המרחק מהחניה עד לדלת של אולמי "eleven" באשדוד הוא רק חמישה מטרים, אבל הדרך נמשכה 15 דקות. כל מי שחולף ליד צבי יחזקאלי ב־14:00 בצהריים באזור התעשייה, מזהה אותו. וכל מי שמזהה - מוכרח להתקרב, לדבר ולהרגיש. זה הכי דומה לסיבוב טרום־בחירות עם כוכב שתכף נכנס לפוליטיקה, אבל כאן החזית שונה.
בעל סוכנות הרכב עומד בכניסה לאולם המכירות, ולא מאמין למראה עיניו:
"וואו, צביקה יחזקאלי! מה אתה עושה פה?"
"אני מרצה כאן ליד".
"אפשר לבוא?"
"בטח, תיכנס".
"תודה. אתה מוזמן לחנות אצלנו אם אתה רוצה".
יחזקאלי לוחץ בחום את ידו של בעל הסוכנות, אשכנזי ג'ינג'י עם זקן צרפתי, וממשיך אל היעד בחיוך. העוברים ושבים לא מאמינים למזלם הטוב. גם המאבטח בכניסה מתרגש, לוחץ את ידו של יחזקאלי ומקבל בחזרה לחיצה חמה וחיוך.
"תגיד, למה אתה מתרגש לפגוש את יחזקאלי?" שאלתי את המאבטח כשהגורו התרחק מעט.
"כי אני רואה אותו הרבה בטלוויזיה ובאינטרנט", נעניתי במבטא רוסי.
"אבל יש הרבה אנשים בטלוויזיה ובאינטרנט".
"אבל את השידורים שלו אני אוהב".
"למה? מה אתה אוהב בשידורים שלו?"
"שהוא לא מתבייש ולא מפחד להגיד את האמת. ומה שהיה באוקטובר - הוא אמר מזמן שזה יקרה". גם באיגוד הקבלנים, שהזמין את יחזקאלי להרצות בפניהם במסגרת הרמת כוסית לחג הפסח, שנשאה בין השאר גם אופי של יום עיון, לא חוששים מהאמת. פורום ארוחת הצהריים הדשנה לא נשאר אדיש כשהסטאר הפציע מבעד לשערי האולם, חמוש בזקן מאפיר, בז'קט שחור ובכיפה.
חצי מהנוכחים קמים להצטלם איתו, והשאר החליטו להמשיך עם האסאדו ולחכות לסבב הבא. הגברים מחבקים, והנשים שומרות על מרחק סמלי גם בזמן הסלפי. יחזקאלי לא מתבלבל, ומעריך את תשומת הלב. "אני אוהב אותך, צביקה, אבל למה אתה נותן להם את הכבוד? לך לערוץ 14, מה אתה מחפה עליהם שם?"
"העבודה שלי יותר חשובה ב־13", משיב יחזקאלי בסבלנות, וניכר שזו אינה הפעם הראשונה שבה הוא סופג טענות כנגד ביתו המקצועי. "ב־13 יש לנוכחות שלי יותר משמעות".
"תגיד להם שאני כבר לא פותח את הערוץ הזה", המשיך הקובל בכעס, "איך הוא לא התבייש לענות לך, תמרי?!"
"אם אתה לא צופה בערוץ, כיצד אתה כה בקיא בפרטים?" התעניינתי אחר כך בנפרד.
"כי אני עוקב אחרי צביקה בערוץ שלו, וגם קופצים לי סרטונים בפייסבוק. אחד מהנפוצים - של הוויכוח שלו עם גיל תמרי - גרם לי להפסיק לצפות בהם. מאז אני עם 13 גמרתי".
הסרטון המדובר התרחש בפאנל באולפן 13 בתחילת נובמבר השנה. עורך חדשות החוץ, גיל תמרי, התווכח עם ראש הדסק לענייני ערבים של הערוץ - הרי הוא מיודענו יחזקאלי - על האופן שבו האמריקנים מרתיעים או לא מרתיעים את העולם המוסלמי.
יחזקאלי שולט בנתונים, ובסרטון, שזכה למאות אלפי צפיות ולסיקור ברנז'אי נרחב, הוא תמצת לקט עובדות מאירות עיניים: "האמריקנים ברחו מעיראק, האמריקנים הפקירו את אפגניסטן, אובמה קיבל פרס נובל לשלום, 4 מיליון נהרגו במזרח התיכון".
בהמשך יספר לי יחזקאלי שגם עליו הוויכוח המדובר הותיר רושם עז: "אני לא אוהב להתווכח, והדיון הזה היה הפעם האחרונה שבה נתתי שדבר כזה יקרה. יש לנו אחריות גם כלפי הצופים שלנו. אני מגיע כדי לפרשן ולהסביר עובדות, ולא כדי להתעמת. מאז התחילה המלחמה אני יותר מקפיד על זה".
"כשהערבים יבנו שוב את עזה וילמדו שוב שאנחנו בני קופים וחזירים, ושצריך להשמיד אותנו - יהיה לנו עוד 7 באוקטובר. כיום אני חי עם הערבים כתף אל כתף, אבל רק כשאני חזק. מי שחזק - לא מתעסקים איתו"
מול ציבור שרוצה להתחזק
בינתיים, השומעים מתקבצים סביב השולחנות, ויחזקאלי פותח בשיחה של שעה וחצי שבה הוא מסביר בעצם כמה זה חשוב להבין ערבית. את השפה, את התרבות, את המנטליות. עוקביו ואוהדיו יודעים שהוא הכיר את ערפאת, ומכיר את אבו מאזן, ושולט היטב במדובר ובנעשה בחברה המוסלמית בכל העולם.
גם בהרצאותיו, ברגעים שבהם הוא מבהיר למה מתכוון מנהיג ערבי כשהוא חותם על הסכם עם יהודי ("אין לזה שום משמעות, כפי שהסביר ערפאת - ממש כמו הסכם חודייביה שעליו חתם מוחמד כדי לעשות שלום עם משפחתו, מה שלא מנע ממנו לטבוח בהם מייד אחר כך") - הקהל לא מופתע, אלא רק דורש לדעת עוד.
וזהו אולי המאפיין המרכזי של הישראלי החדש, המתעצב אחרי 7 באוקטובר. אם במלחמת המפרץ המרגיע הלאומי היה נחמן שי, שאמר לשתות מים ולהירגע - עכשיו האזרחים רוצים את צבי יחזקאלי, שיגיד להם את האמת ויבהיר שאם הגישה לא תשתנה, המציאות רק תחמיר. הישראלי החדש לא נרדם כשמטייחים אותו. הוא מסוגל ללכת לישון רק אם יבין את הנתונים ויהיה חלק מתוכנית הפעולה. הדחקה היא טרנד שפג תוקפו.
בינתיים, יחזקאלי מקרין על מסך גדול קטעים מהסדרות שיצר, ומלווה אותם בהסברים. "החיילים חוזרים מעזה עם חומרי לימוד מסיתים. זה דור שנוצר לתוך חמאס", הוא מסביר, והקהל מהנהן. הוא מכיר את המסרים מהשידורים, אבל רוצה לשמוע את זה שוב. זה אולי מפחיד, אבל הציבור רוצה להתחזק בצדקת הדרך.
ההרצאות של יחזקאלי מזכירות קצת שיחות חיזוק של רבנים, אבל מבוססות על עובדות היסטוריות וצבאיות ומתכתבות עם אקטואליה. הכריזמה שלו מגויסת לגיבוש המסקנות שאליהן הגיע, בלי להסתיר את החזרה בתשובה הדתית, ובעיקר המדינית ("ב־2005 גם אני תמכתי בהתנתקות"), שעשה. וזה אולי מה שגורם לתובנות שלו להתקבל כבלתי מטיפות.
"אנחנו במלחמה מול רוע. חמאס אמרו שהם באים לטהר את העולם מיהודים משוקצים. זו הבנאליות של הרשע, כמו הנאציזם. מי שנלחם בעזה, יודע שיש אויב. הצבא זה אבי־אבות הקונספציה. הדרג הצבאי לא נמצא פה כדי לנצח, רק השטח נלחם"
בדרך מההרצאה בחזרה אל הרכב מלווים אותו מעריצים, שמבקשים לשתף בסיפורם האישי. על סף הדלת, אחד מהם מספר על חברו הטוב שנרצח במסיבת "נובה", ועל המסיבות שעושים לזכרו לצלילי מוזיקת טכנו. יחזקאלי אומר בהזדהות שגם הוא היה פעם חלק מהסצנה הזאת, והם נפרדים בחיבוק. אפס שיפוטיות. עוד סלפי.
בוכה על ספסל בהר הרוח
יחזקאלי נולד בירושלים להורים שעלו לישראל מעיראק. הוא הבן הבכור, ויש לו שתי אחיות צעירות. את שירותו הצבאי עשה ביחידת מורן, ואחרי שחרורו עבד שבע שנים כמאבטח שב"כ. הוא למד בבית הספר לתקשורת ולעיתונאות "כותרת", ולדבריו החל להתעניין באסלאם אחרי שצפה ביצחק רבין לוחץ את ידו של יאסר ערפאת בספטמבר 1993.
"אני לא יכול לומר שאני לא מבין את מי שמרגיש פחות נוח עם הערוץ כיום. גם אני לפעמים יושב באולפנים ומרגיש שהתוכן מחליש חיילים. קשה לי עם זה, אבל אני באתי מהכי חופש ביטוי, אז אני לא מבקר אף אחד ומאמין בחיה ותן לחיות"
כשלמד במסגרת משולבת בין החוגים לתקשורת וללימודי המזרח התיכון הוא למד לראשונה ערבית, ובהמשך סיים תואר שני בחוג למזרח התיכון. ב־1997, לקראת סיום התואר הראשון, עבר לגור בחברון לחצי שנה, ומשם עבר לג'נין, כדי להבין טוב יותר את השפה ואת התרבות הערביות.
כיום הוא מתגורר ביישוב בת עין שבגוש עציון, שבו בנה את ביתו עם מיטל לבית כהן. יש להם שמונה ילדים בני תשעה חודשים עד 14 וחצי. הם חזרו בתשובה יחד. "החלטנו להתחתן תוך כדי התהליך. זה היה ביום רביעי, ובשישי בבוקר כבר התחתנו".
"כשגרתי בחברון אצל משפחה ערבית, ראיתי אב ששלח את בנו להוריד את הראש של אחותו, רק כי ראו אותה יוצאת עם בחור כשהיתה כבר מאורסת לאחר. האח עשה את זה - ואז התברר שהחשד באחות היה לא נכון"
הרב סטבסקי, שהעמיד את החופה, ביקש מצביקה לקרוא לאבא שלו כדי לחתום על הכתובה. וכשצביקה קרא בשמו של אביו, דוד, הרב נחרד: "מה זה?! איך קראת לו? מי שאין לו אבא למטה - אין לו אבא למעלה. מהיום תקבל על עצמך לקרוא לאבא שלך 'אבא'".
"אבא שלי התרגש ובכה. אמרתי לו 'אבל אבא, אתה ביקשת את זה'. וקיבלתי על עצמי וגם בכיתי שם, על הספסל בהר הרוח".
בבית מזרחי, לפני 50 שנה, חינכו אותך לקרוא לאבא שלך בשמו הפרטי?
"כן. גדלתי במערכות שוויוניות. למדתי באוניברסיטת תל אביב, ומשאת חייהם של הוריי היתה שאהיה רק במקומות גבוהים, כמו אוניברסיטה ושב"כ, שמעבירים אותך על דעתך. אנחנו דור שגדל בלי גבול. תמיד אמרו לי 'תעשה מה שאתה רוצה, תגור איפה שאתה רוצה, אנחנו לשירותך'. בעיניי, התנאי הראשון של אבא זה גם גבול. לא באלימות, אלא באהבה. אני כן רוצה שיקראו לי 'אבא', ואני כן רוצה שלא יישבו בכיסא שלי בשולחן השבת. אני רוצה שזה יבוא מאהבה. לקח לי שנים אפילו להצליח להגיד לאשתי 'אפשר בבקשה קפה?' היא אומרת שלפעמים יוצא ממני השייח'".
זה חלק מהמשיכה שלך לתרבות הערבית?
"יש דברים מרשימים מאוד בתרבות הערבית, כמו כיבוד ההורים והשמירה על המבוגרים, רק צריך לדעת לשים את הגבול ולא להגזים. אני נמשך למואזין, למשל. יש אנשים שזה סיוט בשבילם - עבורי זו מוזיקה נעימה. מהותית, אני בעד דו־קיום. אני חולם בערבית, אבל צריך להבין בדיוק איפה עובר הקו".
איפה עובר הקו?
"בתקופה שבה גרתי בחברון אצל משפחה פלשתינית, ראיתי איך כשהמצלמה דולקת אימהות של 'שאהידים' עושות 'קולולו' למצלמה, וכשהיא כבויה - הן בוכות. ראיתי אב ששולח את אחד מבניו להוריד את הראש של אחותו, רק כי ראו אותה יוצאת עם בחור מהאוניברסיטה כשהיא כבר מאורסת לאחד אחר".
אוי ואבוי, והוא עשה את זה?
"הוא ניסה לברוח מהציווי הזה. בסוף הוא עשה את זה, ואז ברח מהבית. ואחר כך התברר, כמובן, שהחשד באחות בכלל לא היה נכון".
זה שרט אותך?
"לא שרט אותי, התכחשתי לזה. חשבתי שזאת תקלה בתסריט שלהם, לא הבנתי שזאת ההתנהלות מראש. לקח לי הרבה שנים לצאת מההכחשה ולהבין שאם יש קבוצה שחמאס מדכא, היא זו של הנשים והילדים. כזה אומץ וכזאת מסכנות. לא מדברים על זה, אבל גם עכשיו בעזה הנשים והילדים סוחבים - והגברים בורחים. כולם הולכים לאבדון בגלל השיגעונות של הבעל.
"בבית שבטי ערבי מסורתי אתה נולד למציאות של אלימות ושל נשים מוכות, לפעמים אתה קם לתוך זה בבוקר. אם החברות הללו לא יהיו אלימות כלפי עצמן - אולי הן יעקרו גם את האלימות הזו כלפינו. אבל ספק אם תהליכים כאלה יכולים לקרות באינדוקטרינציה של האסלאם. יש את חוק הקוראן ואת חוק השבט, ולפעמים חוק הקוראן יותר מוסרי".
מה יש בחוק השבט?
"מילת נשים, הגליה, אכזריות איומה".
זה משהו שבבועה הישראלית אפשר להבין?
"היום אדם מסורתי ישראלי מבין את זה. אנחנו במלחמה מול רוע. בחקירה חמאס אמרו שהם באים לטהר את העולם מיהודים משוקצים. זו הבנאליות של הרשע, כמו הנאציזם. מי שנלחם בעזה יודע שיש אויב. אני לא דואג לדור הזה, אני דואג לדור המבולבל של בני גילי. אם אחרי 7 באוקטובר עוד מדברים על מדינה פלשתינית - אז הפסדנו במלחמה. הצבא שלנו חונך על התיאוריות האלה. הצבא זה אבי־אבות הקונספציה, מהרמטכ"ל ועד למח"ט, כי רק עד שם נותנים לחבר'ה עם הכיפות להתקדם. ואותו הדבר בפוליטיקה. הדרג הצבאי לא נמצא פה כדי לנצח. רק השטח נלחם".
וזה מספיק?
"מי שנלחם בעזה וחושב על ילדי העוטף - ינצח. מי שנלחם בעזה וחושב על ילדי עזה - יפסיד. ההנהגה וביידן והעיתונים חושבים על ילדי עזה. אבל כשהערבים יבנו שוב את עזה וילמדו שוב שאנחנו בני קופים וחזירים ושצריך להשמיד אותנו - הם ייצאו לעוד סבב ויהיה לנו עוד 7 באוקטובר.
"אנחנו בתהליך התפכחות של עשרות שנים. בסוף נבין, ומי שלא ירצה לחיות פה - לא יחיה פה. גם אני לא רציתי לחיות פה, וחייתי עשרות שנים בחו"ל. הוריי השלו אותי שאוכל לחיות בחו"ל כתף אל כתף עם ערבים. כיום אני באמת חי איתם כתף אל כתף, אבל רק כשאני חזק. מי שחזק - לא מתעסקים איתו. כשהייתי קטן אמרו לי שעד שאגדל לא יהיה צבא... אני לא משלה את הילדים שלי משום כיוון".
"יש דברים מרשימים בתרבות הערבית, כמו כיבוד ההורים והשמירה על המבוגרים. אני נמשך למואזין, למשל. יש אנשים שזה סיוט בשבילם - עבורי זו מוזיקה נעימה. אני חולם בערבית, אבל צריך להבין בדיוק איפה עובר הקו"
אתה חי ביו"ש ומזהיר מפני הסבב הבא. אתה לא מפחד?
"עברתי לגוש ב־2014. היתה תקופה שקטה, וזה עזר לאשתי לשכנע אותי לעבור לפה. איך שעברנו, המח"ט אמר 'תן לנו שיחה לסגל'. הגעתי, ולפניי דיבר מישהו במאהל. אני בחוץ, מארגן את הדיסק און קי, שומע מבפנים מבטא ערבי - ומזהה את אבו עוואד, שהיה מבוקש רציני. רדפנו אחריו כשהייתי בשב"כ. אמרתי למי שהזמין אותי 'מה זה?' והוא אמר לי 'אנחנו רוצים להבין את החוויה שלו ולהבין איך הוא מרגיש. הוא כבר לא באותו המקום'.
"אמרתי לו 'אתם לא נורמליים'. קמתי, הלכתי באלגנטיות והבנתי את עומק הקונספציה. כעבור זמן מה, שבוע לפני חטיפת הנערים, הוזמתי לשיחה סגורה, שלא לציטוט, של ראש שב"כ דאז יורם כהן עם קבוצת כתבים ועורכים במטה שב"כ בתל אביב. אמרו לנו 'חבר'ה, המצב מעולה. סיכלנו הכל'.
שבוע לאחר מכן נחטפו שלושת הנערים. זו היתה הערכת המודיעין הראשונה שהתנפצה לי בפרצוף. שלושה בני משפחת קוואסמה מחברון חטפו אותם, והלכתי לבית של החוטפים כדי לדבר עם ההורים שלהם. בהמשך, במבצע צוק איתן, אחת מפקודות הקרב היתה להפסיק ירי תלול מסלול ולא לחסל את חמאס".
למה?
"כי חשבו שאם יחסלו את חמאס, יבוא דאעש. היתה לי אז פינה קבועה אצל ניסים משעל, של אקטואליה ופרשת השבוע. אמרתי שם שוב ושוב שאין מנוס מהפלת חמאס. זה לא כדור בדולח או חזיונות, אלא היגיון פשוט. אבל יש אנשים שלוקח להם הרבה זמן".
אתה נע על הציר שבין בת עין לאולפן הטלוויזיה. לא חסר לך תיאטרון, קולנוע?
"למדתי תיאטרון באוניברסיטה העברית כחוג משני למזרח התיכון. אני מכיר את ברכט וצ'כוב, ואני בקשר עם חברים מהעבר. אני יכול להרים טלפון ולדבר על זה, אם ממש בא לי. אבל אני מגיע מחוסר עצום של תורה וחסידות, וזה הצימאון שלי בשלב הזה בחיים. אני אוהב קולנוע, ואם מדי פעם אני רוצה לראות סרט, אני יכול. פעם גם הייתי מנצל את המינוי שלי בתיאטרון החאן. זו לא המגבלה ההלכתית, פשוט יש לי דברים יותר טובים לעשות. רק ישיבת סגל בלילה עם מיטל על כל אחד מהילדים והצרכים שלו משאירה אותי ער".
ספרים לילדים ולמבוגרים
ובלילות לבנים שכאלה יצר יחזקאלי את שני הפרויקטים החדשים שלו, שעליהם הוא מספר כאן לראשונה. הראשון יראה אור מייד לאחר החג - ספר קומיקס לילדים, והשני - ספר למבוגרים, המסכם 30 שנות סיקור של העולם הערבי.
ספר הקומיקס החדש של יחזקאלי עוקב אחר צבי וחבורתו, שמוקד פעולתם בבת עין ומשם הם יוצאים לפעולות ברחבי העולם כדי להזהיר מפני אסונות העלולים להתרחש. "זה הכל רבנו והאמונה"
"כל העיתונאים מוציאים ספרים", הוא מחייך, "ואני לא הוצאתי ספר אף פעם. תמיד קרץ לי לעשות משהו סביב המשולש של פלשתינים־אסלאם־יהדות. כשהגיעה המלחמה, הבנתי שאנחנו בבעיה. הכשל הגדול שלנו ב־7 באוקטובר היה בחינוך, ואני יציר החינוך הזה, אז אני מבין כמה טעיתי".
במה טעית?
"שהקמתי משפחה מאוחר, שהבנתי באיחור את הסיפור של העולם הערבי. אני יושב באולפנים, מבין שהכל אצלנו במדינה בדיליי וחושב איך לחסוך את הגילוי המאוחר. מהילדים שלי אני לא מסתיר דבר. לא את העבר החילוני, לא את האופנועים ולא את המזרח התיכון".
הקומיקס החדש עוקב אחר צבי וחבורתו, שמוקד פעולתם הוא בבת עין, ומשם הם יוצאים לפעולות ברחבי העולם כדי להזהיר מפני אסונות העלולים להתרחש. "הכנסתי שם את ה'שתולה' שיוצאת להולנד, ואת הבחור מנתיבות שהיה לו חדר עם מכשירי האזנה לדיווחים מהעולם הערבי, ושלושה שבועות לפני הטבח בעוטף הגיעה משטרה והחרימה לו את הציוד. יש שם את השבדית שחשפה שעומדים לנצל את ההפגנות כפעולת הסחה, את הקונספציה באולפנים ואת ההתבודדות של רבי נחמן. הכל זה רבנו והאמונה". הספר מסתיים בשמחת תורה תשפ"ד.
"לא הרגשתי אף פעם שיש לי גישה לילדים. אני פחות מתאים לדבר בפני ילדי גנים, וגם בפני תלמידי תיכון, אם רוצים להביא אותי. אבל יש בתוכי ילד פנימי. אולי באופן שטחי זה מתבטא בקטע של האופנועים, ובאופן עמוק בלהאמין לחושים שלך. גם אם המערכת בעבודה אומרת לך שאתה לא מבין, לדעת להתעקש. כמו בסדרות שעשיתי, 'שתולה' (שחשפה את הקשר בין ארגוני המשקיפים האירופיים לבין חמאס, מ"ק) ו'זהות בדויה' (שחשפה את התפשטות האסלאם באירופה ובארה"ב, מ"ק).
"הספר השני נושא את השם 'אמרתי לכם: ג'יהאד - 30 שנות סיקור, מאוסלו עד 7 באוקטובר'. הוא מקיף 30 שנה שבהן סיקרתי: מהחברות שהיתה לי עם זכרייה זביידי ועם ערפאת ועד לחשיפת האסלאם באירופה, שהבהירו לי לבסוף שאנחנו בסוג של ג'יהאד ומלחמה, מה שלא הבינו פה עד 7 באוקטובר. זה ספר לגדולים, שבעוד חמש-עשר שנים יגידו לילדים שלהם 'לכו לספר של יחזקאלי ותבינו למה קרה 7 באוקטובר, ומה שקרה בשנים שאחרי'".
אלמוג בוקר ערך לכבודך לקט אמירות, תחת הכותרת "הצבי שחזה הכל". הוא מראה שם איך שבועיים לפני ראש השנה הראית תרגיל גדול שביצע חמאס, שכלל גם כיבוש והשתלטות על אזורי מגורים וירי טילים, ומזכיר שם את האזהרות שלך מזמני שומר החומות.
"הוא זוכר, והארכיון זוכר את כל האזהרות שלי. אני לא תמיד זוכר את כל הקטעים האלה. בחדשות 13 קוראים לי בהומור 'הנביא יחזקאל'. מפרגנים".
מבחוץ זה לא תמיד נראה כך.
"התחלתי בערוץ 10, בראיון עם ערפאת שאיחל לנו הצלחה. ערפאת היה קרוע עלינו. אני לא יכול לומר שאני לא מבין את מי שמרגיש פחות נוח עם הערוץ כיום. גם אני לפעמים יושב באולפנים ומרגיש שהתוכן מחליש חיילים, חד וחלק. קשה לי עם זה, אבל אל תשכחי שאני באתי מהכי חופש ביטוי, אז אני לא מבקר אף אחד ואני מאמין בחיה ותן לחיות.
"תוכן תקשורתי צריך להימדד לא במובנים של ימין ושמאל, אלא במונחים של אהבה עצמית לאומית. כשאתה אוהב את עצמך, אתה יכול לאהוב את החיילים. אם היינו עושים את זה, יכולנו להצליח יותר. במלחמה הזאת קיבלתי על עצמי לא להחליש, אלא לתת תקווה. זה קרה לי אחרי שחייל שחזר מעזה אמר לי 'כשאני רואה את התקשורת אני מתבאס, וכשאני רואה את השטח אני מתחזק'".
"למדתי תיאטרון כחוג משני למזרח התיכון. אני מכיר את ברכט וצ'כוב, ואני בקשר עם חברים מהעבר. אני יכול להרים טלפון ולדבר על זה, אם ממש בא לי. אבל אני מגיע מחוסר עצום של תורה וחסידות, וזה הצימאון שלי בחיים"
למה באמת שלא תעבור לערוץ 14?
"אני 21 שנה באותו המקום. מספרים מתחלפים לי מעל לראש, אבל זה אותו הערוץ. אני לא יכול לומר שאשאר באותו המקום כל החיים. עניינו של אדם להשתנות. לא נראה לי שערוץ 14 זה בשבילי, כי אני לא ימני אורגני. אני בא מהצד הערבי, אם תרצי".
לא ימני? ביום הראשון למלחמה אמרת שהיה צריך להרוג 100 אלף מחבלים.
"ואחרי כמה חודשים 'הארץ' ציטטו את סינוואר, שנשאל אם לא חבל שנהרגו 10,000 איש בעזה - והוא ענה 'מבחינתי שימותו גם 100 אלף'".
ב־2012 ערוץ 10 שידר את הסדרה של יחזקאלי "אללה אסלאם", שנבחרה לאחת מחמש סדרות התעודה הטובות של פורום היוצרים הדוקומנטרי באותה השנה. זהו מסמך תיעודי מרתק, שבו יחזקאלי - אז עדיין בלי כיפה וזקן - מדלג בין בירות אירופיות וחושף את מדד האנטישמיות המתפרץ, בשטוקהולם, בבריסל, בברלין ובפריז. יהודים דיווחו על השתלטות מוסלמית ועל הפחד להסתובב עם מגן דוד גם במאלמו, פן יחטפו מכות ממוסלמי שיחלוף ברחוב במקרה. כתבות מחצי השנה האחרונה ומלפני 12 שנה נראות למעשה אותו הדבר.
ישראל תשרוד אחרי אירופה?
"בוודאי, כי אנחנו כבר התנסינו בעניין. עכשיו עיתונאים מתקשרים אלי כדי לקבל הכוונה, כי בשבדיה יש ערים שבהן ישיבות מוניציפליות כבר מתקיימות בערבית. אני רק מספר על מה שחוויתי. אני חווה ערבית וחווה אסלאם".
ואצלנו?
"הפלגנות בחברה הישראלית היא קוסמטית ומזויפת. ומול האסלאם - השאלה היא רק למה יחנכו בעזה ביום שאחרי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו