תרופה במסדר כבר בלעתם? המנהגים המוזרים בתולדות צה"ל

מסדר קמוקין

התרופה "קמוקין" חולקה בצה"ל בתחילת שנות ה־50, במסגרת המאבק בהידבקות במלריה הקטלנית, מחלה שהועברה בעקיצת יתוש האנופלס. עד מהרה התברר לחיל הרפואה שחיילים רבים נמנעים ליטול את התרופה עקב אגדה אורבנית שנפוצה בצה"ל (והתבררה כשטות גמורה), שלפיה "הכדורים גורמים לקרחת". באותה העת נדבקו כ־1,000 חיילים בשנה, ולכן יצאה פקודה לקיים מסדרים יומיים בבסיסי צה"ל באזורים מוכי מלריה (בצילום), שבמהלכם נדרש כל חייל לבלוע את התרופה מייד, ולעיני החובש.

גלויות דואר צבאי ("ד.צ")

יחידת קצין הדואר הוקמה עם ייסוד צה"ל ב־1948. היחידה היתה אחראית על קשר הדואר בין החייל בחזית למשפחתו בעורף, באמצעות גלויות צבאיות סטנדרטיות (בצילום), שאותן היה החייל מפקיד בידי גורם הממונה על הדואר ביחידתו - שכן על משרתי סדיר ומילואים נאסר בזמנו להשתמש בבתי הדואר האזרחיים.

כל גלויה הוחתמה בחותמת משולשת שהכילה את מספר היחידה, ואז יצאה לדרך. לקשר באמצעות גלויות היתה חשיבות גדולה בשנות ה־50 וה־60 בצה"ל, לפני שקשר טלפוני קווי הפך לנפוץ. בתחילת שנות האלפיים נפסק שירות הדואר הצבאי עקב העלייה בשימוש בסלולרי.

שירותים צה"ליים ("בור טורקי")

במחנות צה"ל שונים, וכן במוצבים מרוחקים, שימש הבור הטורקי שירותים לעת מצוא, אשר כונו בשם הקולע (תרתי משמע) "בול־קליעה". מדובר היה בבור עמוק שנחפר בקרקע, ואליו הוצמד מתקן עץ נמוך שבו קרש עם חור. כל חייל שנצרך לנקביו נדרש "לצלוף" לתוך הבור. תנוחת הכריעה המאתגרת, הניחוחות, מטרד הזבובים והחשש שהקרש יישבר לפתע פתאום (כפי שקרה לא פעם) יצרו למשתמש חוויה לא נעימה בעליל. בשלב מתקדם הומר הקרש במתקן חרסינה (בצילום).

ריקשה צבאית

ה"ריקשה" היתה תלת־אופן ממונע מתוצרת חברת פיאג'ו האיטלקית, ששימשה לתובלה קלה ולהעברת דואר בבסיסים הבינוניים והגדולים של צה"ל. הריקשות הראשונות הגיעו לצבא בשנות ה־60 והיו מצוידות בכידון קטנוע, ובהמשך הגיע הדגם המתקדם עם הגה (בצילום). על הריקשות, ששירתו בצה"ל כ־30 שנים, נפוצו אינספור סיפורים ואגדות. למשל, הנהג האמיץ שהיה עושה בהן "חראקות" על שני גלגלים, המפגשים האינטימיים שהתקיימו בארגז המטען, והרס"ר שלקח איתו ריקשה כ"מתנת שחרור מצה"ל" - וסיים בכלא.

שינוי שם משפחה

ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דוד בן־גוריון, נודע כקנאי גדול לשפה העברית: עם כינוס ישיבת המטכ"ל הראשונה ב־1948 הוא דרש מכל האלופים שנשאו שמות משפחה לועזיים להמירם בשמות עבריים, בנימוק ש"בכך ניפרד מהגלות ומהגלותיות, ונסמל את שיבת העם לציון". בן־גוריון שינה בעצמו את שם משפחתו, מ"גרין", ובמשך שנים קידם עִברות של שמות משפחה בציבור בכלל ובצה"ל בפרט (בצילום). בין השאר, הוא פסל יציאה של קציני צה"ל, פקידי ממשלה, ספורטאים ועוד לחו"ל - כל עוד שם משפחתם לא היה עברי.

מיטת שדה צבאית

עד היום יש ותיקים שנשבעים כי כאבי הגב הכרוניים שלהם התחילו בצבא, עקב שינה במיטות שדה. מיטות מתקפלות אלה כללו פטנט: אם פתחת אותן נכון, היתה נפרשת מולך קונסטרוקציה של מוטות עץ שביניהם בד ברזנט. הבד היה נמתח באמצעות לחיצה על המוטות, דבר שיצר מיטה ארעית (בצילום) שחיילים רבים היו בטוחים שהגיעה ממרתפי העינויים של האינקוויזיציה. בפועל, את מיטות השדה הביא ארצה הצבא הבריטי, שלא טרח להחזירן לאנגליה בתום המנדט, ואפשר בקלות להבין מדוע.