בעשורים האחרונים נדמה שכל העולם הפך למטבח אחד גדול. אושיות רשת מתקתקות מתכונים בקצב תפיחה של סופלה, יוצאי ריאליטי בישול משחררים סרטונים ויראליים שבהם הם מציעים מאכלים בתיבול אישי, ובל נשכח את הבשלנים המקצועיים שמוסיפים לחיינו שום, פלפל ושמן זית, או שסתם קוראים להם אייל שני.
מאז ומתמיד היה האוכל הרבה יותר מסך רכיביו. לאורך ההיסטוריה הכנת אוכל, ובעיקר בליסתו, שימשו כלי להבעת רגש, על הציר של הנאה, יצירתיות, געגוע ונחמה. לא לחינם מכריז אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, על מאכלים מסוימים כ"בעלי מורשת תרבותית".
זה בדיוק מה שחשה אז'ני, גיבורת הסרט החדש "הקדירה", בגילומה של השחקנית הצרפתייה הוותיקה ז'ולייט בינוש, שעלה לאקרנים בסופ"ש. בדרמה הרומנטית, שעלילתה מתרחשת ב-1889, אז'ני היא טבחית בעלת כישרון בישול פנומנלי, שעובדת כבר יותר משני עשורים בשירותו של מאסטר שף מדופלם בשם דודן בופנט, שיש המכנים אותו "נפוליאון של אמנות הקולינריה" (מגלם אותו השחקן בנואה מאז'ימל, "המורה לפסנתר").
עם השנים מתפתחת בין בופנט לאז'ני מערכת יחסים אינטימית, שאותה הם לא מממשים במלואה, עקב רתיעתה של אז'ני מנישואים מחייבים. היא מעדיפה לשמור על החופש שלה, אבל ממשיכה להפגין אהבה כלפי מי שעד לא מזמן היה המעסיק הישיר שלה.
את "הקדירה" ביים טראן אן הונג הווייטנאמי-צרפתי ("יער נורווגי", "ריקשה"), שזכה עליו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. ואכן, הסרט עשוי בעדינות ובחן פואטיים ומלווה בצילומים נהדרים של מאכלים מפעימים. באחת מהסצנות היפות מגיעים חבריו של בופנט למטבחה של אז'ני, להחמיא לה על מאכליה יוצאי הדופן. כשהם מכנים אותה "אמנית", היא מחייכת אליהם ומשיבה: "אני משוחחת איתכם בחדר האוכל דרך מה שאתם אוכלים".
ככה את מרגישה גם בחייך הפרטיים?
"אני בעד לאכול פחות, אבל אוכל טוב יותר", פוסקת בינוש בראיון זום בלעדי ל"ישראל היום", לכבוד יציאת הסרט. "זאת הפילוסופיה שלי. עבורי, אוכל מקושר לבריאות ולאיכות המרכיבים. הייתי אומרת שזה הבסיס שלי".
לא המשחק?
"כפי שהבישול מהווה בשביל אז'ני אמצעי תקשורת, כך המשחק הוא הדרך שלי להזין אנשים. צריך לדעת להזין את עצמך, את הנשמה ואת הלב שלך, כל מה שאפשר. אני באמת חושבת שאפשר להשקיע את כל האהבה ותשומת הלב באוכל, כדי לחוות זמנים מיוחדים עם המשפחה והחברים. זה גורם לך לעשות את הטוב ביותר שלך".
אפשר להעריך שאת לא חובבת גדולה של ג'אנק פוד.
"אם אפשר להימנע מזה", היא עונה בנחישות, "אתם תשמרו על בריאות הילדים שלכם ועל חשיבות הטעמים שלהם. עדיף לבשל טוב בבית. ג'אנק פוד נקרא 'אוכל מנחם', אבל בסופו של דבר הוא לא מנחם, כי הוא עלול לגרום לגזים, לעצירות, לנפיחות ולתחושת חנק. זה נורא, זה לא מזין, זה גורם לאדם להיות טיפש".
"שלחו לנו סרטונים של שף מישלן שמכין את המתכונים לסרט, והייתי צריכה ללמוד כדי להיכנס לדמות באופן ראוי. בהמשך הזמנתי את המשפחה והחברים אלי הביתה, ובישלתי את מה שלמדתי. הם מאוד התרשמו"
בינוש, שחגגה 60 בחודש שעבר, מצהירה שהיא לא מציעה למשפחתה מזון מהיר. "צריך למצוא דרך לרצות את הילדים, אבל גם לגרום להם להעריך דברים שנראים כמו מנה של מבוגרים. הם דווקא יכולים מאוד להיפתח לדברים כאלה, וזה מתחיל כשהם צעירים מאוד. אתה נותן להם להריח ניחוחות חדשים, לאכול טעמים חדשים. לדעתי זה חשוב מאוד".
בשל נדודיה בעולם כשחקנית, היא נאלצת, לדבריה, להתאים את עצמה למאכלים הנפוצים בכל מדינה שבה היא מצטלמת לפרויקט חדש. על השאלה מהו המטבח האהוב עליה ביותר היא מספקת תשובה דיפלומטית.
"אין לי מטבח מועדף. זה כמו לבחור שפה. זה קשור למסורות ולכל כך הרבה היסטוריה, כך שאני לא מרגישה שאני יכולה להגיד על מטבח ספציפי שהוא המועדף. אבל אם בכל זאת - אני מאוד מעריכה את המטבח הסיני. הוא אומר הרבה על האנשים שמתגוררים שם. סין ענקית, ויש בה מאכלים שהדרכים להכין אותם שונות ומגוונות מאזור לאזור.
"בסין וביפן לא נהוג לאכול הרבה מאכלים מתוקים ועתירי סוכר, וזה מעיד על רמות האנרגיה של התושבים. זה בניגוד לאירופה, ובפרט לצרפת, שם נהוג לאכול הרבה מתוק. האנרגיה שלנו כל הזמן עולה ויורדת, יורדת ועולה, כי הסוכר פוגע בנו וגורם לגוף להתרסק. לכן כל כך הוקסמתי מאיכות האוכל ומהמרכיבים שיש בסין".
"ממש כמו שהבישול הוא אמצעי תקשורת לדמות בסרט, כך המשחק הוא הדרך שלי להזין אנשים. אני מאמינה שאפשר להשקיע את כל האהבה ותשומת הלב באוכל, כדי לחוות זמנים מיוחדים עם המשפחה והחברים"
הוליווד על הקו
העיסוק בהבדלים בין גבוה לנמוך מעסיק את בינוש לא מעט. כבר ארבעה עשורים היא נחשבת אחת מהשחקניות האיקוניות בתולדות צרפת, ומרחב המחיה הטבעי שלה נמצא בסרטי איכות. לאורך הקריירה הענפה שלה היא גרפה אינספור פרסים, כבשה פסטיבלים נחשבים וכיכבה בסרטים שזכו לאהדת הביקורות, דוגמת "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1988), שבו פרצה לראשונה לתודעה העולמית; "שלושת הצבעים: כחול" (1993), של הבמאי הפולני המוערך קשישטוף קישלובסקי; "הפצוע האנגלי" (1997), שעבורו קיבלה אוסקר כשחקנית משנה; ו"קאמי קלודל" (2013), שבו נכנסה לדמותה המיוסרת של אהובתו של הפסל הנודע אוגוסט רודן.
אבל לצד פרויקטים שראויים לשלושה כוכבי מישלן קולנועיים, היא נהנית להשתעשע מפעם לפעם גם בסרטים הוליוודיים עתירי תקציב, ולהתפנק בהפקות שרמתן האינטלקטואלית מזכירה פרוסת לחם לבן עם שוקולד - כשמו של אחד מהלהיטים הגדולים שבהם כיכבה, הסרט הרומנטי "שוקולד" משנת 2000.
לעיתים היא הולכת ממש על שוברי קופות קיציים. למשל - "גודזילה" מ-2014, שביים גארת' אדוארדס, על המפלצת עצומת הממדים שמחריבה את כל העומד בדרכה; ו"הרוח במעטפת" מ-2017, עיבוד לייב אקשן של רופרט סנדרס לסדרת המנגה הפופולרית שהפכה לסרט אנימה יפני (הגרסה ההוליוודית, למרבה הצער, נקטלה בביקורות וכשלה בקופות).
