בניה ברבי מודה שבתקופה האחרונה, כל שיר, כל הופעה וכל חיוך מלווים אצלו במועקה בבטן. "אין שיר שלא נכתב על 7 באוקטובר. הגעתי לשיר בבית חולים, לבקשת אמו של חייל פצוע. הוא היה מקופל בתוך עצמו וישב איתו קב"ן. נכנסתי אליו לבד, בלי נגנים. הוא סיפר לי שכל הצוות שלו נהרג ב־7 באוקטובר, והוא לא מבין למה רק הוא נשאר בחיים.
"ביקש שאשיר את 'שקט גדול', ותוך כדי שירה קלטתי שהשיר הזה נכתב עליו: 'זיכרונות עולים בי, מציפים געגועים, על איך זה ומה היה קורה אם...' במקור בכלל כתבתי את השיר על פרידה ממישהי. היתה לי צמרמורת, והוא הקשיב והתפרק. אמרתי לו 'אני איתך', והוא שר איתי, והקב"ן והאם הצטרפו, ובסוף התחבקנו כולנו. כנראה כתבתי את השיר על הרגע הזה".
גם השירים השמחים, הוא אומר, מקבלים משמעות סימבולית לתקופה: "את 'קרן שמש' שרתי בהלוויות ובשבעות, גם על חבר'ה מהנובה. כל אחד לוקח את זה לאן שבא לו. אני גאה מאוד במה שהמוזיקה עושה".
מהשבוע הראשון למלחמה ברבי התנדב לשיר מול פצועים, חיילים ומפונים, וגם ביער הסודי בקפריסין, מול ניצולי הנובה. "חיילת שהיתה במערום גופות ונחשבה כבר מתה הגיעה במצב אנוש לתל השומר", הוא נזכר בעוד מפגש יוצא דופן. "כשפגשתי אותה היא היתה מורדמת ומונשמת, מחוברת לכל הצינורות. הבנתי שזו משפחה של עולים מרוסיה, וחשבתי שהיא לא תכיר את השירים שלי בכלל.
"שרתי לה את 'קרן שמש' וממש הרגשתי את הנשמה שלה בחדר. הרגשתי שהיא מקשיבה לי. בראש שלי עברו מחשבות קשות, היא היתה במצב נורא... ופתאום, תוך כדי הפזמון, החבר שלה ואמה ראו שהיא פקחה עין. אמא שלה לא ידעה את נפשה והתחילה לבכות, ולמחרת כתבה לי שהיא חיכתה לזה חצי שנה, ושאני היחיד שגרם לה לפקוח עיניים. כנראה המוזיקה מרפאת".
הראיון עם ברבי מתקיים באחת מהתקופות העמוסות בחייו. החודש הוא ואשתו, שיר בלקין, הפכו הורים לבן שני, עמנואל סול, אח לרפאל בן השנתיים וחצי. בתחילת החודש ברבי חגג יום הולדת 35, ובימים אלו הוא נערך לסיבוב הופעות בארה"ב. על הדרך הוא גם הוציא את אלבומו הרביעי, שבו משובצים שירים ברוח התקופה, כמו "מי אני", "ואחרי המלחמה" ו"בין הנהר לים".
הוא נולד בטבריה, בן זקונים ליואב, מנהל בית ספר, ולתמר. למד מוזיקה ב"רימון", הוציא אלבום בכורה ב־2015, השתתף בריאליטי "דה ווייס" ב־2016, אבל פרץ לתודעה שנה מאוחר יותר עם הלהיטים "מישהו איתי כאן", "תפסת לי מקום" ו"ממה את מפחדת" עם איל גולן. ב־2022 הוציא את האלבום "קרן שמש", שהפך אותו לשם מוכר בבתים רבים וזיכה אותו בחיקוי ב"ארץ נהדרת".
הגוף אמר לי "אתה מגזים"
החוויות שעבר ברבי עם פצועים וניצולים מהמלחמה עדיין ניכרות בפניו. "ידעתי שהמוזיקה מרפאת ויכולה לעורר אנשים, זה לא חדש לי. הרגשתי את זה. במקצוע שלי אנחנו מתנדבים גם ביום־יום, אבל במלחמה זה אחרת. לשיר לחייל בלי רגליים היה לי קשה, למרות שהוא התעורר, בזכות המוזיקה. שאלו אותי אם אני שמח שעזרתי. על מה אשמח - שהמדינה בדרך לטמיון? שהצלחתי להציל מישהו שירו בו?
"עשיתי מאה הופעות בחצי השנה האחרונה בהתנדבות ובאהבה. אחרי חודש כבר קרסתי במיטה ולא היו לי אנרגיות לנשום. ראיתי דברים רעים. הם מצאו בי נחמה וכתף תומכת, מישהו לספר לו את כל מה שהם עברו. חיבקתי והייתי חזק בשבילם, שרתי להם, ועוד חיבוק ועוד שיר, ואז חזרתי הביתה והתפרקתי במיטה, נישקתי את הבטן של אשתי ואמרתי 'לאיזה עולם אני מביא את הבן שלי?' אני עכשיו בחיפוש אחרי טיפול. עברתי כל מיני תהליכים, ואני צריך לעבד. זה היה מאוד קשה, ולא עיבדתי כלום".
איך הרגשת ביער הסודי בקפריסין?
"את הנובה לקחתי בצורה יותר אישית, כי הרגשתי שאני הילד שיכול היה להיות שם. כל מה שיכולתי לעשות - עשיתי עבורם. הגענו לקפריסין, אני והנגנים. ערב אחד היתה הופעה, ולמחרת ערכתי בספונטניות סדנת כתיבה. זו היתה התרפיה. כתיבה זה דבר שמציל אנשים, זה מה שהציל אותי. אני אדם כותב, אני כותב מכיתה ג'-ד', זה קרש ההצלה שלי בחיים. אני כל הזמן כותב, ובזכות הכתיבה הפכתי את התקופה הזו ליותר אופטימית. בתוכי ידעתי שייצא מזה שיר בסוף, אבל לא ידעתי על מה יהיה השיר.
"הגיעו לסדנה 20 חבר'ה צעירים. דיברנו, צחקנו ועשינו תרגילים. דיברנו על הדברים הקשים שהם נשאו, כל אחד עם הכאב שלו. השיח היה סביב סודות, וכל אחד כתב את הסוד שלו. 'זה בסדר לא להיות בסדר' זו שורה שכתבו הרבה, וההמשך יצא מעצמו. אחרי שבע דקות כבר היה לנו את השיר 'זה בסדר'. לא רציתי להוציא שירים במלחמה, אני יכול להרגיש את הציניות סביב זה, אבל פה זה התאים. זה היה איתם, וזה גם שיר אופטימי במהותו. גם בקליפ וגם בשיר אני לא שר לבד, מהמילה הראשונה ועד הסוף אני חלק ממקהלה".
במהלך שירותו הצבאי, בקורס הקצינים, ברבי עבר ניסיון דקירה בידי מחבל בשכם, אבל בחר לא לשתף את ניצולי הפסטיבל בחוויה הפרטית שלו. "הרגשתי שזה מקטין את מה שהם עברו. עצם זה ששיתפתי את הכאב שלי עם העולם - זה כבר שחרר בי את הנקודה, ולא הרגשתי שאני צריך לשתף אותם. הייתי במקום של להקשיב ולהכיל. יש המון כאב מסביב, הרגשתי את הכאב, ואני מרגיש אותו גם עכשיו, כשאני שר בהופעות. אני לא יכול לרקוד ולשמוח כמו פעם".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אם פעם הייתי מתחיל הופעה ויודע שאגיע ל־130 אחוז שמחה, התקרבות וחיבוקים - היום אני על 70 אחוז. עד שהחטופים יחזרו אני מרגיש חסר, חד־משמעית. זו לא קלישאה ולא ציניות, אני ממש מרגיש את זה. אני בטוח שאנחנו בדרך לצונאמי נפשי, ובתוכו גלים של כאב ושל טראומה שעוד הולכים להתפוצץ פה, ואני הולך בתוך הכאב הזה. הייתי עם אשתי בהופעה של אביתר בנאי ובכיתי חצי מההופעה, לא משנה מה הוא שר.
"אני מוצף, רק תן לי לשחרר, תן לי לבכות, תן לדמעות לצאת. בהופעות אני צריך לעצור את זה, כדי להיות חזק. אני עם המיקרופון, אני לא יכול להתפרק. אותו הדבר עם החיילים, בהתנדבויות. היו מקומות שבהם ההופעות היו אקוסטיות, עם 400 איש סביבי ואני רק עם גיטרה, והרבה פעמים נשארתי איתם לשיחות אל תוך הלילה".
התוצאות של הביקורים בבתי החולים, ההופעות, הנתינה וההקשבה לא איחרו להגיע. "זה יצר בי ריקנות", מודה ברבי. "הייתי חוזר גמור, בלי כוחות, עד לרמה שהייתי חולה. נכנסתי למיטה, וכל הגוף אמר לי 'אתה מגזים'. זה רוקן אותי לגמרי, היה קשוח".
חשבתי שבא עוד 7 באוקטובר
ב־7 באוקטובר משפחת ברבי היתה במדבר, בטיול משפחתי עם חברים (עמית סטיבה ואשתו סתיו שפיר). "לא קלטנו מה קורה. היה הרבה פחד, בהלה ובעתה, מלא חיילים עם נשקים והמון דיסאינפורמציה. הלב התקשה להאמין שזה מה שקורה לנו. זו הפעם הראשונה שיש לי גם משפחה לדאוג לה. הייתי קצין בצבא, ואם הייתי רק אני - הייתי עולה על האוטו, משיג נשק ונוסע להילחם. אבל יש לי אישה בהיריון וילד קטן, ואני חייב לדאוג להם. הייתי הגבר היחיד (סטיבה הוקפץ לחיל האוויר), שמרתי על כל הילדים, והרגשתי שאנחנו חיים במדינה שמתאבדת בהיבט ההישרדותי. אין פה שום רעיון - האידיאולוגיות מתו, החברה מתה, הערכים מתו. ביומיים הראשונים נשארתי מתחת לשמיכה. לא רציתי לקום, לא רציתי לשמוע חדשות, לא רציתי כלום. לאט־לאט נכנסו שבבים של אופטימיות ותקווה - ואז יצאתי".
היציאה החוצה התחילה ממקום שברבי הכיר היטב - שיחה פתוחה עם חברה קרובה, היזמת עדי אלטשולר, שהובילה אותו לשינוי חשיבתי. "הבנתי שאני צריך לתעל את הכאב ליצירה, ומאותו הרגע זה השתנה. היה בי פחד כשהתחילה המלחמה שלא אצליח לכתוב, היה בי פחד שזה כבה. אחר כך הבנתי שקיים בי שפע של יצירה, ושאני בתקופת היצירה הכי גדולה שהיתה לי בחיים, וזה לאו דווקא על כאב. אני גם כותב על מסעות שעברתי, יש לי פרקים שאני בונה בראש".
אחד מהפרקים שאולי יופיעו בספרו של ברבי, כשזה ייצא לאור, יהיה על הטראומה שעבר בשירותו הצבאי, בניסיון הדקירה. "זה היה אירוע אחד מני רבים שעברנו שם. היו עוד אירועים קשים - ירי על המחסום, חברים שנרצחו לנו מול העיניים בשועפאט, פיגועי ירי בקלנדיה. אתה ילד, בגלל זה כולנו בורחים להדחקה, לסמים ולהודו. לא טופלתי, היתה שיחה אחת או שתיים והמשכתי הלאה. הדחקתי את הכאב שלי, ואז בקורונה זה צף, כשהיה למוח הרבה זמן לחשוב. נזכרתי במקרה וטופלתי. לאורך השנים לא הדחקתי ברמה ששכחתי הכל, אבל זה לא הקפיץ אותי. לא כל סכין הבעיתה אותי, ולא הרגשתי שכל אדם הולך לדקור אותי".
הקצינים שהיו עם ברבי הצילו אותו מידי המחבל, שנתפס ונעצר. "היינו בקורס קצינים במחסום. זה היה אחד המקומות הכי נפיצים, יש מקומות שיודעים שהם כאלו. מצאו ותפסו את המחבל, ואני מאמין שכבר שחררו אותו. כיום משחררים מחבלים עם דם על הידיים - אז מי שרק ניסה לרצוח קצין הוא לא רלוונטי".
יש לך פלאשבקים?
"כבר לא. היו לי בעבר, ועברתי טיפול, גם דיברתי על זה עם משפחה ועם חברים. גם אם יש פלאשבק, אני כבר יודע להכיל אותו. בתחילת המלחמה שיר התחילה להירדם עם סכינים במיטה. היה איזה שישי שרציתי לעשות סביצ'ה, וקלטתי שאין סכינים בבית. שאלתי אותה איפה כל הסכינים, והיא אמרה 'מתחת לכרית שלי'. הייתי חייב לגדול מעל לטראומה, כי זה מפחיד לישון ליד סכינים. והצלחתי, אבל יש לי חרדות ומחשבות קשות. אם יקרה משהו כמו 7 באוקטובר - מה אני עושה: חושב על דרכי מילוט, תוכנית פעולה, איפה אני שם את הילדים. זה קורה לי, ואני חושב שזה קורה לכולם. לפני פורים עשיתי טיול במושב והרגשתי שהולך להיות עוד 7 באוקטובר. מאוד נבהלתי. סגרתי את הדלתות, נעלתי את החלונות, הכנתי את כל הדברים. יש פה גם חרדה קיומית. אנחנו מדברים וכואבת לי הבטן".
עברת טיפול לאורך השנים?
"אני מטופל בהרבה אמצעים. NLP, יוגה, נשימות, מדיטציה. הדיקור הציל אותי המון שנים. מדיטציה אני עושה כבר שנים, כמעט בכל יום, גם אם זה משהו קצר באוטו. הרעיון של יוגה ומדיטציה הוא שהחיים שלנו יהיו יוגיים, לא רק ללכת פעם בשבוע לחוג לשעה. אני מנסה לקחת את זה כדרך חיים בכל פעם שאני זוכר. ל־NLP שיר ואני הולכים כזוג. מצאתי את המקום לשחזר טראומות ולשנות את דרך החשיבה, להפוך את הפסימיות לאופטימיות ולחבק את הילד שחווה את הפחד. אני מתאמן גם באיגרוף. מצאתי מאמן שהוא אמן לחימה מדהים, וזה ממש כיף לפרוק. הייתי אצלו גם ביום של הלידה, כי הייתי חייב להשתולל ולהשתגע".
חיים את האשמה כהורים
בסוף מארס נולד בנו השני, בלידה טבעית ורוחנית בביתם בשעת זריחה. בניה היה שם לאורך כל הדרך, לצד מיילדות, מדקרת ובנות משפחה, כששיר, גינקולוגית במקצועה בביה"ח לניאדו, הביאה לעולם את עמנואל סול.
"שיר היא מטאור, היא משהו מאוד מיוחד, והלידה היתה הדבר הכי מדהים ונכון לנו. הייתי לצידה כל הזמן. הרגשתי הכי מחובר, והכל היה שם כמו שצריך להיות. בבוקר רפאל הגיע לראות את אחיו החדש". למחרת בניה כבר ישן עם שניהם במיטה. "לישון עם שני בנים במיטה זה לא לישון באמת", הוא אומר בחיוך עייף.
קשה לשלב קריירה ואבהות?
"אפשר הכל, רק צריך את התמיכה הנכונה ואת בן או בת הזוג הנכונים, שרואים את הפוטנציאל ולא עסוקים בלכבות. הילדים והמשפחה נותנים לי בוסט, הם החוף הענק שלי. הם רק נותנים לי כוח, הם מעיפים אותי. אני רוצה לגדל ילדים שיראו הורים שהולכים אחרי החלומות שלהם - ושיעשו גם את מה שטוב להם".
איזה אבא אתה?
"אני חושב שזה מתחיל בבעל. אני משתדל להיות שם בשבילה, לחלום איתה. שיר רוצה לכתוב ספר עכשיו, ואני תומך בה ובחלומות שלה", הוא מספר בעיניים בורקות על שיר, שאותה הכיר במסיבת טבע לפני חמש שנים. "אנחנו ביחד בכל, ופעם בשבוע יוצאים לדייט. זוגיות זו עבודה, העבודה הכי קשה שהיתה לי בחיים. בתור אבא אני משתדל. אין אבא או אמא שלא חיים את האשמה, ואני חלק מדור של הורים שרוצים להיות חברים של הילדים שלהם. אני לא יכול לשמוע אותם בוכים, אבל אני גם רוצה לשים גבולות ולחנך, אז ויתרתי על שינה. אמרתי לשיר 'החלום שלי הוא שיהיו לנו חמישה ילדים והם יישנו איתנו במיטה ענקית', והנה זה קורה עכשיו. זו לא שינה, אבל זה הביחד שלנו וזה דבר הכי כיפי בעולם".
הוא היה מוקף נשים בלידה, ואהב כל רגע. "הלוואי שכל הזמן נהיה מוקפים נשים, שיקבלו אחריות על מה שקורה פה. אני ממש מאמין בעולם מטריארכלי, ואשמח שנשים ייקחו את המושכות, שתהיה מפלגה נשית. יש ש"ס, חמודים ומהממים - אז למה שלא תהיה שס"ה, עם הנשים החזקות שלהם?"
אתה כבר יודע למי תצביע בבחירות הבאות?
"אני מקווה שאצביע למפלגה חדשה שעוד לא קמה, שתביא המון מנדטים. שיהיה הכל חדש. אני רוצה שכל ה־120 יוחלפו, בלי יוצא מן הכלל. אני רוצה שכל הראשים, כל האלופים, מראש אמ"ן ועד לרמטכ"ל, שכולם ילכו הביתה. כל מי שהיה לו תפקיד ביום ההוא לא ראוי יותר לשרת את העם הזה. אנחנו עם לא שמח, והם אחראים לזה, כל ה־120, כל הראשים, ואני לא רוצה לשמוע אותם יותר".
ברבי כועס כשהוא מדבר על האחראים למחדל, ונזכר בתגובה שכתבה לו עוקבת ברשתות: "מישהי כתבה לי 'זה ספינים של השמאל' - עניתי לה 'את יודעת שאני גדלתי בטבריה, בבית דתי? כולנו ימין חזק כבר שנים, אנחנו בית של מצביעי ליכוד'. אני כותב משהו על ימין ושמאל? כל ה־120 חייבים ללכת הביתה".
אתה מגיב לעוקבים בדרך כלל?
"זו פעם ראשונה שבחרתי להגיב על פוליטיקה. שליש מהזמן שהמדינה קיימת נתניהו הוא ראש ממשלה, או בתפקיד בכיר. די, באמת. כפרה עליך, אוהבים אותך, מבחינתי קח חסינות לכל החיים לך ולמשפחה שלך - אבל במשמרת שלך קרה אסון, ובכל פעם שקרה אסון ראש הממשלה הלך הביתה. מגיע לנו 120 אנשים יותר טובים. הלוואי שזיו שילון, יוסף חדאד, נועה תשבי וחיים ילין ילכו לפוליטיקה. יש כל כך הרבה אנשים טובים שהייתי שמח שיהיו שם. הייתי שמח שצעירים מהעם יהיו שם. פגשתי אותם, עומדים באמצע הלילה עם הילדים הקטנים שלהם ומאכילים חיילים. אלה האנשים שצריכים לנהל את המדינה".
מספיק הכאב שלנו
ברבי מגדיר את עצמו כיהודי מאמין, וגם בתחום הזה מדובר בתקופה מורכבת עבורו, כמו רבים אחרים, שמעלה לא מעט סימני שאלה. "אני פחות מניח תפילין עכשיו, אבל יותר מאמין. בחודשיים הראשונים למלחמה שמרתי שבתות והנחתי תפילין. הדיבור שלי עם אלוהים היה יותר קרוב, ההתבודדויות, השיחות. האמונה שהכל לטובה התחזקה, האמונה שלי במשפחה וברגש ובלקרב אליך את הדברים הנכונים התחזקה. אבל אני מבין גם את הצד השני, את מי שבחר אחרת. וגם אני שואל שאלות. אני לא בתקופה של תשובות".
אילו שאלות?
"אני שואל למה, מה הרעיון, למה כל כך הרבה מתים, למה חטופים, למה הילדות הקטנות, למה משפחת ביבס - אין לזה תשובה. במשפחה שלנו הצד שלי דתי מסורתי והצד של אשתי חילוני, ואני גשר בין העולמות. שמרתי שבת אצלם, וחמותי זרקה לי 'תפסיק עם השטויות שלך, איפה הוא היה ב־7 באוקטובר?' אין לי תשובה. ברור לי שהשאלות האלה גדלו, אבל זה מחזיק ומחזק אותי. האמונה נותנת לי תוקף להיותי יהודי. אני מרגיש ששום דבר לא סתם, לא סתם נולדתי פה, לא סתם אנחנו פה. זה המקום שלנו וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אין לנו מקום אחר".
את הילדים הם מגדלים בין החילוניות למסורת. שומרים כשרות, בניה מניח תפילין ובפסח אין חמץ בבית, "אבל אין אצלי כפייה. כל אחד מכבד את האחר אצלנו. חיה ותן לחיות".
עברת תקופות שונות באמונה. גדלת בבית דתי.
"בכיתה ט' סיימתי את הפרק של הכיפה ולקום בבוקר ולהניח תפילין בלי לשאול שאלות. עברתי תהליך, פחות הלכתי לבית הכנסת, הרגשתי שאני לא רוצה לשמור שבת, ואז עזבתי את התיכון הדתי. אבל הייתי הבן הצעיר, וההורים כבר עברו דברים דומים עם האחים שלי".
בן הזקונים, הנסיך של הבית, המשיך לקבל את אהבת המשפחה גם לאחר שעבר שישה בתי ספר, ובהם פנימייה ובית ספר בקיבוץ, וגם לאחר נטישת האמונה. הוא כותב ויוצר מוזיקה מגיל 9, למד סקסופון וגיטרה, ניגן, כתב והקליט שירים, ואיכשהו סיים 12 שנות לימוד בביה"ס עמל - אך לא זכה לאחוז בתעודת בגרות. "לי זה אף פעם לא היה רלוונטי", הוא מודה, "עברתי מלא בתי ספר, ותמיד היו אהבה, חמלה וחיבוק כלפיי, והכילו אותי למרות הבלגן שעשיתי. זה כיף להיות בן זקונים. היום כבר יש נכדים, והם תופסים את המקום שלי".
כשהגיעה העת להתגייס - לברבי היה ברור שהוא הולך על הכי קרבי שיש. "לא ידעתי על קיומה של להקת צבאית. בעולם הדתי־לאומי שגדלתי בו לא מדברים על דברים כאלה. גדלתי על להיות טייס, שייטת, סיירת. זה להיות לוחם ואידיאולוג ולמות למען המדינה - אלה הערכים שגדלתי עליהם, ועד היום אני מאמין בהם. הייתי בשריון, הסתרתי אסתמה מהרופאים כי רציתי להיות לוחם, ובגלל פרופיל 64 הגעתי ליחידת מעברים".
הוא התחיל כמפקד מחלקה, יצא לקורס קצינים, כיהן כסמ"פ וכמפקד בקורס קצינים, ושם נחשף לאוכלוסייה ישראלית שלא הכיר. "גיליתי שיש אנשים נגד המחסומים, 'משמר מחסומים'. כקצין נכנסתי איתם לשיחות עומק, אבל היום אין לזה מקום. אני לא רוצה להכיל יותר כאב של מישהו אחר".
תסביר.
"כיום יש מספיק כאב משלנו להכיל. תכף יגיע צונאמי של טראומה, כאב וטיפולים, של הנפגעים ושל המטפלים, וכולנו נהיה פה בכיתת טיפול גדולה. לדאוג לכאב של מישהו אחר שרצח, אנס ושרף ילדים - זה כמו שנכאב גם את הכאב של הנאצים. בואו נדאג קודם לכאב שלנו, ואולי כשהפצע שלנו יגליד אני אחזור לחשוב עליהם".
אז זה או אנחנו או הם?
"לא, יכול להיות שנחיה ביחד, אבל צריך למצוא דרך אחרת. לא יכול להיות שנממן אותם, נביא להם מים, חשמל ועבודה. אנחנו מטפלים בהם בבתי החולים, טיפלנו בסינוואר, וברור שאף אחד בעזה לא מטפל בפצועים שלנו. אונסים לנו את הילדות. אם הם רוצים לחיות - שיחיו שם, אנחנו לא מטפלים בהם יותר. זה לא או אנחנו או הם - זה רק אנחנו עכשיו. הם לא רלוונטיים יותר".
תנו לי רק שגרה ורצף
אחרי השירות הצבאי, המסעות והטיולים, ברבי נחת בבית הספר למוזיקה רימון ברמת השרון. "חיפשתי מקום שבו אהיה מוקף באנשים שחולמים ורוצים כמוני, שאני לא איחשב משוגע. בטבריה היו מעט מאוד אנשים שהבינו את השפה ואת החלומות שלי. ב'רימון' הייתי מוקף ב־400 אנשים בבועה של לא נורמליים כמוני, והיינו חולמים ביחד. האלבום הראשון שלי מלא נגנים מהלימודים, וההופעות הראשונות שלי היו שם".
ברימון התחלת לחלום בגדול?
"כל מה שרציתי זה רק להופיע, להיות עם הגיטרה, לשיר ולהתפרנס בכבוד. רציתי שיבטיחו לי שאם אעבוד במוזיקה כל יום יהיה לי מספיק כדי לפרנס. חלמנו לעבוד ערב־ערב. היום כשבאים אלי עם תלונות אני מזכיר לכולם שזה מה שרצינו. אנחנו לא אוספים ברזל בשביל למכור אותו בקילו, אנחנו מנגנים ושרים ומקבלים על זה כסף. ערן זהבי אמר לי פעם 'דיר באלאק אם אתה מתלונן על עומס. אלוהים מקשיב, והוא יוריד לך אותו, ואז אתה תחלום שיהיה לך עומס'. מאז אני לא מתלונן - אני אומר 'תקופה מאתגרת'".
מה מאתגר אותך עכשיו?
"חמש שנים לא עבדתי רצוף. תמיד היה משהו - קורונה, מבצע צבאי, בכל פעם משהו עוצר אותך. אם אצליח לעבוד השנה מאפריל עד דצמבר ברצף - אני אגיד תודה. הנה, אין אירועי עצמאות, וזה הכסף שלנו - האמנים, הנגנים, סאונד, הפקה, הצוותים. כולם צריכים את הכסף וחיים על הלוואות. זה מאוד קשה".
אתה עם לחלוחית בעיניים.
"כן, כי אנחנו לקראת יום העצמאות ויש ביטולים. מצד אחד לא עבדתי שבעה חודשים, ואני צריך לעבוד - אבל עד שהם לא חוזרים ועד שלא נרגע פה אני לא רוצה להופיע. זה מורכב. כואב לי ואני רוצה להופיע, אני רוצה לעבוד, אבל אני גם אומר כל דבר בעיתו, והכל לטובה. אז כנראה זו לא השנה לשמוח. איזו חגיגה יש בעצמאות שלנו?"
אתה נזכר בתקופת הקורונה?
"בטח. בקורונה לא עבדתי חצי שנה, ואז עבדנו שבועיים, ואז שוב לא - אז כל החרדות, הפחדים, הזעם, הלחץ וההתקפים, הכל חוזר. המלחמה הגיעה עכשיו, כשעוד לא הספקנו להתמודד עם הקורונה, ויש התקפי חרדה על כסף, משפחה, ייעוד, שליחות... יש פחדים, פחדים גדולים".
קל לך לפרוק ככה ולבכות?
"אני חושב שאני במקום אמיץ מול עצמי, וזה עושה לי טוב לשתף, לדבר ולבכות. זה כמו לקבל אחריות בעולם שבו אנשים מפחדים לקבל אחריות. לי זה רק מראה עוצמות. אני לא ילד. בתוך עולם המוזיקה אני מרגיש את הילדותיות, את החיות - אבל יש בי גם צד בוגר, ואין לי יותר מה להסתיר. הקפתי את עצמי באנשים כאלו, משתפי סודות. אנחנו לא שומרים יותר סודות בבטן. גם בבית, עם שיר, אנחנו מאמינים שהאמת הרבה יותר יפה מהשקר. זה דורש אומץ, אבל ברגע שאתה מתרגל את זה - זה כבר לא אישיו. ברגע שאתה מספר ומגלה שלא קרה כלום, אתה מרגיש משוחרר".
לדעת לשחרר את האגו
כחלק מתהליך השחרור, החודש ברבי גם הסתפר וגזז חלק מהמחלפות המפורסמות שלו. עדיין יש מספיק בשביל הקוקו המזוהה איתו, אבל התספורת קצרה לו מדי. "אני לא רגיל למעט השיער הזה. תמיד היה לי שיער ארוך, זה חלק ממני", הוא אומר בחיוך בשעה שהוא מתעסק ביצירת קוקו מחודש.
ב־4 באפריל ברבי חגג יום הולדת 35. "אני יותר רוצה ליהנות, כי אני מרגיש שהזמן עובר. אני חוגג יותר את החיים, שמח יותר ומוצא הרבה יותר מקום להתרגש. כל מה שבניתי קורה, אני מרגיש שאני יכול וראוי וכיף לי".
בינואר האחרון הוא ושיר עברו לגור במושב בשרון. "עברנו הרבה שינויים, אבל עם שיר זה קל", הוא מחייך. שינוי נוסף קרה גם בגזרה העסקית, עם חתימתו בסוכנות "יולי". "הייתי מסרב להמון הצעות דוגמנות ומשחק, ועכשיו אני פתוח. אני אדם בוגר עם משפחה, ואני לא יכול להשתגע בגלל פרסום, זה רק יכול לעזור. כשתגיע הצעה נחמדה נחשוב עליה בחיוב". במקביל הוא מקדם פרויקט בינלאומי, "VOLLE". "זו מוזיקה שאני עובד עליה כבר ארבע שנים. זה הדבר הכי טוב שעשיתי. היא הולכת לפרק מסיבות בעולם".
ומה עם להיטים חדשים?
"האמנתי שיהיו לי, ואני עדיין מאמין. זה גם בתפילות שלי, שיגיעו עוד שירים שייגעו בכמה שיותר אנשים - כי בלי זה, בלי קהל, לאמן אין משמעות. 'קרן שמש' התחיל לתפוס תאוצה, ושלושה חודשים אחריו הוצאתי עוד שיר, ומאז הוצאתי 24 שירים בשנתיים. אני מאמין בלשחרר, בדיוק כמו עם הסודות. יש לי עוד 100 שירים שמחכים לצאת. 'קרן שמש' התפוצץ ברמה שאי אפשר לשלוט בזה. זה הפך להיות שיר חופות, צלצול בבתי ספר. זה החלום של כל אמן. בסוף החלום שלי היה שהקהל שלי יהיה מגוון בגילים ובעמדות, שיהיו חילונים ודתיים, ימין ושמאל, וזה מה שקורה".
אתה מרגיש לחץ לייצר עוד "קרן שמש"?
"לא. יש המון שירים, ההופעה עובדת והכל בסדר. תמיד יש מקום לעוד להיטים, פעם בשנה-שנתיים להביא איזה 'קרן שמש' או 'מישהו איתי'. אני אוהב שיתופי פעולה - עבדתי עם ריטה, אברהם טל, קרן פלס. זה סוד מאוד גדול לשחרר את האגו. לא צריך לומר 'אני אכתוב לעצמי, אני לבד'. כשאתה נפתח לעוד אנשים ורואה את דרך החשיבה שלהם - זה שחרור מאוד טוב".
בקנה שלו מתבשלים עוד כמה שיתופי פעולה, ובקיץ הוא יגיע להופעות בקיסריה (4 ביוני) ובשוני. הלו"ז שלו סגור כבר חודשים קדימה. "רק שלא יהיו הפתעות", הוא אומר. "הצעד הכי אמיץ שעשיתי בחיים היה לעשות מוזיקה. אין לי משהו אחר, אין לי תוכנית ב'. המשפחה שלי רצתה שאלך בתלם ואהיה מורה למוזיקה, עם תלוש משכורת. לצאת נגד זה היה משהו שדרש ממני אומץ, אבל כיום לא אכפת לי יותר מה יגידו. טוב לי, אני צריך, אני רוצה ואני יכול - ואני אעשה את זה. לא גנבתי מאף אחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו