בין קייט מוס לסרט חדש - אייקון הרוק מנסה לצאת ממעגל ההרס העצמי

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי או שקראתי שפיט דוהרטי נגמל מסמים, היו לי לפחות 30 שקלים. המוזיקאי הבריטי הכאוטי, שפרץ לתודעתנו בתחילת שנות האלפיים עם להקתו "הליברטינז" - ושנודע בזכות חיבתו ההרסנית לסמים, לא פחות מאשר בזכות הכריזמה השופעת שלו ויכולתו לכתוב המנוני רוק סוחפים וממכרים - מדבר על רצונו וכוונתו להתנקות כמעט מהרגע שבו התפרסם, לפני קצת יותר מ־20 שנה. מסיבות שונות, זה אף פעם לא קרה.

ובכל זאת, נראה שהפעם דוהרטי רציני יותר מאי־פעם, ובגיל 45 גם לא נותרו לו יותר מדי אפשרויות. רוב חבריו למזרק ולמקטרת כבר עברו מן העולם בנסיבות טרגיות, מצבו הבריאותי רופף ושברירי מתמיד, ואחרי אינספור מעצרים והסתבכויות עם החוק בשלל מדינות סביר להניח כי הפעם הבאה שבה יעמוד בפני שופט לא תסתיים בעונש סמלי או במאסר על תנאי.

"זו התקופה הכי ארוכה שאני נקי מסמים מאז שהתחלתי להשתמש", הוא אומר בגאווה לקבוצת העיתונאים המצומצמת שהגיעה לפגוש אותו בחדר ישיבות מהודר ושטוף שמש שמשקיף לאגם ציריך. "מדובר בשינוי גדול מאוד עבורי. לקח לי זמן להתרגל".

השינוי שדוהרטי מדבר עליו הוא לא רק תודעתי - הוא גם גופני. עד כדי כך שממש לא בטוח שהייתם מזהים אותו אם הוא היה חולף על פניכם ברחוב.

מי שהיה בעברו סמל סקס דקיק עם פני תינוק, שניהל מערכות יחסים מתוקשרות עם דוגמנית־העל קייט מוס ועם הזמרת איימי וויינהאוס, ושנרדף ברחובות לונדון בידי צלמי פפראצי ועדרי מעריצות, הוחלף בגבר מאפיר, משופם וגדל גוף. התוצאה הבלתי נמנעת כנראה של ההתמכרות הנוכחית של דוהרטי לגבינות צרפתיות.

הוא לבוש בחליפה אפורה ובמגבעת ונראה קצת חסר מנוחה. בידו האחת מקל הליכה מעץ, שלא לגמרי ברור אם תפקידו קישוטי או פרקטי. מתחת לבית השחי של ידו השנייה מקופל עיתון של היום. במובן מסוים ניתן לומר שדוהרטי איכשהו מצליח להיראות גם בריא וגם לא בריא באותו הזמן. על כל פנים, אין ספק שגם במצבו הנוכחי הוא עדיין אייקון אופנה.

"היי, אני פיטר", הוא אומר.

מהרגע שהוא נכנס לחדר (באיחור של 40 דקות, כמובן) כולם משתתקים. לדוהרטי יש מוניטין של מרואיין מאוד לא צפוי, ולפתע יש תחושה שהחוקים כבר אינם תקפים, שהכל יכול לקרות. ככה זה עם כוכבי רוק.

לבקר בחיים אחרים

דוהרטי נמצא כאן היום כדי להשיק את "Stranger in My Own Skin", סרט תיעודי חדש שמלווה אותו מקרוב מאוד במשך יותר מעשור בשעה שהוא מנסה להיגמל מסמים, וכדי לדבר קצת על "All Quiet on the Eastern Esplanade" - אלבומה הרביעי של להקת הליברטינז, והראשון שלה מאז 2015 - שצפוי לצאת בשבוע הבא.

את החומרים האינטימיים והלא תמיד נעימים לצפייה שמרכיבים את הסרט התיעודי, צילמה הבמאית הצרפתייה קטיה דה וידאס. היא החלה לתעד את דוהרטי ב־2006, כאשר המוזיקאי השערורייתי הגיע להופיע בפריז עם להקתו דאז, "בייבישאמבלס".

במהלך העבודה המתמשכת על הסרט – שכללה שלל דרמות מתוקשרות (לפני ומאחורי הקלעים), מעצרים על סמים וביקורים במכוני גמילה ברחבי העולם - דוהרטי ודה וידאס גם התאהבו והפכו לזוג. לפני שנתיים וחצי אף התחתנו, ולפני כחצי שנה נולדה להם בת. בשנים האחרונות הם גרים בקוטג' פסטורלי בעיירה בת 1,000 תושבים בצפון צרפת.

"במשך שנים לא ראיתי את הפנים של קטיה כי המצלמה הסתירה לי אותם", מתבדח דוהרטי כשאני שואל אותו מתי הסרט הפך לסיפור אהבה. "כשהיא סוף־סוף הזיזה את המצלמה וראיתי את העיניים שלה הייתי מופתע. עד לאותו רגע הייתי בטוח שמדובר בבחור עם שיער ארוך, והייתי כזה 'וואו, מי זאת?'".

"החיים שלך היו כאוטיים בהתחלה", מוסיפה דה וידאס, שיושבת לצידו של דוהרטי ומנסה להשחיל כמה מילים לשיחה. "התחלתי לצלם בלי אג'נדה. בלי דד־ליין. האווירה היתה מאוד לא אינטימית. היו הרבה אנשים מסביב. אבל לאט־לאט נוצרו רגעים שבהם היינו רק שנינו, והפכנו לחברים טובים, ואז לחברים הכי טובים, ואז למשפחה".

"סמכתי עלייך כבר בשלב מוקדם", אומר דוהרטי. "היו לך המון חומרים רגישים שלי ואף פעם לא פרסמת אותם או השתמשת בהם נגדי, אז אני מניח שהרגשתי בטוח בחברתך. הכנסתי אותך למקומות שאנשים אחרים לא הורשו להיכנס אליהם".

פיטר, זה בטח לא פשוט עבורך לצפות שוב בכל הרגעים האפלים האלה.

"אלה הרגעים הכי אינטנסיביים ואפלים של החיים שלי, והם גורמים לי לחוש בושה, מבוכה, תסכול, אבל גם גאווה. בהחלט יש שם הרבה אמוציות. בפרמיירה היה לי יותר קשה מכפי שחשבתי שיהיה. במהלך ההקרנה היו כמה פעמים שאמרתי לקטיה שאני יוצא לעשן סיגריה, יוצא רגע להתאוורר, אבל היא התעצבנה ולא נתנה לי לצאת כי ישבנו באמצע השורה.

"לראות את הכל ככה פתאום, עם תמונה חדה וסאונד כמו שצריך, העלה אצלי דמעות. לראות כמה פרצופים של אנשים שכבר לא איתנו לצערי. יש סצנה עם אלן וואס, חבר שלי שמת, שרואים אותו מחייך לכמה שניות. זה היה רגע קסום עבורי. לראות כל מיני דברים אישיים שלי. כובעים, בגדים, דברים שהלכו לאיבוד בדרך. זה כמו לבקר בחיים אחרים".

"כשאני יוצר אני מתבטא באופן היחיד שהגיוני בעיניי. אני לוכד רגעים ותחושות ומעביר מסרים לאנשים שעדיין לא פגשתי. אני לא מנסה לייצג שום דבר, אני מנסה לתקשר"

סימן משמיים

אף שהסרט מסתיים בסוג של הפי־אנד, בסצנה שבה נראה כי דוהרטי משלים תהליך ארוך ומוצלח במכון גמילה בתאילנד, מתברר שנדרשו עוד כמה שנים מתום הצילומים ב־2016 ועד שהכוכב המסוכסך הצליח סוף־סוף לנצח את השדים שלו ולהפסיק להרוג את עצמו עם סמים.

בספר הזיכרונות שלו, שפורסם לפני שנתיים, דוהרטי מודה כי רק בסוף 2019, לאחר שנעצר פעמיים בתוך 48 שעות (בנסיבות שונות) בידי משטרת פריז, בזמן שהיה בעיצומו של סיבוב הופעות עם הליברטינז, הבין שזה עכשיו או לעולם לא. "לקחו אותי לתחנת המשטרה בפריז", הוא מספר, "הורדתי את המכנסיים והתחלתי להשתין על הדלפק ולצעוק".

למרבה ההפתעה הוא שוחרר לבסוף על תנאי, אך נדרש להתחיל לקחת חומר בשם בובידל, שמנטרל את ההשפעות הגופניות של הרואין (ובכך בעצם הופך את הסם לחסר תועלת). הוא תפס מחסה בבית ילדותה של דה וידאס בנורמנדי, וכשהסגר של הקורונה הגיע בראשית 2020, והגישה לחומרים נרקוטיים הוגבלה באופן קיצוני, דוהרטי בחר לראות בכך סימן משמיים. לטענתו, מאז לא נגע בסמים קשים.

"הבמה תמיד קוראת לי לחזור אליה, כי בחוויה הזאת יש עוד רגשות מלבד חרדה: יש גם אושר והנאה. זה אולי נשמע קצת נדוש, אבל ככה אני באמת מרגיש"

"הכל פחות מוטרף עכשיו", הוא אומר כשנשאל איך עובדת היותו נקי השפיעה על כתיבת השירים שלו. "לא הייתי אומר שאני מרגיש פחות יצירתי, אבל בהחלט יש פחות תחושת דחיפות. בעבר הרגשתי שאני צריך לפצות על כך שאני מבזבז כל כך הרבה זמן על סמים - לחפש אחר סמים, להתאושש מסמים, להיגמל מסמים. הייתי כל כך מסומם שהרגשתי צורך ליצור כדי להוכיח משהו לאנשים. כדי שאוכל להגיד לחברי הלהקה ולאנשים מחברת התקליטים 'אתם רואים? אתם נותנים לי כל כך הרבה כסף לבזבז על סמים, אבל תראו כמה שירים יפים כתבתי!'.

"כיום אני פועל ממקומות אחרים ואני חש לחצים אחרים. המסע יותר אישי. יש פחות צורך או דחף. כשהייתי משתמש יכולתי להישאר ער ארבעה-חמישה ימים ברציפות ללא שינה, בעולם סגור ומסוגר משל עצמי. עכשיו גם יש לי תינוקת להאכיל וכלים לשטוף. בעבר פשוט הייתי זורק את הכלים המלוכלכים מהחלון והולך לכתוב שיר".

מטבע הדברים, העובדה שהפסיק לצרוך סמים קשים גם השפיעה רבות על הופעותיו של דוהרטי, שהתאפיינו בעבר לא פעם באיחורים של שעות, בביטולים של הרגע האחרון, בביצועים מביכים ובשאר אירועים לא צפויים.

"הייתי מבטל הופעות על ימין ועל שמאל", הוא מודה, "עשיתי את זה פעמים רבות. כמובן הסתבכתי עם המנהלים שלי ועם הלהקה ועם פסטיבלים שונים שהייתי מחויב אליהם, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי במקום שחשבתי והרגשתי שאני אמות אם אעלה לבמה.

"אבל הבמה תמיד קוראת לי לחזור אליה. כי בחוויה הזאת יש עוד רגשות מלבד חרדה, כמובן. יש גם אושר, יש גם הנאה. בתקופה הנוכחית של חיי אני לא יכול לדמיין לבטל הופעה, אלא אם כן אני ממש חולה. כיום אני מרגיש שללכת להופיע זה קצת כמו ללכת למלחמה. זה משהו הכרחי. צריך לעשות את זה כדי ליהנות מהשלל. זה אולי נשמע קצת נדוש, אבל ככה אני באמת מרגיש".

קלאסיקות מיידיות

בשלב מסוים של השיחה, לאחר רגע אמוציונלי במיוחד עבורו, דוהרטי קם ממקומו באיטיות ועומד על יד החלון כדי לעשן. הוא ממשיך לדבר, אבל ברגע שהוא מדליק את הסיגריה כל התריסים בחדר מתחילים להרעיש ולרדת באופן אוטומטי. דוהרטי קופץ בבהלה, מסתכל לכל הכיוונים במבט שובבי וכאילו שואל "אני עשיתי את זה? זה בגללי?". מובן שהוא ממשיך לעשן את הסיגריה שלו ולדבר איתנו כאילו כלום. יכול להיות שמסתתרת כאן מטפורה.

דוהרטי החל לכתוב שירים בגיל 17. לדבריו, ההשראות הספרותיות שלו כללו את אוסקר וויילד, ג'יימס ג'ויס, צ'רלס בוקובסקי והאנטר ס. תומפסון. מבחינה מוזיקלית, הוא ביקש להמשיך את דרכן של להקות כמו הג'אם, הסמית'ס, הסטרנגלרס והקינקס.

"בגיל 19 היה לי ערב שהשפיע רבות על ההמשך", הוא נזכר. "חבר מלונדון הושיב אותי לראות סרט על הקלאש ועל הסקס פיסטולס. הוא אמר לי: 'אתה לא יודע כלום על כלום, דוהרטי! אתה חייב לראות את זה!'. אני זוכר איך יצאתי מהבית שלו בבוקר שלאחר מכן וחציתי את גשר לונדון בדרך חזרה הביתה. הרגשתי שהחיים שלי השתנו. ממש חשתי פתאום יראה דתית כלפי לונדון וכלפי מוזיקת גיטרות".

את הליברטינז הקים דוהרטי יחד עם חברו קרל בארט, ו"Up the Bracket", אלבום הבכורה של הלהקה, שיצא ב־2002, הפך אותם לכוכבים בן־לילה.

שירים כמו Don’t Look Back Into the Sun, What a Waster ו־Time For Heroes זכו למעמד של קלאסיקות מיידיות, מגזיני המוזיקה שפכו סופרלטיבים בלי הכרה, והקהל הצעיר נעתר ונהר להופעות בהתלהבות גדולה.

אולם הרגליו הרעים של דוהרטי והסתבכויותיו החוזרות ונשנות עם החוק הביאו לכך שההצלחה נגדעה כמעט מייד. "בגיל 23 קיבלנו חוזה בחברת תקליטים וחשבנו שזה יהיה הפתרון לכל הצרות שלנו. זה לא בדיוק הסתדר כך, אבל כתבנו את השירים שרצינו בשלב מוקדם מאוד. בימים הראשונים היינו מנגנים בכל מקום. אף אחד לא היה מקשיב, אבל אהבנו לנגן. ואז זה הפסיק להיות רק מוזיקה והפך לסוג של מבצע צבאי. הכל נהיה חזק יותר ואגרסיבי יותר, ואם מוסיפים את החומרים הממכרים - הכל נהיה אפילו עוד יותר מעוות וקיצוני".

האלבום השני של הלהקה, שיצא כעבור שנה, אמנם נחל הצלחה גדולה יותר מהאלבום הראשון, אך כשהוא נחת על מדפי חנויות התקליטים דוהרטי כבר לא היה חלק ממנה. קריסת החברות בינו לבין בארט, ואיתה גם התפרקות הלהקה, מתועדות בשיר האהבה/שנאה המושלם, "Can’t Stand Me Now".

לאחר שפוטר מהליברטינז, דוהרטי הפגוע מיהר להקים את בייבישאמבלס. למרות ביקורות לא רעות ולהיט אדיר בשם "Fuck Forever", גם בתקופה זו מרבית אזכוריו התקשורתיים היו שליליים. הוא פצח ברומן רעיל עם קייט מוס, הצהובונים חגגו עליו באופן יומיומי (לפעמים בשיתוף פעולה עימו, כך התברר בהמשך), והוא המשיך להסתבך עם החוק.

ב־2006 דוהרטי נחקר במשטרה לאחר שאדם בשם מרק בלנקו נפל אל מותו במהלך מסיבה שבה הוא היה נוכח. בסרטוני מצלמות האבטחה ניתן לראות כיצד דוהרטי חולף על פני גופתו של בלנקו כשהוא נמלט מהמקום. התיק מעולם לא נסגר.

כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הבמאית רובין ווייטהד מתה ממנת־יתר בזמן שעבדה על סרט על אודותיו, דוהרטי זומן שוב לחקירה. ב־2011 איימי וויינהאוס, חברה נוספת במעגל הקרוב של דוהרטי, מצאה את מותה מהרעלת אלכוהול. שנה לאחר מכן דוהרטי סיפר בראיון שהם היו נאהבים. לכל הפרשות הטרגיות האלה, אגב, אין ממש זכר בסרט התיעודי עליו, וגם שני הילדים שיש לדוהרטי ממערכות יחסים קודמות אינם מוזכרים כלל.

"עברנו הרבה גלגולים כלהקה. אנחנו אולי מבוגרים יותר וטיפה איטיים יותר, אבל עכשיו יש גם הרבה שירים חדשים, וזה הרבה יותר מעניין ומהנה עבורי. מבחינתי זו הפעם הראשונה שאנחנו באמת נהנים מהעבודה יחד"

עם היסטוריה בעייתית כמו שלו לא קשה להבין מדוע דוהרטי מעדיף למקד את עיקר האנרגיה שלו בהווה. הוא מתאר את התקופה הנוכחית בחייו כמפויסת וכקתרטית, ומספר שהשירים באלבום החדש של הליברטינז - שחזרו לפעילות משותפת ב־2010 - משתווים לשירים הטובים ביותר של הלהקה.

"עברנו כל כך הרבה גלגולים. אנחנו אולי מבוגרים יותר וטיפה איטיים יותר, אבל אחרי תקופה ארוכה שניגנו רק את השירים הישנים, עכשיו יש גם הרבה שירים חדשים, וזה הרבה יותר מעניין ומהנה עבורי. זו הפעם הראשונה שאנחנו באמת נהנים מהעבודה יחד.

"לכתוב שיר, לצייר ציור", הוא מסכם באנחה. "בסופו של דבר אלה החיים. כשאני יוצר - אני מרגיש הכי מוצלח מבחינה אישית. אני מתבטא באופן היחיד שהגיוני בעיניי. אני לוכד רגעים ותחושות ומעביר מסרים לאנשים שעדיין לא פגשתי. אני לא מנסה לייצג שום דבר, אני מנסה לתקשר. אני במסע אישי אחר משמעות".