"כשחקנית, את בוחרת פרויקט שאת רוצה להשתתף בו, אבל את גם צריכה להיבחר אליו", מסבירה בינוש. "הבמאי של 'הרוח במעטפת' התעקש ללהק אותי, אבל אמרתי לו שאני לא אוהבת את התפקיד, כי הדיאלוגים לא טובים ואין שם דמות אמיתית. רופרט עבד קשה מאוד כדי לעשות שינויים בתסריט עד שהסכמתי. בסופו של דבר, התפקיד יצא הרבה יותר מעניין מכפי שהוצג לי בהתחלה".
שיחקת בסרט לצד סקרלט ג'והנסון, שכיכבה בו.
"כן, ונהניתי מאוד מהעבודה איתה. סקרלט הייתה פשוט מדהימה ונפלאה".
נדמה שאת צריכה להסביר לנו את ההשתתפות ב"גודזילה".
"מאוד הופתעתי כשפנו אלי, כי בדרך כלל אני משתתפת בסרטים סינפיליים, כלומר כאלה שבאים מאהבת אמנות הקולנוע. אבל בסופו של דבר אלה היו שלושה ימי צילום שהגיעו בתזמון טוב מאוד בשבילי, כך שזה התאים. היה לי כיף גדול, כי הבן שלי מאוד אוהב את המפלצת הזאת, וצפינו בכמה מסרטי 'גודזילה' כשהיה קטן - כך שמבחינתי זאת הייתה קריצה קטנה אליו".
השתתפת בלא מעט סרטים עם פרופיל אוסקרי גבוה. זה משהו שכיוונת אליו?
"אם מוליכים קריירה במטרה לזכות בפרסים, נכנסים מהר מאוד לצרות, כי בדרך כלל דברים לא קורים כפי שרוצים. הדבר היחיד שחשוב הוא להתרכז ככל האפשר בעבודה ולעשות את הטוב ביותר - למענך ולמען אחרים. חשוב להיות ברגע, בהווה, אחרת שום דבר לא יכול לקרות. ולא רק בעבודה. מבחינתי, זה דבר אנושי וחשוב, פעולה של אהבה, שלא תהפכי לרובוט. אם את מחפשת את התהילה, בסופו של דבר זה ישחק נגדך.
"לפעמים קורה שאני לא יודעת למה הסכמתי לתפקיד מסוים, אבל משהו בפנים אמר לי ללכת על זה. רק כשאני מתכוננת לתפקיד ונמצאת בצילומים, אני פתאום מבינה למה הסכמתי. זאת אינטואיציה, משהו בתוכך מרגיש נכון".
"הפנייה מ'גודזילה' הפתיעה אותי, כי לרוב אני משתתפת בסרטים אמנותיים. אבל היה לי כיף גדול, כי הבן שלי אוהב את המפלצת, וצפינו בכמה סרטי 'גודזילה' כשהיה ילד קטן - כך שמבחינתי, זו הייתה קריצה קטנה אליו"
כרגע היא עובדת על שני סרטים תיעודיים: האחד עוסק במופע ריקוד שבו השתתפה לפני כ-15 שנים לצד הכוריאוגרף האנגלי אקרם חאן; והשני הוא סרט קצר שכתבה, ושאותו היא רוצה ליצור לצד הפסל היהודי-בריטי אניש קאפור ("אנחנו בשלב של חיפוש מימון, אבל זה לוקח זמן").
זיכרונות מישראל
בינוש נזכרת ברגע מצילומי "הקדירה" שהותיר בה חותם מיוחד, וכשהיא מדברת עליו - שפת גופה משדרת לפתע חמימות. "צילמנו סצנה מאוד מרגשת, והבמאי טראן ביקש ממני להיות הכי טבעית שאני יכולה. עניתי לו שאני לא יודעת איך לעשות את זה, אבל בכל זאת רציתי להציג כמה שיותר רגשות. זה היה רגע שבו דיברנו בעומק על משחק, והוא נתן לי כמה הערות. לא עם כולן הסכמתי, אבל בסופו של דבר זה עבד, ובצורה נפלאה".
אם כבר מדברים, את שוקלת לעבור לבימוי בעצמך?
"משחק ובימוי הם שני דברים מאוד קשים. אם אביים - אין סיכוי שאביים את עצמי משחקת. זה נראה לי דבר משוגע לעשות".
"הקדירה", שייצג את צרפת בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב בטקס האוסקר האחרון, היה אמור לעלות בישראל לפני כמה חודשים - אך בשל המלחמה הפצתו נדחתה, כפי שקרה ללא מעט סרטים ואירועי תרבות אחרים. אף על פי שהיא לא מתכוונת לבקר אותנו בזמן הקרוב ("כל מה שקורה היכה אותי בתדהמה, לא ייאמן שזה עדיין נמשך", היא אומרת על המצב), היא נזכרת לטובה בפעמים הקודמות שבהן הגיעה ארצה, כשצילמה כאן צמד סרטים.
"ב-2005 צילמתי בישראל את 'מרי' של אייבל פררה, שבו גילמתי שחקנית שמגלמת בעצמה את מריה מגדלנה. זאת הייתה חוויה מאוד עמוקה. ב-2007 השתתפתי גם ב'התנתקות' של עמוס גיתאי, שחלק מהסיפור שלו מתרחש בעזה, עיר שמובן שלא היינו יכולים לצלם בה. יש לי זיכרונות מאוד חיוביים מישראל".
בקולנוע ישראלי הזדמן לך לצפות?
"האמת היא שלא ממש, אבל כן צפיתי ב-2019 ב'מילים נרדפות' של נדב לפיד. עמדתי אז בראש חבר השופטים בפסטיבל ברלין, והענקנו לו את פרס 'דוב הזהב' לסרט הטוב ביותר. אני חושבת שאפשר לראות דרך הסרט את האומץ של לפיד ואת הנשמה הגדולה שיש בו. הוא אמיץ מאוד. אני מעריצה אותו כקולנוען וכאדם, ואני שמחה שהייתה הסכמה בין השופטים להעניק לו את הפרס, כי הוא היה מאוד ראוי לו".
אגב, אחת מהסיבות המרכזיות לכך שבינוש התרגשה מהעבודה על "הקדירה", הייתה העובדה שבנואה מאז'ימל, הכוכב שלצידה, הוא בן זוגה לשעבר ואבי בתה. "הייתי קצת לחוצה לפני שהתחלנו לצלם, אבל אחרי החזרות התחלנו לעבוד ביחד - וזה היה נהדר", היא מספרת על העבודה לצד האקס.
"בנואה ואני לא עבדנו יחד יותר מ-20 שנה. יש לנו בת, אבל לא ממש שמרנו על קשר כל הזמן הזה, כך שלהיות איתו לפתע על סט הצילומים היה עניין משמעותי בשבילי. זה נגע בי. צחקנו המון. זה היה אושר"
בינוש ומאז'ימל הכירו ב-1998, כשהצטלמו לסרט הנשכח למדי "ילדי המאה" של הבמאית הצרפתייה דיאן קיריס. הם גילמו את הסופרת ז'ורז' סאנד והמחזאי אלפרד דה מיסה, שהתפרסמו במאה ה-19, וכשם שהדמויות שאותן גילמו התאהבו - כך הרומן האישי ביניהם התפתח ויצא אל מחוץ למסך הגדול. השניים ניהלו מערכת יחסים במשך כארבע שנים, שבמהלכה הביאו לעולם בת משותפת, האנה. מאז נפרדו הם לא עבדו יחד - עד "הקדירה".
"התרגשתי מאוד לעבוד עם בנואה, כי לא עבדנו יחד יותר מ-20 שנה. אמנם יש לנו בת, אבל לא כל כך שמרנו על קשר ולא התראינו כל הזמן הזה, כך שלהיות איתו לפתע על סט הצילומים היה עניין משמעותי בשבילי. זה נגע בי. צחקנו המון. העבודה איתו שוב גרמה לי אושר".
הקשר ביניכם, עם כל העליות והמורדות שלו, סייע לך בהכנות לתפקיד?
"זה הפך הכל לקל יותר. היינו נוכחים זה למען זה, ולדעתי זה הביא המון רגש למסך - משהו עמוק משנינו. הסכמנו להיות שם ביחד גם בשביל האנה. אלה היו רגשות מעורבים, שנעו מהלם בכל רגע להמון הומור. צחקנו הרבה על הסיטואציה שנקלענו אליה, כי מתברר שכדי להתראות שוב - כל מה שהיינו צריכים זה פשוט להשתתף באותו הסרט".
במטבח של אמא
לשם התפקיד, בינוש נדרשה ללמוד לבשל לפרטי פרטים את המנות מעוררות התיאבון ומנקרות העיניים שאז'ני מכינה בסרט. לשם כך צורף להפקה השף עתיר כוכבי המישלן פייר גנייר, כיועץ קולינרי וכמדריך אמינות.
"שלחו לנו סרטונים של גנייר מכין את המתכונים הספציפיים. צפיתי בהם כמה פעמים, כי הקצו לנו יום חזרות אחד בלבד לפני צילומי סצנות הבישול. הייתי צריכה ללמוד איך להכין את המנות, כדי שאוכל להיכנס לדמות באופן ראוי. הבמאי טראן רצה להוציא מאיתנו דברים ספציפיים, ואחרי החזרות צילמנו את הסצנות במשך שלושה ימים. זה הלך נפלא".
בינוש מספרת שהיא יודעת לבשל היטב, וכן גם מאז'ימל, כך שבעיקר הם נדרשו להתאים את עצמם לקצב הבישול של המנות המיוחדות. "ברגע שתפסנו את הדרך לעשות את זה נכון - זה לא היה כל כך קשה".
את מה שלמדת על הסט בישלת גם לקרובייך?
"כן, בזכות מה שלמדתי בו הצלחתי להרשים את המשפחה ואת החברים שלי. הזמנתי אותם יום אחד אלי הביתה ובישלתי להם את מה שלמדתי. הם מאוד התרשמו".
"אם מוליכים קריירה במטרה לזכות בפרסים - נכנסים מהר מאוד לצרות, כי לרוב דברים לא קורים כפי שרוצים. חשוב להיות בהווה, אחרת דבר לא יקרה. מבחינתי זה אנושי, פעולה של אהבה,
לא להפוך לרובוט"
אהבתה של בינוש לאוכל נבטה עוד בילדותה. הוריה, שפעלו גם הם בעולם הבידור (בעיקר כשחקנים), נעדרו מהבית לפרקי זמן ארוכים מאוד, וסבתה ששמרה עליה נהגה להציע לה שוקולד, כדי להמתיק לה את כאבי הגעגוע.
"עניין האוכל היכה בי שורשים. גדלתי עם אמא שהייתה מודעת מאוד לאוכל אורגני, עוד לפני שהדבר הפך לטרנד נפוץ. היא בדקה את המקום שממנו הגיעו הירקות שאכלנו, והייתה קפדנית לגבי סניטציה של רכיבים. היא לקחה אותי ואת אחותי לקנות מצרכים בחווה, והבינה עד כמה אכילה נכונה חשובה לבריאות. בזכותה אכלתי היטב. כשהתבגרתי לא היה לי הרבה כסף, אבל ניסיתי לשמור על אורח החיים הזה. לקח לי חמש שנים עד שבאמת הצלחתי לאכול רק מזון בריא".
הוריה התגרשו כשהייתה בת 4, והיא נאלצה להתנהל באופן עצמאי מגיל צעיר, ממש כמו דמותה של אז'ני בסרט. "עזבתי את הבית כשהייתי בת 15. הייתי חייבת לנסוע לפריז להמשיך ללמוד, אחרי שהייתי עם אחותי בפנימייה. אמא שלי לימדה אותי שעצמאות היא דבר חשוב, לכן הפכתי לשחקנית והבאתי את בני הבכור לעולם בגיל 29. לפני שהפכתי לאם, רציתי לוודא שאני יכולה לכלכל אחרים".
אפשר להגיד שאת טובה במטבח כי גדלת עם אמא בשלנית בחסד?
"אמא שלי הייתה גם טבחית, נוסף על המקצוע שלה בתחום הבידור, כך שהיה לה הידע הבסיסי איך לבשל נכון. היא עצמה לא למדה לבשל מאמא שלה. האוכל שהיא הכינה לנו היה אמנם פשוט, אבל תמיד מאוד טעים. זה בא מהמרכיבים שהיא בחרה, הכל היה עשיר בטעמים. לכל מנה היא הייתה מוסיפה קצת שום ומעט עשבי תיבול וקארי, וזה עשה את כל ההבדל. כפי שיש יוצרים שעושים סרטים טובים - היא הייתה מכינה אוכל טוב ומלא באהבה".
