עשרות זרי פרחים באגרטלים מבריקים גודשים את כניסת הבית של נועם קלינשטיין ואמה, הזמרת ריטה, בצפון תל אביב. מפיצים אור, ניחוח וקצת צבע בימים השחורים האלה. "מוזר לי שהם בשבילי, אני רגילה שבבית יש זרים אחרי הופעה של אמא", מחייכת נועם. בגיל 23, שהיא חוגגת ממש היום, הילדה שנולדה עם מפתח סול ביד מנסה להסתגל למעמד הכוכבת החדשה במשפחה.
בדרכי נועם: הקלינשטיין החדשה נחשפת // כתבת: אורטל כהן, צילום: משה בן שמחון
בשבוע שעבר עלה המחזמר החדש בכיכובה "בלוז לחופש הגדול", עיבוד בימתי־מוזיקלי לסרט הפולחן של רנן שור ודורון נשר מ־1987. המחזמר, כמו הסרט, מלווה חבורת בני נוער בימי מלחמת ההתשה, בחופש הגדול האחרון לפני גיוסם לצה"ל, עם שלל ההורמונים, החלומות, המחשבות על החיים - וההתמודדות עם נפילתו של בן המחזור שנשלח לחזית.
קלינשטיין מגלמת את הדמות הנשית הראשית, נעמי נוביק, שאותה גילמה בסרט השחקנית נועה גולדברג. באופן טרגי, הסצנות הנפיצות שעוסקות בכאבי השכול והאובדן הפכו מבחינת נועם לקרובות ואמיתיות בצל הטלטלה של 7 באוקטובר.
"כהכנה לתפקיד חקרתי את מלחמת ההתשה (שהתנהלה בין מלחמת ששת הימים ל־1970 בתעלת סואץ; מ"כ), ואני זוכרת ששאלתי את עצמי איך זה הגיוני שהיתה מלחמה והחיים בישראל נמשכו כמעט כרגיל. זה נראה לי הזוי.
"ופתאום, כל הכאב שהמחזמר נוגע בו הפך למשהו אמיתי. אחת מהדמויות אומרת: 'לצד הכותרות הרגילות בעיתון, רואים שם, גיל ודרגה של הנופלים', ויש גם סצנת הלוויה של חייל ושירים על מלחמה ועל אבל".
השכול פגע במעגל החברים הכי קרוב שלך.
"כן. בשבת, ב־8:00, הבנתי שחברת ילדות טובה מאוד שלי מכיתה ז', יולי רייטר, נמצאת במסיבה ברעים. דרך חברה משותפת, קצינה שהיתה איתה בקשר ישיר, הבנתי שהיא מתחבאת במיגונית ושיש סביבה מחבלים. היא שלחה מיקום לחילוץ, שהגיע רק אחרי שבע שעות.
"לא העזתי לכתוב לה בשעות האלה, אבל הייתי עם הטלפון כל הזמן. לא נשמתי, נהייתי חולה ברגע. יולי נסעה למסיבה עם אדיר מסיקה ז"ל, בן זוגה המהמם, והם התחבאו במיגונית עם עוד חברים. כששמעו שמחבל מתכוון להיכנס למיגונית, אדיר וחבר שלו, עילי נחמן ז"ל, יצאו וקפצו עליו בידיים חשופות - ושניהם נרצחו. אדיר למעשה הציל את יולי. זאת המיגונית שראו אחר כך בכל הסרטונים שתיעדו את הכביש עם שיירת המכוניות מהמסיבה.
"ב־14:00 שמעתי שגדוד 202 של צנחנים חילץ את יולי, ושהיא עם החיילים, אבל היא עדיין לא יצאה מאזור הסכנה. עד הערב היא נסעה איתם באוטובוס ממוגן לתוך שדה הקרב, לכיסופים, לקיבוצים. אדיר הוגדר תחילה כנעדר, ואחר כך כנרצח, ומאז ההלוויה שלו יולי ואני לא נפרדות. היא קמה מהשבעה על אהבת חייה, סידרה לעצמה צו 8 כקצינה במילואים, והיום היא משרתת ברעים, 400 מטר מהמיגונית ההיא. בסופי השבוע אנחנו ביחד. כשאני לא איתה אני מרגישה לא שלמה".
כשמדובר באדם קרוב, המכה קשה הרבה יותר.
"נכון, ואני מרגישה שהתמזל מזלי להיות חברה של בחורה כל כך חזקה, ברמות שהפתיעו אותי. מובן שהיא עדיין מתאבלת, עדיין בפוסט־טראומה, אבל אני לומדת ממנה המון דברים. למשל, שהאבל הוא לא מה שמראים בטלוויזיה. הוא יומיומי, תמידי, ויש בו המון כאב - וגם קצת הומור ובדיחות שחורות.
"זה הלם ללכת איתה ברחוב בתל אביב ולראות שהחיים נמשכים. היא אמרה: 'מוזר לי שאנשים יושבים ושותים קפה. יותר מוזר מאשר אם היו אומרים לי שהכל היה רק בדיחה ושאדיר חוזר'. אני לומדת דרכה המון על חוזק, עוצמה ואהבה.
"בהצגה יש סצנה, אחרי ההלוויה של הנופל, שבה נעמי נשארת לעמוד ליד מוסי שובל (שבסרט גילם יואב צפיר; מ"כ). הוא שואל שאלה, והיא עונה לו במעין בדיחונת. לא כדי להצחיק, אלא כדי להרים אותו - וזה בדיוק מה שעשיתי במציאות עם יולי. פשוט ישבתי לידה, בלי לשאול ולחפור לה בכאב, מנסה להצחיק ולהרים אותה".
יולי צפתה כבר בהצגה?
"עדיין לא, אבל אני משמיעה לה קטעים ומספרת לה. יש שם שיר בשם 'החברה שלך'. בהלוויה של אדיר דיברו עליו כעל בן, נכד ואח, אבל הוא הותיר אחריו גם חברה והקריב את חייו בשבילה. אני לא מפסיקה לחשוב על זה, ועל איך יולי תגיב לשיר - שמדבר בדיוק על השכול הזה.
"לפני שאדיר נהרג, וגם אחרי, היא כתבה לו כל מיני פתקים וביקשה שאהפוך אותם לשיר, שאשיר באזכרת השלושים למותו. ישבתי ליד הפסנתר עם חוברת שהדפסתי לעצמי מדברים שהיא כתבה, ואחר כך כתבתי לה שזה היה כמו להרכיב את הפאזל הכי עצוב בעולם. היא ביקשה ממני לכתוב שיר אהבה, לא שיר על שכול. שיר אהבה ממנה אליו. וזה היה מאוד משמעותי בשבילי".
שינוי במשפט של אהרל'ה
"בלוז לחופש הגדול" עלה בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. את העיבוד הבימתי כתב המחזאי אורן יעקובי, ויותם קושניר ביים אותו. לצידה של קלינשטיין משחקים בין היתר גם חני נחמיאס, דור הררי, טל גרושקה, איתמר אלבז, אבירם אביטן, דורון אורן, דור אלמקייס, אלינור וייל ורדה קנטרוביץ'. את המוזיקה הלחין עילי בוטנר, שגם כתב עם יעקובי את השירים, ועל הניהול המוזיקלי והעיבודים הופקד אמיר לקנר.
"במקור היינו אמורים לעלות עם הצגה ראשונה ב־17 באוקטובר, אבל יומיים אחרי הטבח הגענו לחזרות שבורים. ארבעה חברי קאסט גויסו למילואים, ואותנו שלחו הביתה. רק בינואר ההצגה הראשונה עלתה, והבנו שחייבים לשנות משהו, כי מה שמתרחש על הבמה אמיתי מדי".
מה שיניתם?
"שינינו את המשפט האלמותי שאומר אהרל'ה שכטר (שבסרט מגלם אותו השחקן דור צויגנבום; מ"כ): 'לפציפיסט אין מלחמות צודקות. מאחורי מה שמכונה גבול אין אויב, יש בני אדם כמוני וכמוך'. בוורסיה החדשה, אחרי האסון, המשפט הפך ל: 'לפציפיסט אין מלחמות צודקות. אם בני האדם לא ישימו קץ למלחמות, המלחמות ישימו קץ לבני האדם'. אורן, המחזאי, לא רצה שבקהל ייווצר אנטגוניזם כלפי אהרל'ה והמשפט הקשה שלו".
בימים הראשונים של המלחמה הופיעה קלינשטיין גם בפני מפונים. "אני חושבת שכל אמן שהופיע בפני האנשים שחוו גיהינום שאל את עצמו: 'מה אני יכול לעשות? מה לשיר? איך בכלל אפשר להיות לידם ושיהיה לי ערך?' לאט־לאט גיליתי שיש בזה ערך. שבמוזיקה ובאמנות יש משהו מנחם. אם מה שאני עושה יכול לעשות משהו טוב למישהו שיושב בקהל, בחדר האוכל של המפונים, בגדוד של החיילים או באזכרות שבהן הופעתי - מי אני שלא אבוא?
"ההצגה החדשה היא לא אסקפיזם, היא מדברת על מה שאנחנו חווים כרגע. זה פצע פתוח, וכשנוגעים בפצע פתוח זה כואב, מרגש, עמוק וגם מצחיק יותר, כי ביום־יום עדיין יש הומור. אני חושבת שזה מה שגורם ל'בלוז לחופש הגדול' להיות כל כך חשובה ורלוונטית".
נעמי, בגילומך, היא בחורה חזקה.
"נעמי היא סוג של התשובה של 2024 לגיבורות של פעם, הנשים שהגברים רבו עליהן בלי שהיה להן באמת 'סיי'. נעמי של היום כאילו אומרת: 'מה אתם רבים עלי? אני המחליטה'. זאת היתה יוזמה של המחזאי, ואני מרגישה שהוא עשה איתה חסד. נעמי היא זו שמתחילה עם מוסי ובוחרת מה היא רוצה, וזה כבוד גדול עבורי לשחק דמות שאף אחד לא יגיד לה מה לעשות.
"יש שיר שבו מוסי אומר: 'חיכיתי לנשיקה הראשונה שלי', ונעמי אומרת: 'הוא אצלי מספר שבע, היו לפניו עוד שישה' - וזה כיף לחגוג את הפמיניזם האמיתי הזה, שאף אחד לא יעשה לך סלאט שיימינג. זה אחד השירים שהכי מעצימים אותי כאישה. אני שמחה שקהל של בנות צעירות יבוא ויראה את זה, ואני שמחה שאני מסמנת את השינוי ואת הרוח החדשה".
"יש שיר במחזמר, 'החברה שלך', שאחת הדמויות שרה לחבר שמתגייס. בהלוויה של אדיר דיברו עליו כעל בן, נכד ואח, אבל הוא הותיר אחריו גם חברה. אני לא מפסיקה לחשוב על זה, ועל איך יולי תגיב לשיר - שמדבר בדיוק על השכול הזה"
"מעלה גם תמונות מהשיננית"
היא נולדה וגדלה בתל אביב, עם אמא ריטה (61), אבא רמי (61) והאחות הבכורה משי (32), ממשפחות האצולה הבולטות של המוזיקה הישראלית בארבעת העשורים האחרונים.
מילדותה היא בורכה בקול עדין וצלול, ביכולת כתיבה, ואיך לא - בכישרון משחק. כבר ביסודי, בתל ברוך, היא כתבה שירים ונחשבה השחקנית של בית הספר ("היתה לי דמות מצחיקה בשם 'דודה בלה', ובכל חג הייתי מופיעה איתה, עם כובע"). היא למדה פסנתר קלאסי ("לא אהבתי את זה, כי לא הצלחתי ללמוד תווים"), ובהמשך שרה בלהקת השכנים של צ'יץ'.
בצה"ל שירתה בלהקת חיל החינוך שהוקדשה למשורר נתן אלתרמן. "העלינו ערב משיריו, והשחקן שעשה את קטעי הקישור היה אקס שלי, השחקן והבמאי יובל קנין נחמיאס (שעליו כתבה את 'שיר ליובל'; מ"כ). הכרנו בתיכון והיינו בני זוג לסירוגין עד ממש יום לפני השיבוץ שלנו ללהקה. למרות הפרידה, נשארנו חברים".
כשאני שואלת אותה על אהבה, היא מגיבה בחיוך מואר: "אני מאוהבת. אנחנו ביחד כבר חצי שנה. קוראים לו יונתן, גם הוא בן 23, והוא בחור סודי", היא צוחקת. "אין לו אינסטגרם, פייסבוק - כלום. הוא משרת בקבע במודיעין. הוא מהמם, והוא לא מרגיש בנוח עם החשיפה".
ואת ההפך הגמור.
"הפכים דווקא משלימים, ואני אוהבת את זה מאוד. אני לא מעלה הרבה תמונות איתו, רק לפעמים, ואני חושבת שלאט־לאט אנחנו מתאזנים. אני אוהבת שיונתן לא מכור לרשתות, זה מרענן וכיף. אני אוהבת שזה פרטי שלי. אני, לעומתו, עובדת ברשתות. זה משהו שאני צריכה לתחזק כדי לפרסם הופעות שלי. אני מעלה שירים, אבל העליתי גם את עצמי בוכה בטירונות, או תמונות שלי מהשיננית, דברים אמיתיים. אם אני כותבת על רגשות ועושה אמנות - זה לא יכול להיות רק חיוכים באינסטגרם".
"הדמות של מוסי שרה 'חיכיתי לנשיקה הראשונה שלי', ונעמי אומרת: 'הוא אצלי מספר שבע, היו לפניו עוד שישה'. וזה כיף לחגוג את הפמיניזם האמיתי הזה, שאף אחד לא יעשה לך סלאט שיימינג. זה אחד השירים שהכי מעצימים אותי כאישה"
כשהיתה בת 6 החליטו הוריה להיפרד, אחרי שנים ארוכות כפאוור־קאפל בתעשייה. אחותה משי סללה לעצמה קריירה עצמאית מוצלחת על הבמות והמסכים.
"בילדותנו ההורים מאוד גוננו על משי ועלי מהתקשורת. הם לא אהבו שנהיה לעיני המצלמות, ולא השתתפנו בראיונות שלהם. אני זוכרת שהם היו אומרים לצלמי פפראצי: 'צלמו אותנו, לא את הילדה', ואני הייתי הולכת מאחור. הרגשתי שהם מנסים לתת לי ילדות כמה שיותר נורמלית. היום החשיפה באה ממני. כשזה בא ממקום של אמנות, אני מרגישה עם זה בנוח".
פרידת הורייך היתה מתוקשרת מאוד, ואת, כילדה, חווית אותה לעיני כל המדינה.
"נכון. זה קרה ב־1 בספטמבר, ובדיוק התחלתי כיתה א'. הפרידה כבר יצאה לתקשורת, אז בבוקר הם הושיבו אותי וסיפרו לי. אני זוכרת שבבית הספר לא ידעתי בכלל מה זה להתגרש או להיפרד, אבל הבנתי שכולם יודעים. ילדים באו ואמרו לי: 'ההורים שלך נפרדים', ואני לא הבנתי בכלל מה זה".
לא פשוט.
"נכון, אבל כל אחד עובר משהו משלו בחיים. הפרידה שלהם קרתה לעיני מדינת ישראל, אבל אני לא חושבת שזה היה מיוחד מדי מבחינתי. אלה החיים שלי, ומעולם לא חוויתי משהו אחר. אני לא יודעת מה זה להיות ילדה להורים אחרים".
העובדה הזאת השפיעה גם על הבחירות שלך בקריירה?
"בחרתי במקצוע הזה כי הוא חלום וייעוד, ובזכות ההורים המדהימים שלי אני רואה בו את הפלוסים - וגם את הדברים הפחות פוטוגניים. אני רואה איך הם לא יושבים ונחים על זרי הדפנה, ובגיל 60 פלוס כל היום עובדים.
"בקורונה כולנו התנוונו מול הטלוויזיה, ואמא שלי עשתה מדי יום פיתוח קול והתאמנה. לא הכרתי אדם שעובד יותר קשה ממנה - אולי רק אבא שלי, שיוצא לכל כך הרבה הופעות", היא צוחקת. "זה מטורף כמה הם עובדים. אני רואה שהמקצוע לא קל, והם עושים את זה".
ירשת הרבה ממוסר העבודה שלהם.
"כן. בחזרות ל'בלוז לחופש הגדול' הוסיפו לנו ריקוד ארבעה ימים לפני שעלינו לבמה. אני לא רקדנית, ולא רגילה לשיר תוך כדי ריקוד, והיה לי קוצר נשימה שהקשה עלי לשיר דווקא ברגע שקט מאוד. אז חזרתי הביתה, ובמשך שעות בבוקר ובלילה הלכתי מהר על ההליכון כשאני שרה את השיר, כדי להתרגל לשירה במאמץ. זה מה שאמא ואבא שלי, וגם אחותי, היו עושים.
"אני יודעת שלזה אני נכנסת - ובוחרת בזה. זה מקצוע לא יציב, והספקתי ללמוד את זה גם בקריירה הקצרה שלי. אני עושה אודישנים לכל דבר - קולנוע, טלוויזיה, סדרות. ב־98 אחוזים מהפעמים אני מקבלת 'לא'".
ואיך את עם דחייה?
"לא היו יותר מדי דברים שהתבאסתי שלא קיבלתי. רק לקראת האודישן ל'הכבש השישה עשר' בהבימה, לפני שנתיים, אחרי שעברתי המון אודישנים, אמרתי לעצמי שאם מישהי תשיר את 'הילדה הכי יפה בגן' וזאת לא תהיה אני - זה ישבור לי את הלב. בסוף התקבלתי.
"כשצילמתי קליפ לסינגל השני שלי, 'מספיק', שמאוד השקעתי בו, משהו בתגובות אליו אכזב אותי, לראשונה בחיי. הרגשתי שהוא לא התקבל מספיק. התגובה הרגשית שלי היתה לא פרופורציונלית, ובכיתי שבוע. וזה לא שהקהל שלי לא אהב את השיר, אלא שגודל התגובה לא הספיק לי, ופשוט בכיתי. ככה התמודדתי עם האכזבה".
"הייתי רוצה שנחיה בעולם שבו אם מישהו מסתובב וחוגג את המראה שלו - שפשוט ייתנו לו. שלא יהיה על זה דיבור, דיון או ביקורת. בילדותי הייתי מלאונת, אבל עם פול ביטחון, ורק מול תגובות של ילדים אחרים נכנסה בי השאלה לגבי דימוי הגוף"
"אין תחרות ביני לבין משי"
קלינשטיין, שהוציאה לפני שנה וחצי אלבום בכורה שנושא את שמה, עובדת כעת על אלבום שני וממלאת תפקידים גם במחזמר לילדים "הכבש השישה עשר" ובסדרת הנוער "זיגי". היא השתתפה בשנה שחלפה בסרטו של אקי אבני "כולם מחכים רק לי", ובמקביל היא ממשיכה לתחזק על אש קטנה את קריירת הדיבוב, שבה פצחה בילדותה לצד אחותה.
תשע שנים מפרידות בינה לבין משי, שמופיעה על במות באופן תדיר ושמסתמנת כאחת מכוכבות המיוזיקלס של ישראל. "משי ואני בבית זה ממש שמיים וארץ", מדגישה נועם, "אנחנו מאוד שונות. משי מבעבעת, היא המצחיקנית שלנו, מבדרת אותנו, מספרת הסיפורים. היא כמו כדור פורח, ואני יושבת וצופה. אני, לעומתה, יותר מופנמת וחולמנית. משי ואמא אומרות לי שאני מסתורית. אני לוקחת את הדברים לאט יותר".
אין תחרות בריאה ביניכן?
"אין תחרות, כי לא גדלנו ככה. אני מרגישה שמשי היא חלק ממני, אז אם היא עושה משהו מדהים - אני מרגישה גאווה אמיתית גם בעצמי".
ככל ששתי האחיות מתבגרות, כך הגנטיקה המשפחתית מקרבת אותן למראה של אם השבט, ריטה. וכשאנחנו מגיעות לנושא המראה ודימוי הגוף, שבתעשיית הבידור מקבל משקל יתר, נועם משתפת: "גדלתי כילדה מלאה, מלאונת. באתי מבית של נשים. לאמא שלי יש ארבע אחיות, ולאבא יש שתיים. סבתא שלי היא אחת הנשים הנוכחות ביותר בחיים של כולנו. זה בית של נשים שחוגגות את הנשיות שלהן ואת הגוף שלהן. גם כשהייתי מלאה יותר, זה היה בית של אהבה.
"ביסודי הייתי שמנמנה עם המון ביטחון. הייתי מופיעה על הבמות ושרה, אבל דווקא התגובות של החברים לכיתה גרמו לי להבין שרגע, בעצם אני צריכה להרגיש פה חוסר ביטחון. ילדים אמרו לי: 'את שמנה', ומזה הגיע הקטע של 'אני צריכה להרגיש עם זה לא בנוח?'
"הייתי רוצה שנחיה בעולם שבו אם מישהו מסתובב וחוגג את הגוף ואת המראה שלו - שפשוט ייתנו לו. שלא יהיה על זה דיבור בכלל, דיון או ביקורת. אני הייתי עם פול ביטחון, ורק בגלל התגובות נכנסה בי השאלה לגבי דימוי הגוף. אני שמחה שהעניין הזה מקבל מודעות בזמן האחרון".
את שומרת על כושר?
"השנה התחלתי לעשות פילאטיס, הצטרפתי למועדון. לפני זה עשיתי יוגה. אני עושה כושר. אני מרגישה שזה חשוב, גם אם אני לא אוהבת לעשות ספורט. אבל זו משימה מבחינתי, ואחרי שאני משלימה אותה אני מרגישה טוב".
גם על אחיה הקטנים החדשים, תיאו (11), אומה (8) ומילוא (6), שנוספו לחייה לאחר נישואי אביה לבת זוגו אלכס, קלינשטיין מדברת בהתרגשות.
"תמיד הסתכלתי על משי ואמרתי: 'בטח זה כיף להיות אחות גדולה' - ופתאום נהייתי אחת בעצמי. אז בבית אחד אני האחות הקטנה, ובאחר אני הגדולה. כשצילמתי את 'זיגי', מאוד התגאיתי בכך שאני עושה משהו שהאחים הקטנים שלי יראו. אומה מאוד אוהבת את הסדרה הזאת. הם באו לפרמיירה, והם מעדכנים אותי בפרקים שהם רואים. זה כיף שיש את החיבור הזה, כי אנחנו בגילים מאוד שונים. כשתיאו נולד כבר הייתי בת 12".
כבת לשני מפורסמים, תמיד ידברו על שם המשפחה שלך.
"אין לי איך לברוח מזה, יש לי את הגומות של אבא ואת הגבות של אמא", היא צוחקת, "אבל אני גם לא רוצה לברוח מזה. אני גאה במשפחה שלי, אבל אני לא יודעת אם הרצון להוכיח את עצמי ולקרוע את התחת נובע מהאופי שלי, או מזה שאני הבת של ההורים שלי. זה כנראה משהו שלעולם לא נדע".
אפרופו, יש מחשבות על שיתופי פעולה במשפחה?
"אם נעשה משהו ביחד, זה יהיה הדבר הכי כיפי ומושלם בעולם. זה חייב לקרות, וזה יקרה. עם אבא אני מופיעה לפעמים, והוא עוזר לי ביצירה, בא לבאלאנס לפני הופעות. בדברים של התיאטרון נעזרתי באמא וקיבלתי ממנה רעיונות. משי מצלמת את 'פרפר נחמד', ובאתי לפרק אורח. זה היה יום הצילום הכי כיפי שהיה לי בחיים.
"שיתופי פעולה בטוח יקרו, אבל זה חייב לקרות באופן טבעי ולא מאולץ. כמו השיר של אמא ומשי, 'קחי לך', שהתחיל ממכתב שאמא כתבה למשי. משי ענתה - וזה הולחן והפך לשיר. זה באמת חייב להיות טבעי, וזה עוד יקרה".
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו