"מאוד אדיב מצידך לכנות אותי 'סר', אבל אתה ממש לא מוכרח" - כך אומר לי סר מייקל פיילין כשאנחנו מתיישבים לשיחה במועדון החביב עליו בסוהו שבלונדון. "אני כמעט לא משתמש בתואר הזה, אולי רק כשאני רוצה להזמין מקום טוב במסעדה".
כמה אירוני שהאיש שגילם את דמות האביר המטופש שאומר "ני" בסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש" - קיבל בסופו של דבר את תואר האבירות מהממלכה הבריטית. "זה באמת משונה מאוד", הוא צוחק, "מי היה מאמין שהאביר האווילי ההוא יהפוך להיות אביר אמיתי? לא היה לי שמץ של מחשבה שזה יקרה לי. קומיקאים לא מקבלים תוארי אבירות בדרך כלל".
אלא שהאיש שיושב מולי הוא לא עוד קומיקאי: מייקל פיילין הוא אחד האנשים החשובים בתולדות ההומור של המאה ה־20. מי שהקים את החבורה הקומית הפופולרית ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה והקולנוע, האיש ששכלל את ז'אנר הנונסנס לדרגת אמנות ויצר סרטים שמצטטים מיליונים ברחבי העולם, יכול להתרווח בכיסא בהנאה ולהביט לאחור בכאוס שהוא והחבורה המטורפת שלו הביאו לטלוויזיה בסוף שנות ה־60. זו הפעם השנייה שאנחנו נפגשים לראיון, והפעם זה קורה לרגל יום ההולדת ה־80 שלו. שיחתנו התקיימה לפני 7 באוקטובר, כשאיש לא דמיין את שעתיד לקרות. זו היתה שעה שבה ניתן היה עדיין להתרפק על תקופה שונה לגמרי.
מתוך "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", 1972:
מנחה: "שלום וברוכים הבאים לתחרות תמצות ספרו של מרסל פרוסט 'בעקבות הזמן האבוד'. ואיתנו המתמודד הראשון, הארי באגוט. ספר לנו, מהם התחביבים שלך?"
מתמודד: "חניקת חיות, גולף ואוננות".
קריין ברקע: "מאכזב. הוא קצת נפל עם התחביבים... גולף כבר לא פופולרי כיום".
המערכון המצחיק והמטריד הזה הוא רק אחד מאינספור מערכוני קאלט שנוצרו בתוכנית "הקרקס המעופף", שאותה הגה פיילין עם הקומיקאי ג'ון קליז. הם צירפו עוד ארבעה חברים: גרהאם צ'פמן, אריק איידל, טרי ג'ונס והאנימטור טרי גיליאם. יחד הם יצרו נונסנס רדיקלי כפי שלא נראה עד אז. בעזרת מערכונים נטולי פאנץ'־ליין, סצנות קטועות, עירום בוטה ואנימציה סוריאליסטית, הפייתונים הדהימו את האנגלים קפוצי הישבן עם זרם חדש בהומור, שכולו חסר היגיון.
קראתם לפרק הראשון שלכם "קנדה לאן?", אלא שאין שום אזכור לקנדה בכל הפרק הזה. וכששאלו אתכם למה קראתם לזה כך - עניתם שזה נשמע כמו הסרט הדוקומנטרי המשעמם בעולם.
"בדיוק", הוא מצחקק בשביעות רצון.
זה נראה כמעט כאילו פעלתם כדי להרחיק את הקהל, ובכל זאת הוא בא לראות אתכם.
"תראה, בשביל להבין את זה צריך להביט בטלוויזיה של אותן השנים. היא מאוד השתדלה לרצות את הקהל. המנחים היו מדושני עונג, והמסך היה מלא חיוכים וחיוביות. ואני חשבתי שיש קהל לא מבוטל, במיוחד צעירים, שאומר לעצמו, 'רגע, זה לא אמור להיות כזה סכריני או כזה שמאלצי. מה יקרה אם משהו ישתבש להם בשידור? זה משהו שנשמח לראות'".
ואתם סיפקתם את השיבוש הזה. טרחתם לנסוע להרים הרחוקים סתם כדי לצלם קטע נוף עם ויקינג, כשהקריין מכריז: "אנחנו מתנצלים על הקטע הלא קשור הזה. אנו חוזרים כעת לאולפן".
"אהבנו לעשות דברים שאין להם הסבר. מנגד, התוכנית היתה מתוסרטת מ־א' ועד ת'. ישבנו מסביב לשולחן ומישהו זרק: 'בואו נחתוך לקטע עם ויקינג שאומר משהו מטופש' - וזה היה המעברון למערכון הבא. היו גם דברים שעשינו במהירות. למשל, באחד המערכונים אני מגלם מגיש תוכנית, וכשהמצלמה עוברת לצלם אותו היא חולפת על פני שלט שבו כתוב 'האם המלכה שפויה?', ממש לשנייה אחת. אם אתה ממצמץ - אתה מפסיד את זה. אולי משום כך אנשים צופים ב'הקרקס המעופף' יותר מפעם אחת".
אבל אם אין היגיון במה שעשיתם, למה זה תפס כל כך חזק?
"שים לב שזה היה תמהיל: מצד אחד היו לנו מערכונים קונבנציונליים וקלאסיים, ומהצד השני - קטעים קצרים של הבלחות שאולי בתוכניות אחרות היו נשארים על רצפת חדר העריכה. אנחנו דווקא דאגנו שהם ייכנסו. בזמנו היו בטלוויזיה תוכניות סאטיריות וקומדיות מצבים מצליחות מאוד, אבל 'הקרקס המעופף' הורכבה מקטעים שונים שעורבלו על ידינו בצורה ובמבנה שלא היו קיימים קודם, ושאף אחד אחר לא ידע לעשות".
ההתחלה - באוקספורד
מייקל פיילין נולד בשפילד שבדרום יורקשייר. כבר בגיל חד־ספרתי הוא אהב להופיע ולדקלם לאמו מונולוגים שייקספיריים. הוא גדל על תוכנית הרדיו המפורסמת "The Goon Show", בכיכובם של הקומיקאים פיטר סלרס וספייק מיליגן, ובבית הספר היה ידוע כחקיין המוצלח של המורים. אביו השמרן חשש שבנו יהיה איש תיאטרון חסר יציבות ועתיד, אבל אמו עודדה אותו דווקא להתפתח בכיוון האהוב עליו.
האב בוודאי התנחם בעובדה שפיילין הצעיר התקבל ללימודי היסטוריה באוקספורד, אבל האמת היא שתשומת ליבו הופנתה לחלק אחר של האוניברסיטה - "האוקספורד רוויו", מועדון המשחק היוקרתי של הסטודנטים. שם פגש את חברו הטוב טרי ג'ונס, ויחד הם החלו להופיע. ב־1965 הוזמן להופיע בתוכנית הטלוויזיה הראשונה שלו "!NOW", ויחד עם ג'ונס החל לכתוב לתוכנית הידועה של דיוויד פרוסט. שם פגשו השניים את שאר בני חבורת מונטי פייתון העתידית. ואף שסדרת הטלוויזיה שיצרו ב־1969 נחשבת כיום יצירת מופת - ההתחלה לא היתה פשוטה.
"כשהתחלנו ליצור את 'הקרקס המעופף' היינו מאוד מוטרדים מהשאלה מי יצפה בתוכן כזה, למי זה ידבר. ה־BBC הזמינו קהל כדי שיצפה בנו בצילומים באולפן, אבל הם לא ידעו מה יהיה התוכן שלנו, אז הביאו קהל שהגיע בדרך כלל לתוכניות קומיות קונבנציונליות - בעיקר נשים מבוגרות, שהיו מובכות לחלוטין מהבדיחות שלנו. כך ששלוש או ארבע התוכניות הראשונות גרמו לנו להרגיש לא בנוח. חשבנו שנסיים את העונה האחת הזו ולא נמשיך יותר, שזה יהיה כישלון. לקח זמן עד שהתוכנית זכתה לקהל שאהב אותה, אבל בסוף מצאנו אותו".
לפעמים סיימתם מערכון כשאחד המשתתפים פונה למצלמה ואומר: "זה המערכון המטומטם ביותר שהשתתפתי בו. אני הולך". אולי הייחוד של המערכונים שלכם היה שהם סתרו את עצמם: מצד אחד היה לכם דחף ליצור מערכון, ומנגד - היה דחף להרוס אותו, ומה שמשך את הקהל היה המאבק המנוגד הזה.
"הצלחת לתאר את מונטי פייתון בצורה נכונה מאוד. זה מעניין - התוכנית באמת משכה לכיוונים מנוגדים. מצד אחד חשבנו מה יצחיק את הקהל, ומנגד חשבנו איך לאתגר אותו. לפעמים נולדו מערכונים שנראים כאילו הם מובילים לאיפשהו, אבל בסופו של דבר הם חסרי כל משמעות. למשל, המערכון הארוך במיוחד על חנות הגבינות. ג'ון קליז נכנס לקנות ואני המוכר. הוא שואל אם יש קממבר, ואני עונה לו 'לא, מצטער'. הוא שואל אם יש צ'דר, ואני אומר לו 'לא היום, אדוני'. אחר כך הוא שואל אם יש רוקפור, ואני אומר לו 'החתול אכל את זה כבר, סליחה'. במשך דקות ארוכות הוא נוקב בעשרות שמות של גבינות, ולאט־לאט מתברר שאין שום סוג של גבינה בחנות. כלום. אז המערכון לאט־לאט מתרוקן מתוכן, עד שלא נשארת משמעות".
אז אולי הגישה הזאת של לקלקל לעצמכם את המערכון בעצם עזרה לכם להיות קומיקאים לא דידקטיים, כי לא הייתם חייבים להעביר מסר או להגיע למוסר השכל כלשהו.
"בדיוק, לא רצינו להיות דידקטיים. אמרנו למנהלים ב־BBC 'אנחנו לא רוצים להיות דידקטיים', והם ענו לנו: 'מה זה דידקטיים?' כנראה שם איבדנו אותם".
במבט לא זהיר פיילין נראה כג'נטלמן בריטי אדיב, בוגר אוקספורד טיפוסי, שמתנהג לפי קוד הנימוסים של הממלכה. אבל הרושם הזה לא מעיד על ההיסטוריה שלו, כמי שהזיז לבריטים את הגבינה ודחף להם תכנים שאיש לא העז לעסוק בהם קודם לכן.
אחד המערכונים המפורסמים ביותר שהוא מזוהה איתם הוא "חוטב העצים העליז", על בעל מספרה שעוזב את עבודתו ומתחיל לשיר: "I'm a lumberjack and I'm ok", כשמקהלה של שוטרי סוסים קנדים מלווה אותו ברקע. במהלך השירה הוא מספר שבלילות הוא נוהג להתלבש בבגדי נשים, והמקהלה נאלצת לחזור על הפזמון. כשהטקסט מסלים ("אני לובש ביריות וחזייה, והולך לפאב"), המקהלה חשה מוטרדת ועוזבת את המקום. את המערכון הזה אין בריטי שלא יודע לזמזם בעל פה.
איך כתבת את זה?
"קודם כל אתה יושב וכותב. היינו עובדים בצמדים, ואני כתבתי עם טרי ג'ונס. אהבתי את הרעיון של ספר שמקבל קליינטים למספרה שלו, אבל רואים שיש לו בעיה פתולוגית רצחנית. הוא מרוח בדם והידיים שלו רועדות מרוב רצון לרצוח את הקליינטים. ואז שאלנו את עצמנו לאן זה ילך בסוף, ולקחנו את זה לכיוון של חוטב העצים".
למה, לעזאזל, לקחתם את זה לכיוון הזה?
"אני אגיד לך למה - כי לא ידענו איך להוביל למערכון הבא. פתאום חשבנו שאולי הספר הרוצח יפנה לקהל ויגיד: 'בעצם אף פעם לא רציתי להיות ספר... רציתי להיות...' ואז שאלנו את עצמנו - מה הדבר המגוחך ביותר שספר היה רוצה להיות? אז ענינו לעצמנו - אולי חוטב עצים?"
