להירגע, להפנים, לספוג, להיטמע: חמש שנים על סירה באיי יוון

אבירמה: קראנו לסירה שלנו "פורטונה", על שם אלת השפע הרומית וכל הפורטונות הנחמדות שהכרנו, ולכבוד הסערות שבדרך. כי ביוונית פורטונה היא סערה, והיא הרי היתה אמורה לקדם את פני הסערות הצפויות לנו במסע.

כשהתנעתי אותה לראשונה ויצאנו למפרץ קטן ליד מרינה טאוס שבטורקיה, לא מצאתי מילים מרוב מתח, התרגשות ושמחה. הים היה רגוע ותכול, אבל הרוח ניפחה את המפרשים והטיסה אותנו בהטיה נהדרת, במהירות, בגלישה חלקה.

לא היה לי מושג לקראת מה אנחנו הולכים. ידעתי רק דבר אחד: בזוגיות הזאת, חברות שהתחילה בגיל שבו רוב האנשים כבר "התיישבו", לא היה ולא יהיה אף רגע דל. עשר שנים קודם לכן, בתקופת הקסאמים הכי קשה, עברנו לחיות בשדרות. אחרי שנה וחצי חזרנו לבית ברמת גן. אחר כך עזבתי את העיתון שעבדתי בו 20 שנה והלכתי לנהל את המרכז לעירוניות בבת ים. אהבתי מאוד את העיר, את אנשיה ואת העבודה.

בינתיים, שמוליק עזב את תחום התקשורת, יצר את כתב העת המדעי־פופולרי "אודיסאה", שהצמיח קהל קוראים נאמן, ואחר כך טיפח את מרכז הספר והספריות. באותה שנה ממש נעשינו שנינו סבא וסבתא לנכדים הבכורים, ובדיוק כשעץ הלימון בחצר האחורית כרע מכובד הפרי, הפפאיה הצעירה התכסתה בפרחים לבנים והבית התמלא צהלת ילדים בשבתות - מסרנו את רוב הספרים והחפצים ויצאנו לים.

והים הוא לעולם בלתי נודע. אמנם כבר הכרנו את הים האגאי ורבים־רבים מהאיים, אבל הפעם עמדנו לנתק את החבלים שקשרו אותנו ליבשה ולבוא אל האיים לאט־לאט. לנסות להכיר אותם פנימה, בחיים שהם מנהלים בתוך עצמם, להבין עליהם משהו מעבר למה שרואה תייר בביקור או בחופשה, ללמוד אותם בסקרנות, בכבוד ובאהבה.

הים האגאי שקט ורחב. פה ושם רואים על המצוקים פצעי חפירות או יסודות בטון. כמו באיים רבים אחרים, גם כאן התחילו יזמי נדל"ן, ובהם לא מעט ישראלים, לקנות שטחים ולהקים וילות באתרים האקזוטיים

היה לי עצוב להיפרד. התגעגעתי. בעיקר לנכדים. אבל בלילה הראשון בסירה, כשהכוכבים נפרשו מעלינו ורק רחש הגלים הפר את הדממה שמסביב, נמסך הגעגוע במתיקות נפלאה.

חמש שנים היתה פורטונה הבית הצף שלנו, והיא לקחה אותנו רחוק מאוד. מעבר לחלום. מעבר לים, אל איי הזהב של יוון.

שמוליק: אנחנו יוצאים עם זוג חברים מהאי סאמוס ללסבוס. זו הפלגה ארוכה יחסית. 12 שעות שארבעתנו יושבים יחד בקוקפיט, צמודים זה לזה ומנותקים לגמרי מהעולם החיצון.

תמיד אהבתי להפליג בחברותא. גם אחרי שאבירמה ואני התחלנו להפליג יחד, הזמנו תמיד זוגות חברים, אירחנו אותם בסירה הצפופה ובילינו איתם שבוע באיים. אהבתי לחלוק חוויות, ללמד על הים ועל יוון ולהוביל את החברים למקומות קסומים באיים, שרק אנחנו מכירים ואוהבים.

עם השנים גיליתי שהאירוח נעשה קשה יותר. נעשיתי מודע להרגלים ה"משונים" של האורחים, והפכתי פחות סובלני להתנהלותם. אפילו עם חברים ותיקים, שהפליגו איתנו פעמים רבות בעבר, התגלעו יותר חילוקי דעות ומתחים. וכך קרה שתקופות האירוח התקצרו, וברוב ההפלגות והשהות באיים נשארנו רק שנינו לבד.

חברים שייטים מכל הארצות אישרו את התחושה הזאת. כולם אמרו שיותר מחמישה ימים קשה להם לבלות עם אנשים אחרים ביחד בסירה קטנה וצפופה, בייחוד כשהסירה היא גם הבית של המארחים. אחרי שנים של אירוח בספינה ועל האיים התחלתי לחלק את האורחים, ביני לבין עצמי, לשתי קבוצות עיקריות.

הראשונה, שהיא הקטנה והנדירה יותר, באה לחוות דבר חדש, לראות ולהרגיש כל מה שאינו חלק מחיי היום־יום, ולספוג ולהפנים נופים חדשים, תחושות לא מוכרות ומנהגים שונים.

השנייה, שעליה ארחיב קצת, מעוניינת רק בכל מה שמוכר. היא מנוכרת לסביבה ולא שמה לב לאנשים, מנסה להכתיב למארחים את הרגליה ומנהגיה ומסרבת להתנסות בחוויות חדשות ושונות. אנשי הקבוצה הזאת רואים את עצמם בתור צרכנים מערביים קלאסיים. המוטו שלהם הוא "שילמנו, ומגיע לנו כל מה שאנחנו רוצים, איך שאנחנו רגילים ואוהבים".

מבקרים כאלה מתעקשים לקבל גם במסעדה במפרץ בודד באי קטן המבורגר עם צ'יפס בלחמנייה מחיטה מלאה וטבסקו. כשהם מקבלים קציצה יוונית שהושארה זמן רב מדי על הגריל, עטופה בפיתה לא מוכרת עם רוטב קטשופ בשקית קטנה ולידה תפוחי אדמה מטוגנים (נפלאים, אגב), הם הודפים את הצלחת בגועל. "מה, הם לא יודעים לעשות המבורגר?"

ואז הם מבקשים קינוח, ומתברר להם שבטברנה אין קינוחים. הם מתחילים לתעב את יוון. טוב, נו, שיביאו קפה. אמריקנו עם חלב שקדים, הם מבקשים, ונדהמים כשאומרים להם, בנימוס ובהתנצלות, שיש רק קפה יווני. בלי חלב, כמובן. על סוכרזית לא שמעו כאן.

מעתה ועד עולם הם יוציאו את דיבתן של מסעדות האיים ויגידו שהן פרימיטיביות, שהיוונים לא התקדמו ולא למדו את רזי המטבח החדש, שהשירות שלהם איטי ואיום ונורא, ובכלל - רצוי להביא מהבית את המאכלים המוכרים והאהובים. ישראלים מביאים איתם לחופשה ביוון נס קפה עלית, במבה וחומוס, שקדי מרק וכל דבר מוכר אחר כדי לשמר את "הטעם של הבית".

חבל כל כך. לכל אי ביוון מטעמים משלו. לכל מסעדה אופי משלה. מעטות המסעדות שיגישו סטייק או עוף בנוסח שהתרגלנו לאכול בבית. במסעדות מסורתיות לא מפלטים את הדגים, ובאחרות אין רטבים מהסוג המוכר לנו. הבישול באיים מתבסס על מסורת ועל ניסיון של מאות שנים, אבל התייר דורש את הטעם המדויק מהפיצרייה השכונתית! הוא הצרכן! למה לא מספקים לו את הסחורה?

מי שרוצה ללמוד את התרבות המקומית ינסה ללמוד מה הם מאכלי האי לפני שיתיישב במסעדה. ומי שמעוניין לחוות את המקום, ישאל את בעל המסעדה מהו המאכל הייחודי שלו. או־אז יגישו לו בגאווה את מיטב תבשיליה של אמא, ובסיום הארוחה תיגש האם בכבודה ובעצמה לשולחן ותבדוק אם הסועדים נהנו ואם הבחינו בתרומתה הייחודית ובמגע האישי שלה למנה. מי שגם יבקש את המתכון, יהפוך מייד ליקיר הבית.

הסיכוי שבעל מסעדה יגיש לכם את המנות שלו בשינויים המיוחדים שתבקשו הוא כמעט אפסי. המנומסים שבהם יהנהנו אם תבקשו, למשל, את הסלט בלי מלפפון או את הבשר בלי הפיתה, או את המרק בלי התבלין שאתם לא אוהבים. אבל כשהמנה תגיע, תגלו ששום דבר מאלה לא קרה. הגאוותנים (ואלה הרוב) יסרבו בבוז שקט ויציעו לכם להזמין משהו אחר או לקבל מה שיש.

הכי חשוב: קצב איטי

בשנים האחרונות גיליתי שמה שמפריע לי יותר מכל בטיולים באי הוא הטלפון הסלולרי. זוהי מכה עולמית, אבל נראה לי שהישראלים הם המשתמשים הכבדים ביותר בו. הגענו עם חברים לפינות סתר נפלאות באיים, ישבנו בדממה במרומי מבצר המשקיף אל שקיעה מרגשת, עגנו במפרצים עם מי בדולח שקופים, נופים שדורשים ממך רגע של היטמעות בסביבה והסתכלות פנימה. אפילו במקומות הנפלאים והנדירים האלה לא כיבו רוב האנשים את הטלפון, ולו לרגע אחד.

המכורים לסלולרי הם בעיניי נוכחים־נפקדים. גופם כאן, אבל ראשם וליבם במקום אחר. השיחות, שליחת ההודעות והגלישה מעידים על כך שאתם כאן על האי, אבל המחשבות והרגשות שלכם בארץ, ואתם שקועים בחדשות, במשפחה או בעבודה. פעם אחר פעם ניסיתי להרחיק אנשים מהטלפון לפחות לזמן קצר, ונחלתי כישלון חרוץ. הם העדיפו להישאר שם, ולא באמת להיות כאן.

ההיצמדות לסלולרי היא חלק מאיזה חוסר מנוחה מצער. חברים רבים שמגיעים לחופשה באי שואלים "אז מה יש לעשות פה שלושה ימים?", או "מה אתם עושים כשאתם קמים בבוקר?". נראה שקשה להם להיפרד מסדר יום עמוס מטלות וסידורים. אבל הרי כל היופי באיים הוא השקט והרוגע.
ברוב האיים יש אתרים היסטוריים מרשימים והקשרים מיתולוגיים מרתקים, אבל הפעילות בהם מעטה. למעשה, החוויה המרכזית היא הקצב האיטי. כדאי פשוט להיות. להתיישב, להירגע, להכיר, להפנים, להיטמע במקום ולספוג את רוח האי.

אז תניחו בצד את הטלפונים הסלולריים ובואו איתנו לאי יווני.

הטלפון הסלולרי הוא מכה עולמית, אבל נראה שהישראלים הם המשתמשים הכבדים ביותר בו. גם בפינות סתר נפלאות, במרומי מבצר המשקיף אל שקיעה מרגשת, במפרצים עם מי בדולח שקופים - לא כיבו לרגע

מיטיליני, בירת האוזו

אבירמה ושמוליק: אחרי יום הפלגה ארוך הגענו ללסבוס, והפעם החלטנו להישאר כאן תקופה ארוכה. שהות ארוכה מזמנת קשר אישי והיכרות קרובה יותר עם האנשים. במקום להיות אורח לרגע אפשר לשבת שעה ארוכה בבית קפה, לשוחח קצת ולהבין טוב יותר מה קורה באמת.

לסבוס הוא אי גדול מאוד. מי שרוצה לטייל בו ברכב צריך להביא בחשבון נסיעה של שעות ארוכות, ומי שרוצה לחצות את האי דרך ההרים הגבוהים והחורשות העבותות ולבקר בפינות החמד החבויות, צריך להתכונן לטיול ממושך.

קשרנו את פורטונה לרציף במרינה של מיטיליני, העיר המרכזית. היינו רעבים מאוד אחרי ההפלגה הארוכה, ומייד שכרנו קטנוע קטן ונסענו לאוזרי (מסעדת מאזטים) "ריפניס", שהכרנו מביקורים קודמים. היא נמצאת על חוף סלעי הפונה לטורקיה, ליד הנמל הישן של מיטיליני.

השעה שעת צהריים מוקדמת, והשולחנות עם המפות הכחולות־לבנות ריקים ברובם. אני מבקש תמנון על הגריל ואוזו.

"איזה אוזו?" שואל המלצר.

הניסיון לענות על השאלה הקשה הזאת נוגע באחד המרכיבים החשובים ביותר של יוון המודרנית. אוזו הוא לא רק משקה - הוא תרבות, מסורת חברתית עשירה וגאווה פרטית ולאומית.

לסבוס היתה ועודנה בירת האוזו של יוון. ביוון כולה מייצרים מאות סוגי אוזו מסחרי, אבל לסבוס מתגאה בעשרות המותגים המצליחים והנמכרים ביותר בעולם. האוזו המפורסם ביותר, וככל הנראה גם הנמכר ביותר בעולם כולו, הוא "פלומרי", שמיוצר בפלומרי, עיירת חוף בצד הדרום־מערבי של האי.

יצאנו ברכב קטן ממיטיליני לפלומרי. הכביש מתפתל לחופי מפרץ קולפוס עם המעיינות והמרחצאות החמים. בצד המערבי של המפרץ מטפסת הדרך אל ההר, אחר כך מתפתלת במורד חורש אפלולי, ולבסוף פונה מול הים ומגיעה לפלומרי, בירת האוזו העולמית.

המזקקה של פלומרי נמצאת קילומטרים אחדים לפני מרכז העיירה. זהו בניין חדש שנבנה על יסודות עתיקים. ליד המבנה עומדים מכלי אלומיניום גדולים לאחסון הענבים לפני תהליך הזיקוק. עכשיו פותחים לנו את השער ואנחנו נכנסים למקדש האוזו, לסיור להכרת תהליך הזיקוק ולטעימת סוגיו השונים של המשקה.

את פנינו מקבלת בחיוך איריני. היא מושיטה לנו חלוקים וכובעי נייר ומוליכה אותנו אל האולם הפנימי. התהליך מתחיל במערכת מזקקות שמייצרות את הנוזל האלכוהולי הבסיסי, ונמשך במנגנון שמוסיף לנוזל חומרי ארומה וטעם טבעיים. בסיום הסיור המודרך אנחנו מתיישבים ליד שולחן קטן בחצר המפעל, ליד מכונות הזיקוק העתיקות שנשמרות כאן כמעין מוזיאון קטן. איריני מגישה אוזו בשיעורים שונים של אלכוהול, מים וקרח, גבינת פטה וזיתים.

אחרי הטעימה השלישית היא מספרת על ילדותה בפלומרי ועל איזידורס ארווניטיס, שייסד את המפעל לפני 130 שנה והוריש אותו לצאצאיו. בשלב מסוים עמד המפעל על סף פשיטת רגל, אבל הדור הבא השכיל לעבור לתהליכי ייצור משוכללים תוך הקפדה על חומרי הגלם האיכותיים שגדלים כולם באי, לרבות תערובת ייחודית של עשבים וזרעים והמים המעולים הנובעים מהר אולימפוס הקרוב. כך שרד אוזו פלומרי והפך לסיפור הצלחה בינלאומי.

אחרי הכוס הרביעית לוקחת אותנו איריני לביקור בבית הוריה המשקיף אל נוף נהדר. ההורים מקבלים אותנו כאילו היינו חברים ותיקים. המקרר נפתח, סירים גדולים מתחממים על הכיריים, ועוד לפני שאנחנו מסיימים את הבקבוק שהבאנו מהמפעל מגישים לנו ההורים ממולאים וסלטים מסורתיים בטעמים מסחררים.

האוזו הנפוץ מכיל בין 40 ל־50 אחוזי אלכוהול. לאדם ממוצע מספיקות כוס אחת או שתיים כדי להשתכר. אלא שבדרך פלא, גם אם שותים כמות גדולה - כמו שצריך, לפי הכללים הנהוגים ביוון - מרגישים סחרור נעים, שלווה ועונג, ולכל היותר נרדמים וישנים היטב ממש.

לברך "סטין יאמאס"

היוונים שותים המון אוזו. הרבה מעבר ליכולתנו. ולמרות זאת, בכל השנים שבילינו בטברנות ובאוזריות באיים לא ראינו יווני שיכור. פגשנו בריטים מקיאים וזרוקים אחרי פיינטים של בירה, רוסים משתוללים אחרי בקבוקי וודקה, גרמנים שיכורים וצעקנים אחרי בילוי עם כמויות אדירות של קוקטייל, בירה ומי יודע מה עוד, ואף לא יווני אחד שיכור ומשתולל.

אוזו לא מוגש במועדונים הגדולים ובמסעדות היוקרתיות. זהו משקה שמיוחד לבילוי עממי ומשפחתי. שותים אותו בבתי קפה קטנים, באוזריות ובטברנות, ומגישים לידו מאזטים קטנים, בהתאם לקצב השתייה. כשיוונים אומרים "בואו לאוזו", הם מתכוונים לישיבה סביב שולחן שעשויה להימשך שעות ארוכות. אפשר בהחלט לומר שטקס האוזו מייצג נאמנה את קצב החיים היווני: יש זמן. אל תשתו אם אתם ממהרים. אל תתיישבו אם אתם ממש רעבים. זאת לא ארוחה, אבל גם לא סתם שתייה. זה טקס מדיטטיבי עם פילוסופיית חיים.

זו תעלומה שאין לה הסבר: לעולם - ואנחנו אומרים זאת באחריות - לעולם לא יהיה טעמו של האוזו בבר בישראל או בבית כמו טעמו באי יווני. גם אם זה אותו המותג מאותה שנת הייצור, או אותו הבקבוק ששתיתם ממנו ביוון

אוזו מלווה כל אירוע חברתי או משפחתי, וכל מפגש שבסופו נופלים כולם איש על צוואר רעהו בנשיקות ובאהבה, שרק אוזו טוב מסוגל להפיק. דימיטריס, אביה של איריני, מלמד אותנו איך שותים. אף שבתו עובדת במפעל פלומרי, הוא מציע לנו אוזו ביתי. בכוס מסורתית צרה וארוכה הוא מוזג לנו את כמות האוזו הנכונה, כשליש מגובה הכוס. מרבית הזרים מכניסים את הקרח בשלב זה. טעות, הוא מסביר. קודם מוזגים מים בכמות הרצויה, ורק בסוף מחליקים את הקרח למשקה המהול. משקשקים קצת, מחכים רגע, משיקים את הכוס עם החברים - ולוגמים. אנחנו מברכים "סטין יאמאס" (לחיים, ובתרגום מילולי - לבריאותנו), ושותים לאט.

והנה תעלומה: לעולם - ואנחנו אומרים זאת באחריות מלאה - לעולם לא יהיה טעמו של האוזו בבר בישראל, במסעדה תל־אביבית או אצלנו בבית כמו טעמו באוזרי יוונית או על מרפסת ביתית באי יווני. גם אם זה אותו המותג מאותה שנת ייצור, או אותו הבקבוק ששתיתם ממנו ביוון ועכשיו אתם מוזגים לפי כל הכללים - זה לא אותו הטעם.

אין לדבר הזה הסבר. אולי טעם האוזו קשור למקום, לחברים, למפת הנייר הלבנה שנפרשת על השולחן, לכוס הזכוכית עם הציור הכחול, למֶזֶה הקטן בצד, למזג האוויר, לנוף, לים, לרוח המלוחה, לזמן המשתרך לאיטו.

בכוס מסורתית צרה וארוכה, בעל המזקקה מוזג לנו את כמות האוזו הנכונה, כשליש מגובה הכוס. רוב הזרים מכניסים את הקרח בשלב זה - טעות, הוא מסביר. קודם מוזגים פנימה מים, ורק בסוף מחליקים קרח

אי אפשר לסיים ביקור בפלומרי בלי לעבור גם במזקקה ובמוזיאון של המתחרים החשובים, אוזו ברביאני. זה האוזו שאבירמה מעדיפה. ליתר דיוק, היא אוהבת את ברביאני עם התווית הירוקה, שמכיל אחוזי אלכוהול נמוכים יותר ועדין מזה עם התווית הכחולה. גם כאן תוכלו לסייר ולראות את תהליך הייצור, לשמוע על הזנים השונים ולקנות כמה בקבוקים לדרך. אם עדיין לא תהיו מחוסלים מהטעימות, יש בעיר עוד שני מוזיאוני אוזו מסבירי פנים.

נפרדנו בנשיקות ובראש מסוחרר מאיריני וממשפחתה, ולמרות הכובד והלאות המשכנו לעוד כמה מקומות יפים ברחבי האי.

פנינו מפלומרי צפונה, לכיוון מלינטה (Melinta), ועלינו לכביש שמטפס בדרך־לא־דרך על המצוקים הגדולים לאורך החוף. הגענו לכאן ביום שמש בהיר. משמאל השתרע הים האגאי שקט ורחב. פה ושם ראינו על המצוקים פצעי חפירות או יסודות בטון גדולים. גם כאן, כמו באיים רבים אחרים, התחילו יזמי נדל"ן (ובהם לא מעט ישראלים) לקנות שטחים ולהקים וילות מפוארות דווקא במקומות הכי אקזוטיים ומבודדים.

תושבי לסבוס חלוקים בדעתם ביחס לתופעה החדשה הזאת. אנשי המקצוע - בנאים, מהנדסים, חשמלאים ועוד - מרוצים משפע העבודה שהתגלגלה לידיהם. אחרים שמחים ברווח הקל ממכירת הקרקעות: אדמות סלע שהיו חסרות ערך עוברות מיד ליד, סרסורי נדל"ן מקומיים מצליחים לעקוף את המכשולים הביורוקרטיים הכבדים, מוציאים היתרי בנייה זריזים ומשווקים לכל דורש.

אבל בתנופת הבנייה הזאת הופכים מעגני דיג צנועים למרינות מסחריות ולמתחמי עגינה לספינות פאר, וההרים הפראיים מאבדים את קסמם הבראשיתי. לא כולם מאושרים מהשינוי הזה. רוב תושבי האיים, במיוחד האיים הקטנים, מתעבים את פלישת היזמים ואת הפיתוח המואץ, הברוטאלי לעיתים.
אל תמעיטו בערכה של רוח אנשי האיים, רוח שמרנית שדוחה כמעט כל שינוי ודבקה בחיים הפשוטים ובמסורת המקומית. בזכותה לא תופתעו לראות שינויים מהותיים בשום אי, כשתחזרו אליו אחרי שנים. הכל יהיה מרגיע ומוכר: המקומות, הבתים, האנשים, המים הצלולים, הטעמים.

כמה קילומטרים מצפון לפלומרי נרד למלינטה, כפר דייגים קטן עם כמה בתים על החוף ושתי מסעדות מצוינות. לפני שתשבו לאכול או לשחות בחוף היפהפה, היכנסו לטברנה "מריה", המסעדה הראשונה שבכניסה לכפר, על המים ממש. אמרו לבעל המסעדה שאתם רוצים לצאת לנביעת המים החמים במפרץ הקטן, הנחבא כמה מיילים מצפון לכאן. אל תשכחו ללבוש בגד ים.

בעל המסעדה יקרא לדייג, והוא ייקח אתכם תמורת תשלום קטן למפרץ קסום, מוקף סלעים ענקיים. על אחד הסלעים תלויה כנסייה קטנטונת עתיקה. הדייג יוריד אתכם למים הצלולים ותוכלו לשחות אל נביעת המים הוולקניים הרותחים. בבת אחת תעברו ממי הים הקרירים לאמבטיה החמה, שממזגת את הטמפרטורה בכל המפרץ.

תנופת הבנייה הפכה מעגני דיג צנועים למרינות מסחריות ולמתחמי עגינה לספינות פאר, וההרים הפראיים מאבדים את קסמם הבראשיתי. יוונים רבים מתעבים את הפלישה הזאת, הברוטאלית לעיתים

התעייפתם? נוחו זמן־מה על מדרגות הכנסייה, ואחר כך שובו בשחייה לסירה. כשתחזרו לחוף תהיו רעבים וצמאים. אם לא תרצו לחזור ל"מריה", תוכלו לסעוד בטברנת הדגים המצוינת בקצה השני של היישוב. אפשר לחזור מכאן למיטיליני בכל דרך שתרצו, תלוי בשעה ובמצב הרוח.

תמורת תשלום קטן ייקח אתכם דייג למפרץ קסום, מוקף סלעי ענק, שעל אחד מהם תלויה כנסייה עתיקה. במים הצלולים תשחו אל נביעת המים הוולקניים הרותחים. בבת אחת תעברו מהים הקריר ל"אמבטיה" חמה וממוזגת ממי המפרץ

הדבר היפה בעולם

כמו לרוב האיים, ללסבוס היסטוריה מרתקת. לפי הומרוס, תושבי האי היו נתיניו של פריאם, או פריאמוס, המלך האחרון של טרויה. מאוחר יותר הם השתתפו במלחמות היווניות המפורסמות באזור. במאה ה־7 לפנה"ס נולדה וחיה כאן סאפפו, המפורסמת שבמשוררות יוון העתיקה, ששמה מוזכר בנשימה אחת עם הומרוס והמשוררים הגדולים האחרים.

סאפפו מזוהה עם שירה ארוטית, ומיוחסת לה אהבת נשים. וכך היא ענתה בשיר על השאלה מהו הדבר היפה בעולם:

אֵלֶּה אוֹמְרִים חֵיל פָּרָשִׁים,
אֵלֶּה חֵיל רַגְלִים
וְאֵלֶּה צִי סְפִינוֹת
הוּא הַדָּבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר
עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה,
אֲבָל אֲנִי אוֹמֶרֶת
שֶׁזֶּה מַה שֶּׁאָדָם אוֹהֵב.
... הִנֵּה: הִיא שֶׁעָלְתָה בְּיָפְיָהּ
עַל כָּל בְּנֵי הָאָדָם, הֶלֶנָה,
נָטְשָׁה אֶת בַּעֲלָהּ,
הָאָצִיל בָּאֲצִילִים,
וְהִפְלִיגָה אֶל טְרוֹיָה
בְּלִי לַחְשֹׁב כְּלָל
עַל בִּתָּהּ, עַל הוֹרֶיהָ הַיְקָרִים,
לֹא - [הָאַהֲבָה] הִטְּתָה אוֹתָהּ
... אֲנִי מַעֲדִיפָה לִרְאוֹת
אֶת הִלּוּכָהּ הֶחָמוּד
וְאֶת פָּנֶיהָ הַקּוֹרְנוֹת
עַל פְּנֵי מַרְכְּבוֹת הַלִּידִים*
וְ(דַהֲרַת) לוֹחֲמִים חֲמוּשִׁים [...]*

(תרגום: שמעון בוזגלו. הנקודות בסוגריים הם קטעים שהיו חסרים או לא ברורים במקור)

צאו איתנו ברכב ממיטיליני לסיור בצד הצפוני־מערבי של האי. היעד באפליקציית הניווט היא עיירת החוף הקטנה סקאלה ארסוס. הכביש מתפתל במעלה ההר בין יערות אורן גדולים, שמתחלפים בדונמים של עצי זית. מההר הוא יורד אל המפרץ הענק, החוצה את האי ומשווה לו צורת פרפר. משם מתחילים לעלות שוב לשטח ההררי הצפוני והלא מיוער.

ארסוס נחשבת מקום הולדתה של המשוררת סאפפו. אמת או המצאה תיירותית? לא ברור, אבל למה לקלקל סיפור טוב בעובדות? הרי בזכות סאפפו הפך שם האי, לסבוס, למקדש עולמי של נשים - ובפרט נשים אוהבות

בכל צד משתנה הנוף בדרמטיות. כאן הוא כמעט מדברי. צוקים חומים ואפורים מתנשאים משני עברי הכביש. אנחנו עוברים בוואדי צר בין סלעי ענק ומתחילים לרדת לחופים המערביים עד סקאלה ארסוס. כאן נפנה שמאלה בכביש צר בין בתים קטנים מוקפים עצי פרי. זו הכניסה לעיירה.

ארסוס נחשבת מקום הולדתה של סאפפו. אמת או המצאה תיירותית? לא ברור, אבל למה לקלקל סיפור טוב בעובדות? הלא בזכות סאפפו הפך שם האי, לסבוס, למושג המגדיר אהבת נשים. בסוף המאה ה־19 הוגדרו כך שתי נשים מאוהבות, וההגדרה התקבלה מייד הן בשימוש המדעי והן בשפת הרחוב. לסבוס הפכה למקדש עולמי של נשים בכלל ונשים אוהבות בפרט, וסקאלה ארסוס היא מוקד עלייה לרגל.

העיירה מושכת תיירים ותיירות רבות בכל קיץ. אבל באמצע ספטמבר, כשהרחובות מתמלאים עלי שלכת צהבהבים־חומים, מגיעות לפה אלפי נשים, לפסטיבל של אמנות, מוזיקה, תרבות ואהבה לסבית.

סקאלה ארסוס יושבת במפרץ יפהפה. היא מתחילה בחוף חולי זהוב ונמשכת בשורה של טברנות ובתי קפה מקושטים וחינניים במיוחד. בסמטאות האחוריות שלה יש שפע חנויות קטנות מעוצבות לעילא.

הכנסייה לא התלהבה

הגענו באמצע ספטמבר. היה חם. החוף היה מלא נשים שהמשיכו בחגיגות הערב הקודם. פתחו שם בקבוקי יין ובירה, הוציאו גיטרות והתחילו לשיר, ולאט־לאט התחילו לרקוד. רק מעטות מאורחות הפסטיבל הן יווניות. רובן מגיעות מכל רחבי אירופה, והשפה המדוברת היא בעיקר אנגלית.

היחס ללהט"בים ביוון הוא אמביוולנטי. מצד אחד, היוונים הדתיים והשמרנים מאמינים בערכי המשפחה המסורתיים. מנגד, הומוסקסואליות היתה מקובלת בתרבות יוון העתיקה, והחירות היא ערך חשוב בתרבות היוונית המודרנית. חופש הבחירה, לרבות הבחירה בהעדפה המינית, טבוע עמוק בחברה היוונית, אבל בקהילות המסורתיות ובאיים קטנים עדיין לא קל ללהט"בים להשתלב.

ועם זאת, בינואר 2024 עבר בפרלמנט היווני חוק המתיר נישואי להט"בים. ההנהגה הדתית לא התלהבה, אבל הפטריארך הודיע מייד שהזוגות האלה מוזמנים להטביל את ילדיהם בכנסייה.
גם בלסבוס הסתייגו פעם מהדימוי של האי כמרכז לסבי, אבל ההתנגדות התמוססה עם הזמן. אולי מפני שהתיירות הנשית מביאה איתה פרנסה נאה. כך או כך, לסבוס מקבלת בזרועות פתוחות להט"בים מכל העולם.

במהלך עשרת ימי הפסטיבל מופיעות כאן להקות נשים ולהקות מעורבות בשילוב של מוזיקה יוונית ומוזיקת עולם. עוד מציע הפסטיבל סדנאות אמנות וטיולים בסביבה, ברגל או באופניים. מדי ערב מתקיימות באי מסיבות חוף רבות משתתפים, ובעיקר משתתפות. גם גברים מגיעים לפסטיבל, וזוגות מעורבים רבים. חדרי המלון מלאים, וקשה למצוא דירות או חדרים להשכרה. בתים פרטיים מצטרפים לחגיגה ומשכירים חדרים עם ארוחת בוקר.

הפעם בחרנו לנתק את החבלים שקשרו אותנו ליבשה, ולבוא אל האיים לאט־לאט. לנסות להכיר אותם פנימה, בחיים שהם מנהלים בתוך עצמם, להבין עליהם משהו מעבר למה שרואה תייר. ללמוד אותם בסקרנות, בכבוד

האווירה בעיירה משוחררת ונפלאה. ברחוב, בבתי הקפה ובמסעדות - שאת כולן כמעט מנהלות נשים יווניות, גרמניות ובריטיות - יושבות ומטיילות נשים אירופאיות ואמריקניות, לבדן, בקבוצות ובזוגות. נשים בכל הגילים מבלות כאן באווירה בטוחה, אופטימית ונעימה, מהולה במתח ארוטי נעים לא פחות. הנוכחות הנשית הדומיננטית משרה על סקאלה ארסוס אווירה מושכת וקסומה, והופכת את הסתיו בעיירה הקטנה לחוויה מיוחדת במינה.

נשארנו בסקאלה ארסוס יומיים, ובערב השני אכלנו בכפר ארסוס שממוקם כמה קילומטרים מעל המפרץ. בפלאטיה (הכיכר) המרכזית, מתחת לעץ, ישבנו לאכול בטברנה "Sam" עם חברים מהארץ, שקנו כאן לפני שנים בית כפרי קטן על הגבעה. סמי, בעל המסעדה, הגיש לנו אוכל יווני בטעם לבנוני ארומטי נפלא.

כל זמן הארוחה הוא ישב איתנו וסיפר איך נמלט בנעוריו מלבנון בתקופת מלחמת האזרחים, וחיפש מקום שקט להשתקע בו. כנוצרי הוא השתלב היטב בכפר המסורתי הקטן. הארוחה של סמי היתה אחת הטובות שאכלנו בלסבוס, הבטחנו לבוא שוב.

עוד על האי לסבוס, על 22 איים נוספים ועל חמש שנות מסע - בספר "סיפור אהבה - מסע באיי יוון". באתר greecelove.co.il ובחנויות הספרים