כן, אמרנו לכם: אריה ודתיה יצחקי חוזרים לנבואה המצמררת מההתנתקות

ב־18 באוגוסט 2005 עמדו כוחות ימ"מ ולוחמי שייטת 13 מול בית מבוצר בכפר ים, ממערב לחאן יונס, וניסו לסיים את הדרמה שתוביל להשלמת תהליך ההתנתקות ללא שפיכת דם מיותרת. זה לא היה קל, כי ממול, על הגג, התבצרו 23 איש, ובהם ילדים. בראש המתבצרים עמדו בני הזוג דתיה ואריה יצחקי, שסומנו כמנהיגים. אריה גם דאג להבהיר, כשהוא אוחז ב־M16 שלו, שאם מישהו יפגע בו - הוא לא יהסס להחזיר.

הכוחות המיוחדים שלחו מפקדים בכירים לנהל את המשא ומתן להרגעת המצב, כשהם יודעים שיצחקי הוא אגוז קשה לפיצוח. הרי הוא ואשתו לא הפסיקו להתריע נגד הפינוי, ובעלון שחילקו אז, שכותרתו היתה "מי צריך את עזה!", כשהמילה "מי" מחוקה בהתרסה באיקס, נכתב בהדגשה: "פינוי הרצועה יביא להצפת השטח באלפי קטיושות וטילים, המסוגלים לפגוע בטווח של עשרות קילומטרים בתוך מדינת ישראל". ובסעיף אחר נוסחה אזהרה ברורה: "גם כשהרצועה בשליטת צה"ל, מוברחות כמויות עצומות של נשק דרך 30 מנהרות שנחפרו במשך שנים".

הזוג יצחקי נחשב אז לקיצוני ולבלתי צפוי. רק בשעה 17:30 של אותו יום מתוח נשמו מפקדי השטח לרווחה, כשאריה ירד מהגג ומסר לידיהם את נשקו ואת האקדח של אשתו. 40 דקות אחר כך דאג שופל אימתני להוריד את הבטונדות שהקיפו את המתחם, וכוח מיוחד פרץ כדי לסכל התנגדות אחרונה. התהליך הסתיים ללא נפגעים.

הקיץ ימלאו 19 שנה לפינוי גוש קטיף. מטרים ספורים מהחוף בקיבוץ נווה ים, הסמוך לעתלית, בקרוואן ישן שסבל החורף מנזילות רבות והתנדנד מהרוחות החזקות, גר הזוג יצחקי כיום. אריה יחגוג השנה את יום הולדתו ה־80, ואילו דתיה בת 63.

"אני בשר מבשרה של המערכת הצבאית, ובתהליך הגירוש שלחו אלינו את היחידות הכי מובחרות - שייטת, סיירת מטכ"ל וימ"מ. כיתרו, כי פחדו ממני", אריה נזכר. "חס וחלילה, לא הייתי מסוגל בחיים לירות ביהודי, אבל היום אני אומר שאם מחר מאשרים לחזור לכפר ים, מחרתיים אני שם".

רעייתו מביטה בו, יודעת היטב עם מי יש לה עסק. "אולי קצת התבגרנו בקטע של הטחת הראש בקיר", היא צוחקת. "אתה גם מבין שבמקום להתעמת, אפשר ללכת מסביב ולא צריך לוותר. אני רק מקווה שלא אגיע לאותו מצב, ואם בכל זאת אפגוש מאבק דומה, אני לא יכולה להתחייב מה אעשה. אנסה למנוע גירוש בכל דרך, כמו אז, כשידעתי שהמהלך יביא לאסון, ולצערנו הרב צדקתי".

זה התחיל באבנים

דתיה ואריה הכירו בגוש קטיף. היא ילידת כפר הרא"ה שבעמק חפר. תמיד היתה אשת ארץ ישראל "המקורית", לפי הגדרתה, ולגוש קטיף הגיעה ב־1984 כרכזת הדרכה במדרשת הדרום, שהיתה אז מעין בית ספר שדה. היא קיבלה קבוצות של תיירים, להסביר להם על חשיבות ההתיישבות בחבל עזה. "האזור היה מרתק", היא משחזרת. "הסתובבנו שם חופשי. הלכנו ברחוב הראשי של עזה עם רובה צ'כי זרוק על הכתף. היינו עולים לתצפית, מקום שבו אמרו ששמשון לקח את שערי העיר עזה לחברון, והמשכנו לאורך החוף לבית הכנסת, שהיה הגדול ביותר בארץ.

"בסוף הסיור נכנסנו למסעדת 'השלום' של אבו חצירא, בקצה הרחוב. זו היתה מסעדה כשרה, שבעליה טען שהוא ממשפחת אבו חצירא וגם תלה תמונה גדולה של הבאבא סאלי. היו מסלולים באזור גוש קטיף, במוואסי, הכל היה פרוש חופשי על הבר".

דתיה סייעה בהקמת היישובים דוגית, ניסנית ואלי סיני, ובהמשך הקימה במועצה האזורית חוף עזה את מחלקת ההסברה, הדוברות והתיירות. בחורה צעירה ונמרצת שהעיתונאים אהבו במיוחד, וגם הקדישו לה כתבות נרחבות. "הייתי אז רווקה לחלוטין. כשהגעתי לגוש היו שאמרו 'מה יש לך לחפש פה? יש כאן רק חול וחול וחול נשוי'".

אריה, שנולד ביפו וגדל ברחוב טרומפלדור בתל אביב, הוא בעל ותק רציני בצבא ובזרועות הביטחון. הוא עבד לא מעט שנים ביחידת האבטחה של הקריה הגרעינית בדימונה. עד היום הוא חוקר וכותב על היסטוריה צבאית, ובמשך שנים עסק בהדרכת טיולים בארץ ובעולם.

במשך כ־20 שנה היה נשוי לחנה ז"ל. הזוג התגורר בנתניה ונולדו לו שלושה ילדים. "בוקר אחד, ב־1991, יצאתי למסע בגולן עם סטודנטים שלימדתי באוניברסיטת בר־אילן. כשחזרתי הילדים בישרו שאמא מאושפזת בבית החולים בילינסון במצב קשה. נסעתי לשם במהירות, וכעבור כמה שעות היא נפטרה מחיידק טורף קטלני".

שנתיים התאבל על מות אשתו, עד שבחורף 1993 הדריך טיול של חברי תנועת המושבים בעקבות פריחת הכלניות, סמוך לקיבוץ בארי. הטיילים היו אלה שביקשו לקפוץ לגוש קטיף הסמוך, וסיפרו שיש שם מישהי שתערוך להם סיור.

"הם אמרו שמחכה שם דתיה הרשקוביץ', דוברת המועצה", הוא מספר. "האוטובוס הגיע לנווה דקלים, ואז ביקשו שאקרא לה. נפעמתי. הדוברת ירדה במדרגות וראיתי דמות מיתולוגית, ששבוע קודם לכן הופיעה בעיתון 'מעריב', בכתבת סוף שבוע, בתור 'הגברת הבלונדינית על הטרקטורון'. אמרתי 'זו תהיה אשתי'".

הזוג, שהתחתן ב־1995, יצא לשלושה שבועות ירח דבש בדרום אמריקה, והיה ברור לו שהוא חוזר להתגורר אך ורק בגוש קטיף. "אני ימני אסלי", אריה מצהיר. "מנחם בגין היה הסנדק שלי, וארץ ישראל השלמה היא המוטו שמלווה אותי מנעוריי. מהים ועד הירדן ועד הפרת".

היצחקים הרגישו על בשרם איך היחסים עם השכנים הערבים הולכים ומתערערים. "בהתחלה זרקו עלינו אבנים, ובגלל זה גם מיגנו את הרכבים בחלונות עשויים מפלסטיק", נזכרת דתיה. "הציר העיקרי היה מצפון לדרום - טנג'ר. מה שהעזתים מכנים היום 'צלאח א־דין'. היינו נכנסים דרך מחסום ארז ונוסעים לאורך הרצועה.

"עם הזמן המסלול הפך למסוכן, אז לנצרים פתחו את מעבר קרני, ואחרי זה את ציר כיסופים הישן והחדש. מאבנים, הערבים עברו לירי נק"ל ובסוף לפצמ"רים. על גוש קטיף נפלו 6,000 פצמ"רים וקסאמים, וכשזה התחיל אמרנו לצבא: 'תיכנסו לחאן יונס ותעשו שם סדר'. ההתמגנות לא היתה נכונה, והיתה אפשרות להגיב - ולא עשינו זאת. לאט־לאט צמחו עוד ועוד בטונדות".

לא הצלחתם לפתח קשרים עם המקומיים?

"למדתי נהיגה ברפיח. היה לנו מורה נחמד שלימד את כל החבר'ה בגוש קטיף. כשהחלה האינתיפאדה, הייתי אמורה לעבור טסט, התקשרתי אליו פעם אחר פעם והוא לא ענה. בסוף אמרו שהוא נרצח, כי חשדו שהוא משתף פעולה. היום יש רבים שאומרים שאין דבר כזה 'בלתי מעורבים' ברצועה. יש בזה משהו, כי הכרנו אנשים שמה שעניין אותם ביום־יום זה הפרנסה, הבית ושילדיהם ילמדו, אבל ידענו שיש גם עניין של מנטליות.

"יפי הנפש לא יכולים להתעלם מהעובדה שהחברה הזו מקדשת את המוות ואת 'כבוד המשפחה', ונותנת לגיטימציה לאח להרוג את אחותו. מי שלא מוכן לקבל זאת כעובדה, לא מכבד את החברה הערבית מספיק. הזלזול בה הוא מה שהורג אותנו פעם אחר פעם. אמא ששולחת את בנה כ'שאהיד' ויודעת שהוא הולך להרוג, חושבת אחרת".

"באו לכבוש לי את הבית"

דתיה היתה אז לוחמנית. היא נהגה לרדוף אחרי מיידי אבנים, ופעם, בצומת נווה דקלים, נאבקה בצעיר שהצליח לבסוף לדקור אותה. "באותו יום הנשק לא היה עלי", היא נזכרת. "הוא פתח את הדלת של המכונית ודקר, אבל עברתי קורס הישרדות שבוע קודם לכן, ולימדו אותנו שישר דוחפים אצבעות לעיניים. ממש התעצבנתי, כי הוא פלש לרכב שלי, אז נאבקנו, חטפתי קצת, ואחרי זה, כשנפלה לו הסכין, שקלתי לרדוף אחריו. אבל כאמור לא היה עלי נשק. מתן וילנאי, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, אמר 'זו לא הדתיה שאני מכיר. ביום טוב המחבל לא היה נשאר בחיים'".

אריה: "אם אני הייתי שם, הייתי מכסח אותו".

כפר ים, מקום מגוריהם בעומק הרצועה, היה רחוק מהעין: ארבע משפחות שהתגוררו על החוף בסמוך לחאן יונס. שתיים מהן איבדו במהלך התקופה את יקיריהן, שעיה דויטש ז"ל ורוני צאלח ז"ל, וסירבו להישבר.

"חמש שנים לפני הגירוש קיבלתי טלפון מראש עיריית חאן יונס, שאיתו הייתי מיודד", מספר אריה. "הוא אמר שמוחמד דחלאן (מראשי פת"ח; א"ל) רוצה להיפגש איתי. ישבתי על החוף, ודחלאן, שהגיע עם מאבטחים, הציע 'בוא נקים כפר נופש בכפר ים. לא תצטרך להשקיע שקל ותקבל 20 אחוז מהרווחים'.

"אמרתי שאחשוב על זה, ולפני שנפרדנו שאלתי: 'חיות כאן משפחות בודדות עם ילדים, מקיפים אותנו עשרות אלפי ערבים ואין צבא ואין משטרה, למה לא פוגעים בנו?' הוא ענה 'מה שם היישוב?' עניתי 'כפר ים'. הוא אמר 'לא, השם הוא תל שני השדים'. אז שאלתי 'מי הם השדים?' הוא אמר 'אתה השד הגדול והיא השדה הבלונדינית, ואנחנו מפחדים משדים'. העסקה לא התקדמה".

לא הרגשתם כנטע זר?

דתיה: "זו ציונות. זו ארץ ישראל במובהק, ושאף אחד לא יבלבל אתכם. היה שם רצף של התיישבות יהודית והיו באזור קהילות מהמפוארות ביותר, אז למה לא? איפה שתהיה מחרשה, שם יהיה הגבול. ואם לא נהיה בהתיישבות אזרחית, אז חס וחלילה, בעוד עשר שנים תפגוש את 'נובה 2'. אמר לי מישהו: 'אף פעם לא היו ימים טובים למדינת ישראל בתקשורת העולמית והארצית כמו בימי ההתנתקות'. אז תודה רבה, זה המחיר ששילמנו".

אריה: "אני בשר מבשרה של המערכת הצבאית, ובתהליך הגירוש שלחו אלינו את היחידות הכי מובחרות - שייטת, סיירת מטכ"ל וימ"מ. כיתרו, כי פחדו ממני. חס וחלילה, לא הייתי מסוגל בחיים לירות ביהודי, אבל היום אני אומר שאם מחר מאשרים לחזור לכפר ים, מחרתיים אני שם"

דתיה ואריה הכירו היטב את ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, בוודאי מהימים שבהם הרגישו אליו קרבה פוליטית. השניים לא האמינו שדווקא הוא יהיה מי שיראה להם את הדרך החוצה. "כשהייתי דוברת המועצה, שרון היה החבר הכי טוב של גוש קטיף. בכל פעם שהיה קורה אצלנו משהו, הוא היה קופץ מחוות השקמים הסמוכה ועורך אצלנו סיורים. היה אז בית ביישוב רפיח ים, שהיה ממוקם כ־200 מטר מהגבול עם מצרים. אריק היה נכנס, והייתי מחכה לו במסדרון עם צלחת בורקסים. הוא היה שואב חצי מהכמות, עולה לגג ואומר לבאים: 'ביטחונית - אם גוש קטיף לא היה, היה צריך להמציא אותו'. יורד, אוכל את מה שנשאר והולך. ראיתי במו עיניי עשרות פעמים כאלה".

גם כשהחלו לדבר על ההתנתקות, הזוג יצחקי לא האמין שהיא תעבור. חשב שתהיה התעוררות בעם שתמנע את הפינוי. "צבא ההגנה לישראל הגיע כדי לכבוש לי את הבית, ככה הרגשתי", מספרת דתיה. "בגידה, תסכול, חוסר אונים כשאתה יודע מה הולך לקרות ואתה לא מצליח למנוע. לנו היה ברור שהרבה אנשים ימותו בגלל שאנחנו יוצאים מהרצועה".

ולא הצלחתם לגייס תמיכה?

"כשאתה מתחיל מלחמה, אתה מאמין שתנצח. האמנו שנסחף המונים, שלא יהיה רק בית אחד שעל הגג שלו יתבצרו, אלא עוד אלפי בתים, כי לא נראה הגיוני שמי שמכיר את המצב יוכל לתת לדבר לקרות. קראנו אז לחיילים לסרב פקודה. אמרנו שזו פקודה בלתי חוקית בעליל להוציא אנשים מבית ששייך להם, וגם חשבנו שהתהליך ייקח זמן ושאנשים יבינו את המשמעות. אבל הגירוש קרה מהר. היה מכבש לחצים שהופעל על המתיישבים. פתאום אמרו 'הם לא ציונים', 'מכשול לשלום'. חשבתי שמאסה של מוחים תנצח, כי אם יהיו 500 איש בגוש קטיף, אלפי חיילים יאכלו אותם בלי מלח, אבל אם נהיה שם 50 אלף - העם יתעורר".

איפה היו כולם?

"מי שהיה צריך לעזור, לא בא. לפני הפינוי רציתי לבדוק את ההיערכות. התקשרתי למועצת יש"ע ואמרתי: 'אנחנו משפחה עם שלושה ילדים קטנים, רוצים להגיע לגוש קטיף, מה נוכל לעשות?' זרקו אותי מאחד לשני, ובסוף מישהי ענתה ואמרה: 'בימים אלה מוקם עבורכם מחנה ליד האגם של נווה דקלים'.

"אמרתי לה: 'מותק, אני עומדת כעת ליד האגם, אין מחנה ואין נעליים'. היא אמרה: 'עצם ההליכה חשובה. בשביל מה שתגיעו עד לגוש קטיף?' מועצת יש"ע שיתפה פעולה, לצערי, עם ממשלת ישראל, והמאבק מבחינתה נידון מראש לכישלון".

מהמחסום - תסתדרו לבד

דתיה ואריה לא שוכחים, גם היום, שבזמן שנאבקו נגד הפינוי, בסביבת עוטף עזה נערכו הפגנות בעד השלמת התהליך. "היתה בכל שבוע משמרת קבועה בצומת גמה, ליד קיבוץ רעים", אריה משחזר. "עמדו שם חברי הקיבוצים עם כרזות 'חברים יקרים, תצאו מגוש קטיף'. אמרנו להם: 'למה אתם מורידים את המורל?' ואחד מהם אפילו התעמת עם דתיה".

דתיה זוכרת היטב את האירוע: "היינו חוזרים מהלוויות, מאירועים לא קלים, וזו היתה כאילו שמחה לאידנו. אז באתי, הורדתי את אחד השלטים ואמרתי: 'אתם לא מבינים, ברגע שנצא אתם תאכלו אותה'. ידענו שזה ייגמר בקטסטרופה, אבל אני לא חושבת שאף אדם נורמלי, שפוי, אנושי, חשב שזה יגיע לזוועה הזו. פשוט מפלצות פעלו שם".

דתיה החלה את המאבק נגד הפינוי אחרי שבאותו קיץ אבחנו אצלה סרטן שד בדרגה 4, שהתפשט לכל הגוף. "היא נס ביולוגי", אומר אריה על אשתו. "הפרופסורית מהדסה, שמטפלת בה כבר 17 שנה, טוענת שזהו מקרה יחיד במינו בעולם. חמסה חמסה. כמו שאמרו עליה - היא שדה. היא הלביאה ואני האריה".

דתיה: "בכל בית שהחיילים נכנסו אליו במלחמה תלויות תמונה של אל־אקצא ומפת ארץ ישראל מהים ועד הנהר. סרביה ובוסניה לא הצליחו להסתדר ביניהן, שני שבטים באפריקה ממשיכים לריב. אין מה לעשות, שני עמים לא יכולים לחיות על אותה אדמה"

דתיה מעדכנת שהסרטן חזר לפני שנה, והיא שוב מצליחה להיאבק בו. "שיעור הנפטרים והחולים מבין מפוני גוש קטיף הוא גבוה", היא מספרת. "כולם עברו שריטה לא נורמלית, וחלק גדול מזה נגרם בגלל חוסר הטיפול בנו. אני זוכרת שישבנו מול פורום שדן אם מגיע לנו סיוע. ביקשו מאיתנו שנביא מסמכים. איך? אפילו את חוברת המתכונים השארתי מאחור. היית צריך לשלם הרבה כסף לעורך דין כדי שהוא יצליח להוכיח.

"חוסר הוודאות הזה הרג אנשים. הילדים שלי יצאו בסדר גמור, אבל אנחנו מכירים הרבה משפחות שהילדים שלהן הידרדרו לסמים, לאלכוהול. התפרקו לחלוטין. ההתנתקות היתה קשה, והיום מדברים על פינוי למלונות. לנו אמרו אז: 'הפינוי היה מתוכנן עד למחסום, אחריו? זו בעיה שלכם'".

חיים בין הדליפות

דוד, הבן הגדול של הזוג יצחקי, עובד במרכז הארץ. סיני, הבת האמצעית, היא שחקנית טניס שולחן מצטיינת, והבן הצעיר, יואב, משרת בחיל הים. אריה ודתיה גרים באחד המקומות היפים בארץ, אבל בקרוואן מתפרק (קודם לכן גרו גם בגוש עציון ובגליל). המפונים האחרונים מגוש קטיף שלא נמצא להם עד היום פתרון קבע. אריה אומר שבתוך חודשיים־שלושה הם אמורים להיכנס לבית שנבנה עבורם בנווה ים, אבל דתיה מחזירה אותו מייד למציאות הקשה.

"זה ייקח בין שנתיים לשלוש", היא אומרת בעצב. "לא ברור איך פעם אחרי פעם משרד השיכון מפשל איתנו. פעם שמו את צינורות הביוב 20 סנטימטר מעל המפלס והיה צריך להוריד אותם, ואז התברר ששמו אותם בכיוון ההפוך. זה כבר הקבלן השלישי שמתעסק, אז אנחנו חיים כאן. רק עכשיו סיימנו לתקן דליפה מהגג, וכשיש רוח כל הקרוואן שלנו רועד".

האזור מאוד יפה.

דתיה: "בית הוא עניין של הרגשה, וכשאמרו אחרי הגירוש 'בסך הכל עברתם דירה' - אז תדבר עם החבר'ה המפונים מהמלחמה הנוכחית, תשמע על מה הם מתלוננים. בית זה אמון, משהו שאתה בונה במשך שנים. בגוש קטיף חיינו 20 שנה, גידלנו את ילדינו ותרמנו לביטחון המדינה. אם אתה מדבר על ציונות, אז בלי התיישבות בגבול הצפוני אין לך צבא, ובלי התיישבות יהודית בחבל עזה הרצועה תמשיך להיות המורסה של הדרום ואיום על כל הארץ".

יש בעזה שני מיליון פלשתינים.

"אז מה הבעיה? יש מחנות פליטים ברצועה - נוסייראת, מוואסי, בורייג' ושאטי - ולאן הם רוצים לחזור? לתל אביב ולאשקלון. תיתן להם? לא. תשאיר אותם כמו שהם? שים אותם במקום כמו סיני, שיראו בו את ביתם. הרי כמה תושבים יש במצרים, יותר מ־100 מיליון? אז עוד שני מיליון".

המצרים לא רוצים אותם.

"אז שנחזיר את הפליטים לעזה ושהם ימשיכו להתחמש ולרצוח אותנו? קח את מדינות העולם שכל כך אוהבות היום את הפלשתינים - ששבדיה תקלוט, נורבגיה וקנדה, ותאפשר להם הגירה מרצון. אי אפשר לעשות תוכנית עולמית כזו? זה כל כך מסובך? מה עם כוויית וקטאר?"

כמה חושבים כמוכם?

"אם אתה צודק, זה משנה כמה חושבים כמוך?"

מה יהיה מבחינתכם הניצחון המוחלט?

"היום צריך לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים, וצריך לתת לצה"ל לעשות את העבודה. אני לא חושבת שפועלים היום כממשלת ימין על מלא, כי כל התהליך היה צריך להיראות אחרת, והרבה יותר מהיר. נכון שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ואת הביקורת צריך לשים בפרופורציות, ומצד שני העובדה שארה"ב מכתיבה את קצב ההתקדמות של צה"ל לא רק שנשמעת לי מופרכת, אלא שאנחנו גם משלמים בדם של ילדינו".

אריה: "יש פתרון. בסרי לנקה פעל ארגון של המורדים הטמילים, שביצע פעולות טרור, וסרי לנקה, בתמיכתנו, חיסלה אותו. אנחנו לא פתרנו את בעיית הפדאיון בשנות ה־50? הסינים לא מיגרו את בעיית הטרור מצד האויגורים?"

הייתם רוצים לפעול כמו הסינים?

דתיה: "אתה חפץ חיים או לא? זו השאלה. הרוסים שמטיפים לנו, מה הם עשו בשנים האחרונות מבלי להתבלבל? על חרבך תחיה. או שתחיה או שתמות".

עברו 19 שנה מאז פינוי גוש קטיף ומאז שהשניים התבצרו על גג ביתם וניסו למנוע בגופם את ההליך הדרמטי. הם אולי לא יחזרו על אותן פעולות כדי להבהיר את עמדתם, אבל גם היום הם ממשיכים להיות משוכנעים בצדקת הדרך, ואריה גם לא פוחד להגיד "אמרנו לכם".

"כשגרתי בכפר דרום, אבו עיסא הציע לי להתחתן עם בנו, היה מוכן לתת עבורי 30 גמלים", נזכרת דתיה. "היינו יושבים ומדברים, אפילו ההורים שלי פגשו אותו. יחסים טובים. אבל אתה שואל אם היום הייתי הולכת לבקר אותו? ברור שלא. ולא באשמתו, כי הוא יודע שאו שהוא יהרוג אותי, או שירצחו את משפחתו.

"אי אפשר להאשים אותו. הרי בכל בית שהחיילים נכנסו אליו במלחמה תלויות תמונה של אל־אקצא ומפת ארץ ישראל מהים ועד הנהר. סרביה ובוסניה לא הצליחו להסתדר ביניהן, שני שבטים באפריקה ממשיכים לריב. אין מה לעשות, שני עמים לא יכולים לחיות על אותה אדמה".

eyal1iris@gmail.com