה הם. החלטתי לא להיכנע. מאז שאמרו שצריך להיזהר יותר הוספתי לשרשרת המגן דוד שלי גם שרשרת שכתוב עליה בעברית 'חי'".

אחת מנקודות השבר הגדולות עבור שירלי הגיעה בעקבות בדיקת היריון, שבה הוחלט כי עליה לעבור לידה מוקדמת ונקבע לה ניתוח דחוף. "טופלתי אצל רופא מקסים ובשלב מסוים נכנסה לחדר מומחית", היא מספרת. "דיברנו על מועד הניתוח והבעתי בפניה חשש שאמא שלי, שגרה בארץ, לא תספיק להגיע.

"באותו רגע המומחית הבינה שאני ישראלית והחלה לתקוף אותי. היא אמרה לי: 'מה שאתם עושים לפלשתינים זה נורא, זה פשעים נגד האנושות'. קפאתי לרגע והיא חזרה על זה שוב, בתוקפנות. שאלתי אותה אם זו נראית לה סיטואציה נכונה להגיד את זה, והיא ביקשה סליחה. ביקשתי שהיא תעזוב את החדר ודרשתי שהיא לא תהיה חלק מהצוות שמטפל בי.

"נשארתי לכאורה רגועה, אבל בשנייה שהיא יצאה מהחדר בכיתי. הרופא חזר לחדר, חיבק אותי והתנצל בשמה, אבל זה ערער אותי מאוד. לאט־לאט גילינו שיש הרבה ישראלים שבוחרים לא לעבור טיפולים רפואיים באירלנד, כי אתה לא רוצה לעבור סיטואציה רגישה כזאת כשאתה לא יודע מי מטפל בך".

לדברי שירלי, "מדובר בבעיה עמוקה מאוד שמתחילה עוד במערכת החינוך. יש שם איבה כלפי ישראל והציונות", היא אומרת. "הבן שלי נמצא במועדון ספורט והוא התחיל להגיד שהוא שונא להיות ישראלי כי אמרו לו שישראל חלשה ורעה. בארץ אנחנו עסוקים בלהגן על ילדים ולא לדבר איתם על דברים כאלה, וכאן פתאום הילד שואל 'מה זה ג'נוסייד?' ו'מה זה הקללה הזאת ציוני?'. הבנו שיש כאן בעיה, שזה הופך להיות ממסדי".

מי הרג את ישו?

בתי ספר רבים באירלנד שייכים למערכת החינוך הקתולית, ולכן רבים מהילדים היהודים לומדים ברשת בתי ספר חילונית גדולה שנקראת Educate together. ב־7 באוקטובר ניגשו הורים למנכ"לית הרשת וביקשו ממנה לדבר על הטבח שאירע, אלא שזו דחתה את הבקשה בטענה שהרשת לא מעוניינת להכניס שיח בעל גוון פוליטי לתוכנית הלימודים.

מהר מאוד התברר שהדברים פועלים רק בכיוון אחד. "גילינו שמנכ"לית הרשת הולכת להפגנות תמיכה בפלשתינים, ופתאום גם החל קמפיין אינטנסיבי להכניס לרשת בתי הספר האלה תכנים הקשורים ל'פלשתין'", אומרת שירלי. "זה הפך לטרנד. מועצת התלמידים התיכוניים באירלנד קוראת להשתתף בהפגנות נגד ישראל ולתרום דברים לפלשתינים. בבתי ספר מתכננים הצבעות על הפיכת בית הספר ל'אזור ללא אפרטהייד'. יש בתי ספר בכל המדינה שהכריזו של שבועיים של Speaking about Palestine עם תכנים שמעוותים לגמרי את המציאות.

"בכיתות הנמוכות זה נראה תמים: מראים תמונות של פלשתין כמקום של שלום ויש סרטונים של ילדים חסרי בית שהמשמעות היא שמי שהפך אותם לכאלה היא כמובן ישראל. בכיתות של גיל חטיבה והלאה זה כבר תוכן אנטישמי לחלוטין.

"אחד מהילדים הישראלים חזר הביתה עם ספר לימוד שמחולק בבתי ספר בכל רחבי המדינה. הספר נפתח בהצגת תמונתו של ישו, כשלצד הכותרת "מי הרג את ישו?" עומד יהודי עם טלית. יש בו גם פרק שלם על ג'יהאד ומוסבר בו שזה לא בדיוק טרור אלא 'מיסקונספציה של המערב'".

המחסור בייצוג של יהודים וישראלים במערכת החינוך האירית, כמו גם במסגרות אחרות, ביניהן זו הפוליטית, בולט מאוד בימים אלה. המקרה של אורלי דגני - ישראלית שביקשה להיבחר כחברת מועצה במחוז מגוריה בדבלין בבחירות הקרובות שיתקיימו בחודש הבא - ממחיש את זה מצוין.

דגני, שנבחרה לייצג את מפלגת ה"סושיאל דמוקרטס" ואוחזת בתפיסות עולם ליברליות עם נטייה ברורה לשמאל הפוליטי, העלתה חששות במפלגתה לגבי ההתבטאויות של נציגיה נגד ישראל, שהלכו והקצינו, ועל הפגיעה שלהן בביטחון של ישראלים ויהודים במדינה. זמן קצר אחר כך היא זומנה לבירור עם בכירים במפלגה, שאחריה המפלגה החליטה להסיר את מועמדותה.

הסיפור הודלף במהרה לתקשורת, לכאורה כצעד שאמור למשוך מצביעים למפלגה. "האירים אפילו לא יודעים שיש כאן קהילה יהודית כי היא כמעט שלא יוצאת לפומבי", מסבירה דגני. "הדבר הזה מקל על הגורמים הקיצוניים להיות קיצוניים יותר כי אפשר לדבר על יהודים אם הם לא כאן.

"באתי לסניף שלי במפלגה ואמרתי להם שיביאו בחשבון שכשהם מדברים נגד ישראל, אז אנשים ותושבים אירים ישראלים חוששים לביטחונם האישי, לילדים ולעסקים שלהם, ובעיקר מרגישים לא רצויים באירלנד. הם לא אהבו לשמוע את זה בכלל והחליטו להדיח אותי כי האמירות שלי היו 'לא סולידריות' עם שאר חברי המפלגה.

"אחרי שזה דלף לרשתות החברתיות התחלתי לקבל הודעות בטוויטר שטענו שאני תומכת ברצח עם ושאני מעסיקה 'ציונים' שתומכים ברצח עם, וזה הפך להיות מאוד לא נעים. התחלתי לקבל טלפונים מעיתונאים שאמרו שהמפלגה טוענת שאני נגד דגלי פלשתין, נגד הפסקת המלחמה ואפילו נגד החזרת החטופים. ציירו אותי בצבעים הכי מכוערים שיש, ואני בכלל הצבעתי מרצ כל חיי וגם אחרי אוקטובר אני עדיין תומכת בשתי מדינות ובשלום".

אורלי דגני, יהודייה, פוליטיקאית ליברלית באירלנד: "אמרתי לחברי המפלגה שלי שכשהם מדברים נגד ישראל הישראלים פוחדים ומרגישים לא רצויים באירלנד. הם החליטו להדיח אותי כי האמירות שלי היו 'לא סולידריות'"

ואולם לא כולם, כולל כולם, יצאו נגדה: "קיבלתי המון הודעות אוהדות עם הרבה אמפתיה אחרי ההדחה. אני חושבת שהרבה אנשים באירלנד רואים את הקיצוניות, וגם אם בלב הם יותר פרו־פלשתינים מאשר פרו־ישראלים, הם לא אוהבים את הכיוון שאליו הקיצוניות גוררת אותם.

"בגלל האווירה העוינת נגדנו אנשים מפחדים להביע את דעתם בגלוי, או אפילו להגיד שהם לא אנטי־יהודים או לא אנטי־ציונות, אבל במסע הבחירות הזה, שכולל הליכה מבית לבית, רוב האנשים שפגשתי כן תומכים בנו. אפילו קיבלתי טלפונים מחברי פרלמנט שתומכים, וביקשו רק שאני לא אגיד את שמם ושלא יידעו שהם תומכים במישהי מישראל".

הסתה טכנולוגית

לידי מערכת "ישראל היום" הגיעו גם לא מעט עדויות על אווירה מתוחה במטות המרכזיים של ענקיות הטכנולוגיה העולמית שממוקמות בדבלין, בעיקר בשל המיסים הנמוכים במדינה. צוותים ישראליים ועובדים בודדים בחברות הגדולות - ובהן טיקטוק, פייסבוק, טוויטר, גוגל, לינקדאין ועוד - מתמודדים עם מציאות קשה במקום העבודה, לעיתים אף מאיימת, הנובעת ממתחים סמויים וגלויים בין העובדים הישראלים לעובדים ממדינות אחרות.

לפני חודשים אחדים החלו להתפרסם שמותיהם המלאים וכתובות מקומות העבודה של ישראלים שעובדים בכמה מחברות הטכנולוגיה. באחת הכתבות שהתפרסמו דובר על כך שחלק מהישראלים שעובדים בענקיות הטכנולוגיה שירתו כאנשי מודיעין ביחידות הטכנולוגיות בישראל, עם רמיזה על פרטיהם האישיים.

הדבר יצר חשש ובהלה בקרב ישראלים שחלקם החליטו להישאר בבתיהם לתקופה מסוימת. "חלק מהחברות הציעו לעובדים להישאר בבית, אבל לא רק מהסיבה של הבנת העובדים הישראלים", מספרת שירה (שם בדוי), עובדת מטה באחת מחברות ההייטק באירלנד. "הם גם רצו להימנע מצרות מבית. כלומר, מחיכוכים בתוך מקום העבודה".

לדבריה, בחלק מהחברות יש ניסיונות לרסן עובדים שמתנגדים לישראל, אבל במקומות מסוימים - ובמיוחד בטיקטוק - יש עוינות גדולה כלפי ישראל. "מחוץ למשרדי טיקטוק תלו שלטים של החטופים ולכאורה כמה מעובדי החברה תלשו אותם", מעידה שירה. "אחד העובדים התלונן על העניין ולא נעשה כלום. בחברה יש גם עובדים פרו־פלשתינים שהביעו דעות נגד ישראל ובעד BDS ואפילו תמיכה בטרוריסטים לפעמים, ולא עשו כלום נגדם".

ואולם ההתנגדות לישראל לא נגמרת רק בעובדים פרו־פלשתיניים שרבים מהם ערבים ומוסלמים. "אם הייתי אומרת לך שהשנה היא 1939 ולא 2024 היית מתפלא", אומרת שירה. "זה בא לידי ביטוי באופן שבו היהודים מוצגים בתקשורת, בספרי הלימוד ועל ידי הפוליטיקאים. גם הקריאות לגירוש השגרירה הישראלית בדבלין, דנה ארליך, שנלחמת לייצג אותנו בגבורה, קשורות לזה".

שירה (שם בדוי), ישראלית, עובדת בחברת הייטק באירלנד: "עובד באחת מהחברות ישב בעבר בכלא המצרי לאחר שנחשד בהשתייכות לאחים המוסלמים. אחר כך הוא הגיע לדבלין, ופה הוא גיבור כי הוא היה אסיר פוליטי"

"האווירה הכללית העוינת ברחוב כלפי כל מה שישראלי חודרת ומחלחלת לתוך העבודה שלנו והיא קשה ומסוכנת", אומר רונן (שם בדוי), עובד באחת מענקיות הטכנולוגיה שחי באירלנד בשמונה השנים האחרונות. "אין ענקית טכנולוגיה אחת שלא הפגינו מחוץ למשרד שלה וביצעו נגדה פעולות מחאה.

"צריך לזכור שלחברות הייטק שנמצאות כאן יש משמעות כלכלית גדולה ויש להן השפעה אסטרטגית על כל העולם. אם האנשים שעובדים במטה של הרשתות החברתיות הגדולות בעולם חיים בתוך מציאות שבה להחרים את ישראל זה הדבר הנכון, הדבר ישתקף בוודאות גם בעבודה שלהם, וככה מפסידים במלחמת ההסברה.

"הדבר הזה רק מדגיש למה כישראלים אנחנו חייבים להישאר כאן ולתת פייט ככל האפשר, כי אם אנחנו לא נהיה כאן הזירה הזאת תהיה פרוצה לגמרי. לשמחתי יש כאן קהילה ישראלית שלא פוחדת להילחם ולעשות כל מה שאפשר כדי שלא יפגעו לנו במדינה בצורה לא צודקת".

את הטענות של רונן מחזקת שלומית, עובדת חדשה יחסית באחת מענקיות הטכנולוגיה שמספרת כיצד צוותי ה־Policy בענקיות הטכנולוגיה - צוותים שקובעים מהו תוכן לגיטימי ברשתות החברתיות ומה לא - מעצבים את דעת הקהל בדרך המשרתת את הדמוניזציה נגד ישראל בכל העולם.

"שמעתי סיפור על עובד באחת מהחברות שישב בעבר בכלא המצרי בשל השתייכותו לאחים המוסלמים. הוא סיים לרצות את העונש שלו בכלא המצרי, הגיע לדבלין, ופה הוא גיבור כי הוא היה אסיר פוליטי, והוא מתבטא בחריפות כלפי ישראל והציונות. אביו הוא אחד האימאמים הבולטים באירלנד, שהוגדר על ידי ארה"ב ובריטניה כמסית.

"אותו עובד מצרי, עם כל הרקע שלו, מועסק היום בטיקטוק, במחלקת Trust and safety, עם יכולת להשפיע על תוכן. ובאמת, בטיקטוק ראינו שככל שהמלחמה מתקדמת יותר ישראלים נחסמים או שהתוכן שלהם מוסר, ובמקביל יש יותר תוכן פרו־פלשתיני שמאושר. גם עובדי טיקטוק בחברה, לא בכירים בהכרח, מנצלים את העובדה שהם יכולים להשפיע על תוכן כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם נגד ישראל".

קרב בלימה

"צריך לחלק את המציאות שחווינו באירלנד ללפני ולאחרי 7 באוקטובר", אומר בן (44, שם בדוי), שעובד באחת מענקיות ההייטק וחי באירלנד כבר 12 שנים עם אשתו הישראלית ושלושת ילדיהם. "העם האירי הוא עם חם, מקסים, לבבי. אנשים מחייכים אליך ברחוב חיוך אמיתי ללא סיבה. אנשים כאן מציעים עזרה, אדיבים, אפילו תמימים. נכון, היתה אהדה כלפי פלשתין עוד קודם, אבל לא הרגשתי עוינות יוצאת דופן בגלל שאני ישראלי. החל מ־7 באוקטובר, פתאום, המקום הפך מגן עדן למקום עוין. כל המערכת תומכת בפלשתין, וישראל מצוירת בצורה הרעה ביותר".

האם ניתן בכלל להילחם בתופעה מבפנים? שי דויטש, מנהל פיתוח קהילות ב־ICE Israeli Community Europe, סבור שאין ממש ברירה. "הקהילה היהודית בדבלין היא קהילה קטנה, אבל בעלת היסטוריה", הוא אומר. "משפחתו של נשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג ז"ל ושל הנשיא הנוכחי יצחק הרצוג היתה מראשי הקהילה של דבלין, ולצידה חיה בעיר קהילה ישראלית של כ־2,000 איש.

"עכשיו, קח לדוגמה עיר אנטישמית ואנטי־ישראלית כמו ברצלונה, שיש בה קהילה ישראלית ממוסדת שמחוברת לקהילה היהודית, פועלת יחד איתה לשנות את המציאות - ומצליחה.
"הקהילה שם הצליחה לסכל יוזמה לשביתות הזדהות עם הפלשתינים במערכת החינוך, למנוע השתלטות על עסקים, ועוד.

"לעומתה, הקהילה בדבלין נאבקת נגד גל האנטישמיות באמצעים המוגבלים שברשותה, ללא מרכז קהילתי, כוח מניע וקול אחיד. לכן, בימים אלה אנו ב־ICE מלווים את הקהילה ופועלים לגיוס שותפים להקמתו של מרכז שיהווה מקום שבו ניתן להיות ישראלים ויהודים גאים, ובד בבד יאפשר להגיב בזמן אמת ולהשפיע על דעת הקהל המקומית.

"כמי שחוקר ומלווה את הקהילות ביבשת אני משוכנע שחלק מהמענה הוא הנכחה של הקהילה הישראלית כקהילה חיה, גאה, חזקה ופעילה. דווקא עכשיו. דווקא בדבלין".