אז זה פשוט קפץ לכם לראש?
"כן, זה פשוט קופץ לך לראש. ואז אתה חושב לעצמך: מה חוטב עצים בעצם עושה? הוא יוצא ליער וחוטב עצים? אז אולי זה שווה שיר? כן! בואו נהפוך את זה למחזמר קטן ונחמד! אז שיר חוטב העצים נולד מזה שלא היה לנו סיום לסיפור של הספר הרצחני. וככה זה התפתח, עם הבחורה שבאה לידו. ואם להשתמש בתיאוריה שלך לגבי ההומור שלנו, על המתח הפנימי בתוך המערכון - הכל נגמר בזה שזורקים עליו ביצים וצועקים עליו 'לך מפה!'"
ומייד הקראתם מכתב שנשלח ל־BBC בתלונה על שידור המערכון של עצמכם.
"בדיוק, הקראנו הרבה מכתבי תלונה נגד עצמנו בשידור. זו טכניקה נחמדה שהשתמשנו בה. זה הקדים את הקהל בעצם זה שאנחנו התלוננו על עצמנו".
וככה הוצאתם את העוקץ מהתלונות האמיתיות שהיו נגדכם.
"בדיוק", פיילין מחייך בהנאה.
מתוך "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", 1969:
איש ברחוב: "שוטר! שוטר!"
שוטר: "כן, מה קרה?"
איש: "ישבתי פה על ספסל והנחתי את המעיל בצד, וברגע שקמתי גיליתי שהארנק נגנב".
שוטר: "אוי, ראית מי עשה את זה?"
איש: "לא, זאת הבעיה, לא ראיתי אף אחד".
שוטר: "אני מצטער, אדוני, אבל אין מה לעשות עם זה".
איש: "אוף".
שוטר: ...
איש: ...
שוטר: ...
איש: "אז אולי נלך אלי?"
שוטר: ...
איש: ...
שוטר: "כן, בוא".
היתה התייחסות רבה אצלכם לנושאים להט"ביים, שזה היה יחסית נדיר ב־1969.
"אני חושב שעסקנו בזה כי זה מסוג הדברים שהיו גורמים לאנשים הלם, ואחד המערכונים האהובים עלי ביותר הוא זה עם השוטר שאני מזמין אותו לבוא אלי. זה מעניין לחשוב על כך בהקשר של הימים האלה. כי ודאי שאפשר להגיד שהרבה שוטרים היו אז מהקהילה הגאה, אז מה משונה בזה? אלא שבימים ההם התפיסה היתה ששוטרים לא יכולים להיות הומואים, ואולי נתפסו כאנטי־להט"בים. ואז לראות דיאלוג כזה - זה היה הלם רציני לצופה. ידעתי שזה יצחיק את הקהל. ניסינו לבדוק גבולות בלי להיות מעליבים מדי, אלא דרך יצירת סיטואציה מטופשת במיוחד".
אנשים נעלבים היום יותר בקלות בעידן הפוליטיקלי קורקט.
"ה־PC הוא סוג חדש של ממסד. כשאנחנו הקמנו את חבורת מונטי פייתון בסוף שנות ה־60 הממסד היה הצבא, הכנסייה, פוליטיקאים, אנשי ממשלה. אלה היו האנשים שהוציאו אותנו מהמלחמה ובנו את המדינה מחדש, ולכן נחשבו מכובדים. אבל עבור אנשים צעירים באותה התקופה היה משעמם לשמוע אותם קולות שאומרים לך שוב ושוב מה נכון ומה טוב. לצחוק עליהם היה דבר נועז.
"עכשיו יש סוג שונה של ממסד: אנשים יכולים לדון בכל נושא, אבל הם מדברים עליו ברצינות רבה. כלומר, הם יכולים לצפות במערכון ולהגיד 'למה ששוטר לא יוכל לעשות מה שהוא רוצה מבחינה מינית?' וכדומה. זה הממסד החדש. לכן אני חושב שאם אתה רוצה ליצור קומדיה טובה - יהיה לך קשה עכשיו. תצטרך להביא בחשבון שיש אנשים שייפגעו בקלות מדברים שתאמר".
עימות חזיתי עם הבישוף
וכשפיילין מדבר על הומור שעלול לפגוע ברגשות הקהל - הוא יודע על מה הוא מדבר, כי זו הרי המומחיות שלו. בין היתר, בזכות שובר הקופות שיצר, "בריאן כוכב עליון", שלועג לכוהני דת ולאנשים הנוהרים בעיוורון אחרי מנהיגים רוחניים. הסרט עורר מהומה עולמית וגייס את מיטב אנשי הכמורה, שאסרו לצפות בו. בפועל, האיסור יצר לסרט יחסי ציבור מעולים והוא הפך לרווחי ביותר של החבורה.
באחת הסצנות המפורסמות רואים המון משולהב, שטועה לחשוב כי טיפוס תמים בשם בריאן הוא־הוא המשיח. כשהוא מנסה להסביר לקהל שהוא אינו קדוש, מתרחש הדיאלוג המפורסם הבא:
בריאן: "אתם לא צריכים ללכת אחריי, אתם לא צריכים ללכת אחרי אף אחד! אתם צריכים לחשוב באופן עצמאי! אתם כולכם אינדיבידואלים!"
קהל המאמינים צועק בקול אחד: "כן! כולנו אינדיבידואלים!"
בריאן: "אתם כולכם שונים!"
קהל המאמינים: "כן! אנחנו כולנו שונים!"
אדם בודד בקהל: "אני לא!"
"כשהסרט הזה יצא לאקרנים ב־1979 הזמינו אותי ואת ג'ון קליז להופיע בטוק־שואו לילי כדי לדבר עליו ולהתעמת עם שני אורחים נוספים: בישוף וסאטיריקן בשם מלקולם מאגרידג', שהפך את טעמו לגמרי מאיש ליברלי חובב אמנות לשמרן דתי קיצוני. ומה שקרה בשידור זה דבר מעניין מאוד - הבישוף ביטל אותנו, זלזל בנו. הוא נשען לאחור בזחיחות ושידר הבעה של 'ובכן, קהל יקר, אני הרי בישוף! אני האדם שאתם אמורים להאמין לו. החבר'ה שיושבים מולי הם נחמדים, אבל הם ילדים מטופשים שעושים דברים אוויליים, ואין לייחס להם חשיבות'. העניין הוא שהוא טעה לחלוטין", מדגיש פיילין.
"בתקופה הזו הקהל לא האמין שבישוף אמור להגיד להם מה מצחיק ומה לא, או מהו טעם טוב. ברגע הזה הרגשתי שמשהו משמעותי השתנה באנגליה, ושהקהל נמצא בצד שלנו. הבנתי שהבישוף הזה לעולם לא יוכל כבר לשכנע את הקהל בטיעון מסוג כזה. זה היה רגע מכונן".
לא חששתם ליצור סרט כזה?
"אולי קצת, אבל זה מסוג הדברים שגורמים לנו לנוע וליצור".
נדמה שעידן התקינות הפוליטית של היום לא יודע כיצד להתמודד עם כנופיית הפייתונים של אז. לפני כמה שנים אמר ראש מחלקת הקומדיה של ה־BBC: "תוכנית בהשתתפות שישה בחורים לבנים מאוקספורד ומקיימברידג' לא תעלה היום לשידור, מכיוון שה־BBC מנסה לגוון את האנשים שמופיעים בתוכניותיו".
פיילין מגיב על כך במבוכה: "מה אני יכול להגיד על דבר כזה? זה כנראה נכון. הנה, אתה שומע את מנהל התוכניות. זה כנראה נפלט לו, והוא כנראה צודק. 'גיוון' אומר לתת לאנשים מרקעים שונים להשתתף. אני מניח שלזה הוא התכוון. אז הנה, אנחנו שישה אנשים שבאים מאותו הרקע, ואל תשכח - אנחנו גם פריבילגים!"
בדיוק, הרי הגעתם מאוקספורד ומקיימברידג'.
"זה אפילו עוד יותר גרוע. אני מניח שאם היינו שישה שרברבים מהווסט אנד, אז ב־BBC היו אומרים 'הו, זה רעיון מעניין'".
נשמע כמו מערכון שלכם.
"נכון. אני חושב שזו אולי הסיבה לכך שמונטי פייתון עדיין רלוונטיים".
איחוד אחרי גיל 70
אחרי תקופת מונטי פייתון פיילין הפך למגיש של סדרת מסעות ששודרה ב־BBC, והופיע בסרטים נחשבים כמו "ברזיל" ו"דג ושמו וונדה". בהמשך הפך למגיש סרטי דוקו יוקרתיים על הציירים האהובים עליו. מאז מותו של גרהאם צ'פמן ב־1989 הפייתונים נשבעו שלא יתאחדו עוד. ב־2014 הפרו את השבועה והעלו עשר הופעות באולם ה־O2 בלונדון. 16 אלף הכרטיסים להופעה הראשונה נמכרו בתוך 43 שניות, וכל יתר ההופעות נמכרו גם הן בתוך זמן קצר.
כשאני שואל אותו על האירוע, פיילין זורח: "זאת היתה חוויה יוצאת דופן, קודם כל מבחינת הקהל. המספרים היו עצומים. מונטי פייתון אף פעם לא הופיעו בפני מספרים כאלה. בהתחלה דאגתי, חשבתי לעצמי: איך לעזאזל נופיע באצטדיון ענקי כזה עם המערכונים האינטימיים שלנו כמו 'התוכי המת' ו'מועדון הוויכוחים'? אלה הרי מערכונים של ניואנסים. אבל כשעלינו על הבמה היתה שאגה עצומה של הקהל, והבנתי שהם פשוט שמחו שאנחנו שם. הרי לא הופענו יחד מאז 1980. הבנתי שלהיות מדויק עם הטקסט זה לא הדבר החשוב - מה שחשוב זה פשוט ליהנות. צריך גם לזכור שכולנו היינו כבר בני יותר מ־70, ועבור חלקנו לעלות במדרגות לבמה היה דבר מעייף. אבל הרגשנו שאנחנו חוזרים לנעורים שלנו מחדש.
"שמע, זה היה בלתי נתפס. לראות את הקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים בלי הפסקה... זה משהו שלא קורה באמת, כמו חלום מוזר. רוב החלומות שלי הם בדרך כלל הפוכים - אני חולם על זה שאני על הבמה ולא זוכר את הטקסט שלי, אבל במקרה הזה הרגשתי הכי קרוב להבין מה מונטי פייתון סימלו עבור אנשים. אשתי, הלן, שבדרך כלל מגיעה לעיתים רחוקות לראות דברים שאני עושה, הגיעה כמעט בכל ערב".
כשנפגשנו לפני ההופעה, ב־2014, סיפרת לי שהתאחדתם כדי שטרי ג'ונס יוכל לשלם את המשכנתא שלו, שהאיחוד נבע מצרכים כספיים.
"נכון, האמת היא שזו הסיבה העיקרית שעשינו את זה. אבל במקרה הזה המשכנתא של טרי ג'ונס היתה דבר חיובי".
ידעת שזה יהיה הסוף של מונטי פייתון?
"כן, בהחלט. אני כנראה הקיצוני יותר מבין כל החבורה. אני חשבתי שחבורת מונטי פייתון סיימה את דרכה כבר ב־1983, עם הסרט האחרון שלנו, 'טעם החיים'. אז בסוף מופעי האיחוד שלנו אמרתי לעצמי שזה בעצם סיבוב הפרידה. אני חושב שבמופע השמיני עמדתי עם ג'ון קליז מאחורי הקלעים, והוא אמר לי: 'שמע, אני לא הייתי רוצה להמשיך לעשות עוד הרבה כאלה, אני מתחיל קצת להשתעמם'. אבל בסופו של דבר, לא השתעממנו. עצרנו בזמן הנכון".
הפייתונים אמנם הפסיקו להופיע, אבל החומר שלהם עדיין נחשב קאלט, גם בישראל. הסדרה "הקרקס המעופף" משודרת בנטפליקס, ובימים אלה עולה מופע מרהיב ומושקע של תזמורת המהפכה בשם "הבשורה על פי מונטי פייתון" - עיבודים תזמורתיים וירטואוזיים למערכונים המפורסמים, בניצוחו של רועי אופנהיים, בהלחנתו של זהר שרון ובאישורה של החבורה המקורית - מופע שהוא בגדר חובה לכל חובב פייתון. אלא שמבחינת פיילין, הוא כבר עסוק בפרויקטים אחרים.
על מה אתה עובד כעת?
"בשלוש השנים האחרונות, בזמן המגפה, כתבתי ספר בשם 'GREAT-UNCLE HARRY'. הוא עוסק בקרוב משפחה שלא היה מוכר לי - אח של סבא שלי. נתקלתי בשם שלו בפעם הראשונה כשעברתי על אוסף מסמכים של המשפחה, ופתאום צצה תמונה של אדם עם כובע סיירים, מסתכל למצלמה. אני זוכר ששאלתי את המשפחה מי זה, והם ענו שהם לא יודעים עליו הרבה. הוא נהרג במלחמת העולם הראשונה. שאלתי את עצמי מה הולך פה? איך יכול להיות שאנחנו לא יודעים על גיבור מלחמה במשפחה שלנו? אז האתגר היה לנסות לחקור מה קרה איתו. ככל שהעמקתי בזה, כך הסיפור הפך מרתק יותר".
השנה האחרונה היתה העצובה בחייו של פיילין. אשתו הלן, שלה היה נשוי במשך 57 שנים, הלכה לעולמה אחרי מאבק במחלה קשה. היא נפטרה ימים ספורים לפני יום הולדתו ה־80, ובמקום חגיגות פיילין נזקק לחישוב מסלול מחדש.
"אתה בוחן מה התפקיד שלך בחיים עכשיו. את אשתי הכרתי כמעט 60 שנה. הייתי חצי מ'מייקל והלן' - עכשיו זה רק אני. היא היתה חלק כה משמעותי מחיי. מעבר לחיים יחד, היא היתה האדם שאיתו תמיד התייעצתי, ופתאום אני לבד במסע הזה. אז אני שואל את עצמי: לאן אלך עכשיו? לאיזה כיוון?
"אני יודע בוודאות שאני רוצה להמשיך לעבוד, זה מאוד חשוב, כי המוח שלי עדיין בסדר, אני מקווה", הוא צוחק. "ואני ממש בר־מזל שהעבודה שלי מגוונת, כך שאני מקבל הצעות מעניינות מכל מיני סוגים. אולי סרט על אמן, או ספר חדש. אני פשוט מקווה שאמשיך לעשות דברים מעניינים. אני בר־מזל שדברים קורים, שאני לא מפסיק לעבוד ושאחרים לא נותנים לי להפסיק לעבוד, שזה חשוב באותה המידה. כך שאני מניח שבעוד כמה שנים אני ואתה נוכל לשבת כאן שוב".
לראיון נוסף.
"כן, אבוא עם רופא צמוד".
בדיוק רציתי לשאול אותך, איך אתה מתכונן לראיון הבא שלנו?
"אני אכין את ארון הקבורה", הוא צוחק.
חס וחלילה!
בסיום השיחה שלנו אני מפתיע את פיילין בעוגת יום הולדת. הוא מחייך כמו ילד לפני שהוא מכבה את הנרות. לפני הפרידה אני מבקש ממנו דבר שרק הוא היה מסכים לו - לחתום לי על ספר. אבל לא שלו, אלא של חברו ג'ון קליז. הוא צוחק ועושה זאת בשמחה, ואנחנו נפרדים בחיבוק. הוא מסתכל שוב על הספר החתום שאני מחזיק ואומר בחיוך ממזרי: "נו, זה כנראה יהיה העותק הכי שווה שקליז מכר אי־פעם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו