רקמה אנושית אחת חיה: תערוכה חדשה מראה את החוסן והאנושיות שעמדו מול הטרור

"כמו רבים אחרים במדינה ובעולם, במתקפה הרצחנית על ישראל ב־7 באוקטובר עולמי נעצר", מספר הצלם והמרצה על החברה הישראלית ארז כגנוביץ. "באותו היום ובהמשך התגלו מאות סיפורי גבורה, תושייה ותקווה של רבים מכל חלקי החברה הישראלית. אנשים שעשו כל מה שיכלו כדי להציל חיים.

"בעקבות אינספור הסיפורים מעוררי ההשראה שאליהם נחשפתי, החלטתי ליצור את תערוכת 'אנשי 7 באוקטובר', שמספרת את הסיפורים בדרך מיוחדת, ושבצל השכול והעצב מביאה גם אופטימיות ותקווה. הרעיון שעומד מאחורי התערוכה הוא לספר את הסיפורים האנושיים של האנשים המיוחדים שעמדו מול פני הטרור והרוע, ולהראות את הרוח ואת החוסן מעוררי ההשראה של החברה הישראלית".

כעת, רגע אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות, התערוכה תוצג בבניין שגרירות גרמניה בישראל (השלושה 2 תל אביב) מיום שישי הקרוב, 10 במאי, ועד 14 ביוני, ולאחר מכן, בשנה הקרובה, היא תוצג כתערוכה נודדת ברחבי העולם - בין השאר במוזיאונים, בקמפוסים מובילים בארה"ב ובמרכזי קהילות יהודיות, שבהם היא צפויה להיחשף למאות אלפי אנשים.

"מאז תחילת המלחמה, ובשבועות האחרונים ביתר שאת, אנו עדים לנחשול של אנטישמיות ששוטף את העולם", מוסיף כגנוביץ. "במיוחד בימים אלה, הרגשתי שחייבים להילחם בנחשול זה באמצעות הצגת הצד האנושי של ישראל. מניסיוני, הצגת המרכיבים האנושיים של ישראל בקמפוסים ובמוזיאונים בעולם יכולה לספק תזכורת על מה בעצם אנו נלחמים, להעניק לאנשים ברחבי העולם הבנה טובה יותר של החברה הישראלית, וכך לנסות להיאבק באנטישמיות הגואה".

לדברי שטפן זייברט, שגריר גרמניה בישראל, "אירועי 7 באוקטובר השאירו פצעים עמוקים בנפש הישראלית, אך האומץ והאחדות שהפגינו ישראלים רבים במהלך המתקפה המחרידה או אחריה מעבירים מסר חזק של ערבות הדדית ושל תקווה, שנחשף דרך הסיפורים האנושיים המוצגים בתערוכה. אני מאוד גאה בכך ששגרירות גרמניה היא הראשונה שמארחת את התערוכה הזו בישראל".

חיים ילין, קיבוץ בארי

חיים ילין, בעברו ח"כ וראש מועצה אזורית אשכול, שרד את הטבח בקיבוץ בארי. "במשך שבע שעות לא היה בקיבוץ אף אחד חוץ מכיתת הכוננות שיגן על הילדים, על המבוגרים, על התינוקות ועל המשפחות שנטבחו ונשרפו. שואה, כאן אצלנו. כשחיילי צה"ל הגיעו, בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים, הערבית התחלפה בעברית, וזה נתן לנו תקווה שיש סיכוי לצאת בחיים. אפשר להרוס בתים ותשתיות - אך מהחברה האזרחית למדנו שאי אפשר לרצוח את הרוח הציונית. אנחנו חפצי חיים ורוצים לחיות בארצנו, וליהנות מצבע אדום ששייך רק לכלניות שבדרום".

טלי חדד, אופקים

ב־7 באוקטובר פינתה טלי תחת אש את בנה הפצוע, איתמר, והמשיכה לפנות פצועים נוספים. "היה לי ברור שאם האמבולנסים לא יגיעו, אהיה חייבת לפנות את הפצועים בעצמי למקום שבו יוכלו לקבל טיפול. לתדהמתי, הפצוע האשון שפיניתי היה בני, איתמר. הוא ספג ארבעה כדורים והחל לאבד הרבה דם. הכנסתי אותו ופצועים נוספים לרכב, ונסעתי תחת אש במהירות מטורפת של 120 קמ"ש לתחנת מד"א שנמצאת בכניסה לעיר. באותו היום נסעתי שלוש פעמים הלוך וחזור ממוקדי האש, והצלחתי לפנות 12 פצועים למקום בטוח ולטיפול רפואי".

עומר אוחנה, הרצליה

עומר הוא בן זוגו של רס"ן שגיא גולן ז"ל, שנפל בקרב הקשה בבארי לאחר שהציל עשרות משפחות. השניים עמדו להתחתן ב־20 באוקטובר. "שגיא נישק אותי על השפתיים והבטיח לי שיחזור בקרוב. הוא אמר לי לא לדאוג, אנחנו הרי מתחתנים בעוד שבועיים. עשיתי איתו הסכם שבכל שעה נשלח זה לזה אמוג'י של לב, וכשהלבבות הפסיקו להגיע - ידעתי שמשהו רע קרה... אין דבר שאני גאה בו יותר מאשר להיות בן זוגו של שגיא. אני יודע שאורו והמרדף שלו אחרי צדק ושוויון ימשיכו להאיר את העולם כולו".

חמיד אבו עראר, ערערה בנגב

חמיד איבד ב־7 באוקטובר את רעייתו, שנרצחה בידי מחבלים. הוא עצמו ברח עם בנו התינוק, והציל עשרות חיילים ממארב של חמאס. "אמרתי לעצמי: חמיד, אתה חייב לקבל החלטה מהירה! תפסתי את התינוק שלי, פתחתי את דלתות ארון החשמל שהסתתרתי בו ורצתי לכיוון החיילים. הזהרתי אותם שהם נכנסים ישר לתוך מארב. אם החיילים היו מתקדמים עוד חמישה מטרים, הם היו נרצחים במקום. זה היה נס שאני והתינוק שלי שרדנו את המתקפה של המחבלים, ושהחיילים ניצלו מהמארב שתכננו להם".

רמי דוידיאן, מושב פטיש

רמי דוידיאן, שחילץ עשרות אנשים ממסיבת "נובה", נבחר להשיא משואה ביום העצמאות. "עשיתי כל מה שיכולתי כדי להציל כמה שיותר צעירים מהמסיבה. נכנסתי למקומות שאפילו הצבא לא היה נכנס אליהם, תחת אש וללא כלי נשק או אפוד מגן. לצערי לא יכולתי להציל את כולם, וזה שובר לי את הלב. למרות כל מה שעברנו - אני אדם אופטימי, וכשאני רואה את החקלאים חוזרים לשדות זה משמח אותי מאוד. בהמנון הלאומי שלנו נכתב 'עוד לא אבדה תקוותנו'. אנחנו צריכים לזכור את זה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את התקווה הזאת".

טלי מדינה, קיבוץ אורים

טלי, מנהלת הרפת באורים, לא עזבה את הקיבוץ שהותקף. "במהלך הימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר עדיין התקיימו קרבות כבדים סביבנו, אבל החלטתי שאני לא עוזבת את הקיבוץ. מישהו היה חייב להישאר כדי להאכיל, לחלוב ולדאוג להמלטות העתידיות של הפרות שלנו, והרגשתי שאני פשוט לא יכולה לעזוב אותן. למרות הלחימה העזה סביבנו, לא ביטלתי חליבה אחת. כששואלים אותי למה לא התפניתי מהקיבוץ, אני עונה שזו הפרשנות האישית שלי למה זו באמת ציונות".

נעמה איתן, שורדת הטבח בפסטיבל נובה

"הבנו שאנחנו מוקפים בחוליות מכל צד שלא ננסה לברוח אליו וכל שנותר הוא פשוט להסתתר. במהלך הריצה שמענו את שריקות הכדורים שעוברים לידנו ורק התפללנו שלא יפגע בנו אחד. מעלינו שמים אפורים מלאים ביירוטים שלא פסקו וצעקות. לפעמים בעברית, לפעמים בערבית. שלחנו את המיקום שלנו ורק חיכינו לחילוץ. הסתתרנו מתחת לעץ בקושי מכוסות וקיווינו שלא ניחשף. "המחשבות החלו - מה עדיף? למות או להיחטף... אחרי 6-7 שעות קשות מתחת לעץ עם שני אחוזים אחרונים בסוללה של מיכל בחור בשם רמי (דוידיאן, שסיפורו מופיע גם הוא כאן) התחיל לצפור לנו והתחלנו לזחול לעבר ציר עפר. הגיע טנדר, עלינו עליו ופרצנו בבכי... נזכרתי שוב כמה אני אוהבת את עם ישראל וברגע אחד כולנו מאוחדים שוב".

אברהם צ'אנה, אופקים

אחיו של ישראל צ'אנה, שנלחם במחבלים והציל שכונה שלמה באופקים. "אני חושב הרבה על מה עבר בראשו של אחי במהלך אותן שניות קריטיות שבהן הוא החליט לרוץ ולהילחם במחבלים עם אקדח ו 15 כדורים בניסיון להציל את השכונה שלנו מטבח. הוא לא היה חייל בשירות פעיל, שוטר או איש כוחות הביטחון. הוא היה אזרח שיכל להישאר בבית להגן על משפחתו אבל הוא החליט לצאת החוצה ולהציל כמה שיותר אנשים. זו גבורה אמיתית".