למרות הכל - האביב נותן הצגה

בחצר שלי עץ הלימון מתפרע, ואני שוקל להפוך ליצואן • מתברר שהאנושות מתכווצת, וייתכן שמדובר דווקא בבשורה טובה • וגם: אחרי שנות מבוכה ואלם למדתי לשיר, ומצאתי עונג עצום בערב שירה בציבור

כלניות ראשונות שפרחו בעוטף עזה השנה. איור: עומרי סלנר החברה להגנת הטבע

פתאום נפל עלינו אביב, שכמותו איני זוכר זמן רב. כאילו לא היה הגשם של אוקטובר, כאילו לא חטאנו ועוד מגיעים לנו גשמים בעיתם ופריחות בשעתן. האביב השנה מפואר, שופע, צבעוני - אבל בגלל הבאסה הכללית מסביב, נראה שאיש לא ממש שם לב אליו.

ירד המון גשם החורף. אולי ההתגייסות של החברה האזרחית אחרי 7 באוקטובר זיכתה אותנו בשפע הזה. אולי סתם תופעת האל־ניניו, המתרחשת אחת לכמה שנים, נפלה בדיוק השנה. לא משנה. הטבע כאילו קיבל זריקות של הורמון גדילה וסמי נעורים, ונותן הצגה בשלל תפארת צבעים וריחות.

בחצר שלי, עץ הלימון הצנוע, שמניב 20 לימונים דקי־בשר ורעי־מראה בשנה, הביא פתאום לימוני ענק בגודל של אתרוג תימני, ובמספרים שאין לי מה לעשות איתם. לכל מקום אני מגיע עכשיו עם שקית לימונים, ומחלק למי שאני פוגש. מאחורי גבי התחילו לקרוא לי "החמוץ". גם עץ הליצ'י שלי, שבכל עונה נותן גג שמונה ליצ'ים, פורח עכשיו בשיגעון, וכבר חתמתי על חוזה ליצוא כל עודפי הפרי שיהיו לי לארגנטינה.

בשבת האחרונה חמי חגג 70. קנינו לו מתנה נהדרת - טיול ליקוט צמחי מאכל בהרי ירושלים עם מדריך שיודע נפש הטבע, כולל בישול השלל המלוקט בתום האירוע. פעם ראשונה שיצא לי להתייחס לטבע כאל צלחת ארוחת הצהריים שלי, וזה היה חדש ומסעיר. כל הצמחים האלה, שבדרך כלל נראים לי די דומים ומאוד משעממים, לפתע הפכו להיות מנות ראשונות ועיקריות מאוד טעימות.

הסתובבנו בסביבות בית שמש עם עיניים של ציידים, ומצאנו אינספור דברים שהרגע צמחו ומחכים שמישהו יבשל אותם. מצאנו כמויות של אספרגוס בר, שקדים ירוקים, חרדלים, זעתרים, ועוד 70 מינים ששכחתי את שמם אך שטעמם נותר חקוק בחיכי. נסו לומר שלוש פעמים רצוף "חקוק בחיכי". נראה אתכם.

האביב הזה מונח כרטייה צוננת על פצעי המלחמה הנוראה הזאת. כמו בשיר ההוא, "החיטה צומחת שוב" של דורית צמרת מבית השיטה, שמדבר בדיוק על התחדשות הטבע אחרי מלחמת יום כיפור, שבה נפלו 11 מבני קיבוצה.

האדמה הזאת שעליה אנו חיים לא רוותה דם, תמיד מוכנה לספוג עוד, ותמיד אחרי אירועי דמים כאלה מגיע האביב, והחיטה, והשעורה, והחוביזה ושאר המינים שנשתבחה בהם אדמתנו שוב צומחים, להזכירנו שאנו בני חלוף, ושהאדמה אינה שלנו, אלא אנו שלה. אז צאו לטבע, לפני שחום הקיץ הקשה יצהיב הכל. יש מה לאכול שם בחוץ, כמעט את הכל.

ילודה

מזהירים המומחים - אוכלוסיית כדור הארץ במשבר. יש ירידה חדה בילודה, ובקרוב נתכווץ. אנשים כבר לא כל כך רוצים ילדים, מתברר. הם לא מביאים אותם לעולם כדי שיעבדו לכלכלת המשפחה, הם לא שמחים בהם, לא מוצאים עניין מיוחד בגידולם, רואים בחינוך ילדים עול שמונע הגשמה אישית - והמספרים מדברים. במדינות רבות ממוצע הילדים למשפחה ירד מתחת ל־2.1, שזה המספר שצריך כדי לשמור לפחות על גודל אוכלוסייה יציב. שיעור שבו יש מספיק צעירים כדי לפרנס את הזקנים שיצאו לפנסיה, להחזיק את הכלכלה, הבריאות, החיים.

והאמת - בעידן שלנו, כשרוב ההורים עושים ילדים ומייד אחר לידתם נותנים בידם טלפון חכם ומפקידים את חינוכם בידיו - אין טעם רב בהבאת ילדים לעולם. כשכוח הטלפון גדול מכוח ההורה, כשהערכים המגיעים מהמסך גוברים בקלות על הערכים שמנסים להנחיל בבית - כל הסיפור של ילדים הוא תסכול בלתי נגמר ואכזבה נוראה. נוסיף על זה את מצבו של העולם בכל פרמטר - ההקצנה האסלאמית, הריב בין האומות, הבינה המלאכותית, הרשתות החברתיות - ברור לכל שלגדל עכשיו ילדים זה אתגר שרק מעטים יכולים להתמודד עימו.

כל מערכת שבנויה על צמיחה אינסופית כדי להתקיים - סופה להתמוטט, כי אין דבר כזה צמיחה תמידית. רק היקום מתפשט לעולם, וגם זה לא מוכח. טוב לעולם להתכווץ, טוב למין האנושי לחזור לממדיו הטבעיים. מי ידע מה הם בכלל. מבחינת הכדור אלה בשורות נהדרות, מבחינת המין האנושי - נמתין. ראינו כבר מה שוות התחזיות.

טוב למין האנושי לחזור לממדיו הטבעיים, איור: GettyImage

ובתוך כל הנתונים האלה, רק עם ישראל לבדו (וכמה אומות אפריקניות) ממשיך לגדול, כולל כל המגזרים, גם החילונים. וזה אומר שעוד מעט, כשאומות העולם יתמודדו עם הזדקנות התושבים וייאלצו להכניס מהגרים צעירים, שיעבדו במקומם ועל הדרך יחסלו את התרבות שיצרו במשך אלפי שנים - אנחנו נהיה בסדר. מדינת ישראל תשגשג בזכות צעיריה גם כשהעולם המערבי ישקע אל תוך זיקנתו הטרגית. הילדים שלנו יהיו האור לגויים שלנו. נאהב אותם, נחנך אותם, נכשיר אותם לעולם המשתנה, שבו אף פעם אי אפשר לדעת מה תהיה המגמה הבאה.

לשיר

אם אתם חברים שלי, אתם בוודאי יודעים שאין מזמינים אותי לערבי שירה בציבור. אני לא אוהב לשיר, ולכן גם אם יש לכם ערב קריוקי בבית - אל תטרחו להודיעני. לא אבוא. ולמה איני אוהב לשיר? כי אני לא יודע. אמנם ניחנתי באוזן מוזיקלית־למחצה, אבל הקולות היוצאים ממני בשעת רינה אינם מתאימים למאכל אדם. אז ויתרתי - לא שר, מקסימום מדבר בקצב. אפילו הקלטתי כמה שירים שבהם אני מדבר את הטקסט, ספק שר פה ושם, אבל ממש לשיר - זה לא.

בחודשים האחרונים אני מופיע עם חברי דוד ד'אור, הזמר הכי מדהים בחלק העולם הזה, לטעמי. מה שהאיש הזה יכול לעשות עם מתנת קולו זה לא ייאמן. כל שיר שהוא שר נשמע כאילו נכתב עבורו במיוחד, גם אם שייך לאחרים, ואני יושב לצידו על הבמה, מתבונן בפיו הנע ובצלילים הקסומים הבוקעים ממנו, ומקנא. פה ושם בא לי לשיר איתו איזה פזמון, אבל כשאני מנסה - מה שיוצא לא נעים לאוזניי, ובטח לאוזני הקהל.

מתאמן בדבקות, כאילו בשנה הבאה אייצג את ישראל באירוויזיון של הגיל השלישי, איור: משה בנימין

קיבלתי החלטה: אלמד לשיר. חיפשתי מורה לפיתוח קול שתסכים לעבוד עם קרקרן שכמוני, ומצאתי. התחלתי לפקוד את מעונה ולעשות את כל התרגילים המשונים האלה שעושים מפתחי הקול. ולא רק זה - אני מתאמן כל יום בבית, עם הקלטות השיעורים. מתאמן בדבקות, כאילו בשנה הבאה אייצג את ישראל באירוויזיון של הגיל השלישי.

ומשיעור לשיעור אני מגלה שאני מצליח לשיר. עדיין שירים מסוימים שמתאימים לי, ואל מיטב להיטי הבי ג'יז שאני חפץ להגיש על הבמה טרם הגעתי, אבל נראה שזה עניין של זמן. ובשבוע שעבר נפל דבר: רעייתי קנתה כרטיסים לערב שירה בציבור כדי ללכת עם הבנות, שאוהבות מאוד לשיר שירי ארץ ישראל - תופעה נדירה בגילן - והודיעה לי שהן הולכות. אמרתי: אני גם בא. התבוננה בי אשתי בהטיית ראש שואלת, ואמרה: בטוח? בטוח, השבתי.

והנה אני, בערב שירה בציבור מוצלח שנקרא "בובי זמר", עם להקה וקהל עצום ורב. השירה מתחילה, ואני מצטרף לראשונה בחיי, והצלילים העולים ממני לא צורמים עוד, אלא מסתדרים איכשהו עם השירה הכללית, ואני מיישם את הכללים שלמדתי, ושר. ופתאום אני מבין איפה ההנאה בשירה הציבורית הזאת, ואני נמס מעונג, וגם מבין כמה שנים הלכו לי לאיבוד בהתבצרות באי־היכולת שלי. מזה למדתי: אם יש משהו שאני לא אוהב לעשות - כדאי שאלמד אותו. השנה אני שואל את הקושיות.

 

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר