חורים בבני חורין: אחרי המתקפה האיראנית - יש מה שכבר ברור

בין כל הדעות שנשמעות מכל עבר על המתקפה האיראנית שכשלה, יש לי גם משהו להגיד. קודם כל, הוכח הפעם שמודיעין והכנה עובדים. כשאנחנו יודעים מה עומד להתרחש ומקבלים זמן להתארגן, אנחנו הכי טובים בעולם. תשעים ותשע הוא הציון שקיבלנו במבחן הזה, כמספר אחוזי היירוטים המוצלחים. זה לעומת הציון אפס עגול ואדום שהבאנו בבוחן הפתע של 7 באוקטובר.

המסקנה? עלינו לתאם עם אויבינו את המתקפות הבאות ולתזמנן. אי אפשר להשאיר הכל לרגע האחרון.

מסקנה שנייה בוועדת החקירה שהקמתי עם כמה שכנים מהרחוב: האמריקנים הם הכי חזקים בעולם, ובו־בזמן הכי חלשים אי־פעם. יש להם מכונת מלחמה אדירה, מודיעין כביר, כשהם רוצים הם מדהימים, אבל ברקע פועלת כל הזמן תוכנת המפלגה הדמוקרטית, שמפילה מעצמות ושוחקת את כוחן לאפס. התוכנה הזאת לא מאפשרת, כברירת מחדל, ניצחון. כי בעיני הדמוקרטים הכי טוב זה להימנע מהפסד, אבל אסור לנצח עד הסוף. ניצחון הוא בניגוד לסט הערכים המוזר שהם גידלו בתוכם ובסוף יחסל אותם. כמו שבמדינות הדמוקרטיות בארה"ב יכול פורע להיכנס לחנות מוצרי חשמל, להעמיס סחורה ולצאת בלי הפרעה, כך יכולים האיראנים, מבחינתם, לפגוע בשכניהם בלי שייגבה מהם מחיר משמעותי.

למה? תשאלו את גאוני מחלקת המדינה. העובדה שאותו ג'ו ביידן גם אפשר מעטפת הגנה מושלמת מפני התקיפה וגם אסר מהלומת־נגד חינוכית, מנבאת את התקפלות אמריקה מהעולם והתכנסותה בתוך גבולותיה, שם יאכלו אותה מבפנים מיליוני המהגרים ותנועות הליברלים ההזויים.

מסקנה שלישית: חייבים לתבוע את איראן על הנזקים הכלכליים שהיא גרמה לנו, ארבעה מיליארד שקל בלילה אחד על מופע זיקוקים בינוני. אם חברות הקואליציה יעזרו לנו גם להחרים נכסים איראניים בסכום הזה, דיינו. ואם לא להחרים - לגרום נזק כלכלי משמעותי לחולירות בסכום שהם השחילו לנו.

ועוד מסקנה: בלי להפיל את שלטון האייתוללות, זה לא ייגמר. כל מאמצינו חייבים להתמקד בדרכים יצירתיות לתמיכה בעם האיראני במאבקו במשעבדיו המטורבנים. ברור שיום יבוא והעם המדוכא יקום ויצא לחופשי, ואז ייכון שלום מיידי בין העמים. אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. אני מציע למנות את שמחה רוטמן לפרויקטור של המהלך הזה, הוא הוכיח שהוא יודע לערער מדינה מבפנים וכמעט להפיל את השלטון. ואין סיבה שזה לא יעבוד גם שם.

שחרור

פסח בפתח. המילים "עתה בני חורין" חמוצות על הלשון השנה, כי לא כולנו באמת בני חורין. יש חטופים וחטופות, יש אבלים ואבלות, יש הלומים והלומות, יש יותר מדי חורים השנה בבני חורין הזה. ובעודנו מתבוננים בכל מי שנפגע בגוף, בנפש, בכיס, במשפחה - ראוי שנעצור, כל אחד ואחת לעצמו, ונביט במארג השעבודים הפרטי שלנו. כל אחד ועבדותו.

לפני 7 באוקטובר היינו עבדים נרצעים של שייכות למחנה כזה או אחר, לדעות נחרצות, לשנאות יוקדות, להתנהגויות בעייתיות. ומה עכשיו? האם האסון, על כל זוועותיו, שחרר אותנו לפחות מכבלי העבדות שלנו? האם הבנו שכל אחד מאיתנו, מהעמדה שלו ושלה, תרמנו תרומה, ולו קטנה, למה שקרה? האם הבנו שההסכמה שלנו להיות עבדים בלי יכולת להשתחרר מאידיאולוגיה מסוימת, בצד הזה או השני, הביאה אותנו אל המצב שבו אנחנו נמצאים כעת? אם התשובה שלך היא לא, אתה או את עדיין במצב של עבדות, וטרם יצאתם לחופשי.

להיות חופשי זה לא להיות ללא דעה. זה להיות בגמישות לגבי כל מחשבה, עמדה, הגדרה. זה לבחון בכל רגע מחדש מה נכון לי ומה נכון לחברה. להיות חופשי זה לבדוק בשבע עיניים גם אנשים שאני מאמין בהם לכאורה, שמא הפעם הם טועים. וגם אנשים שאני כביכול מתנגד להם נחרצות, שמא הם צודקים, ולו רק ברגע הזה.

להיות עבד זה להפקיר את גורלי האישי בידי מישהו שאני ממנה אותו להיות האדון שלי, בידי פרעה כזה או אחר. לחשוב שמרגע שמסרתי את המפתחות לאזיקים שלי לידי מישהו, אני משוחרר מהצורך לחשוב באופן חופשי, ללמוד בכל שנייה את מה שמתחדש ולגבש תפיסה חדשה, שממנה ארפה ברגע הבא, כשהנתונים ישתנו.

להיות עבד זה לחיות בעבר, להיות עבד של זיכרונות. "למה אמרת ככה וככה ועכשיו אתה אומר ההפך?" - כי אני חופשי. המציאות השתנתה, וגם אני. אני לא עבד למה שאתה חושב שאני צריך להיות. אם אתה עבד, אם את שפחה, אל תגררו אותי אל המציאות העגומה הזאת. להפך, תלמדו ממני שחרור מכל תפיסה.

בפסח הזה כולנו מנסרים את העבותות שבהם אנו כפותים. אנחנו העם שהביא את היציאה מעבדות לחירות, ועד שיחזרו החטופים, יש לנו עבודה פנימית לעשות לכבודם. בהצלחה.

אנטישמיות

גל האנטישמיות ושנאת ישראל מכה בכל העולם. מכל מקום שבו חיים ערבים מגיעים סרטונים של פגיעות אלימות ביהודים, במיוחד אם הם נושאים עליהם סימני זיהוי של "העם המקולל": כיפה, שלט של חטופים או מגן דוד. נפרצו כל ההגבלות החוקיות שהחזיקו את העוינים שנים על שנים בסוגריהם, ועכשיו מותר לעשות לנו מה שמתחשק. המשטרה לא תבוא, ואם תבוא, תעצור את היהודי.

מה עושים? זה זמן של סרטונים, של רשתות חברתיות. זה הזמן לעשות מהלך גדול, מתוחכם, והכי חשוב - ויראלי. במרכז הפעילות שלי במושבה צור־סיסרא פיתחתי את המודל הבא. ברצינות הפעם.
יש לגייס עכשיו מייד כמה ישראלים ויהודים שתורות לחימה הן אומנותם. אנשים החוצבים בידיהם סלע, המכריעים כל אויב בכמה מכות מדויקות. האנשים האלה, וגם נשים אם יש, יהיו המתייהדים שלנו. נשלח אותם למוקדי פגיעה ביהודים באירופה, באמריקה ובאנטארקטיקה כשהם עוטים סממני לבוש יהודיים, עם כיפה, דגל ישראל, סימנים של תפילין על היד. כאלה. הם ימשכו אליהם אנטישמים אלימים למיניהם ויתחזו לזקנים, לחלשים, לפגיעים. ואז, כשההתקפה תתחיל, יתגלה לחולירע ממין שונא ישראל שמולו עומד איזה צ'אק נוריס נימול, שיפליא בו מכות ויותיר אותו עם פחות שיניים והרבה פחות רצון להתעסק עם יהודים.

הלקח לתוקף הוא לא העניין. העניין יהיה סרטונים שיופצו בטיקטוק, בטלגרם, איפה שמפיצים. הסרטונים האלה יקודמו כחומר הסתה אנטי־ישראלי עם שפע אמוג'ים של דגלי פלשתין וכל השִיט שלהם, ויגיעו למיליונים. וכל הצופים שירצו לצפות בתקיפת יהודי - יתאכזבו טיפה, ויבינו שכל יהודי שהם נתקלים בו עשוי להיות בוגר סיירת כזאת או אחרת בתחפושת, וממש עדיף לא להתעסק.

צברנו, ברוך השם, מספיק ניסיון בהסתערבות, בהיטמעות באוכלוסייה אזרחית בכל מיני תחפושות, שזה יהיה ממש פיס אוף קייק להרים פרויקט כזה. ולא צריך הרבה. תנו לי עשרה סרטונים טובים כאלה של מדוכאי תודעה ומוצפי הורמוני שנאה שאוכלים אותה ממכונת מלחמה ישראלית שמתפרצת מתוך בגדים של אישה בהיריון, זקן מפגין לבד או סטודנט כפוף - והמצב משתנה.
נהיינו ילדי הכאפות של העולם. כל מי שרוצה, בא ומכפכף. בלי כוח, יצירתיות, שימוש ברשתות, חדשנות ושובבות - לא ננצח. לא יחד ולא בכלל. מי יודע להרים כזאת אופרציה? מי מוכן להתגייס? מי מוכן לריב את ריבנו ברחובות? מי לה' - אלי.

avrigilad@gmail.com