"כששכבתי פצוע אנוש המחשבות על אדוה החזיקו אותי בחיים": ידין גלמן מתכנן את הצעד הבא בזוגיות

בחודש האחרון מסתובב השחקן ידין גלמן ברחבי ארה"ב במסע הסברה וגיוס תרומות עבור מדינת ישראל. לוחם סיירת מטכ"ל במילואים, שלפני שלושה חודשים ראה את המוות מול העיניים כשנפצע קשה ב־7 באוקטובר, אמור היה לנוח ולהתאושש - אבל גלמן לא מוכן לעצור. ובכל זאת, הראיון הזה, שהתקיים ביום שבו נהרגו 24 חיילים בתוך 24 שעות בעזה, מצליח לערער אותו.

"נהרגו כל כך הרבה חיילים, וגם יאיר מאיר ז"ל נפטר, אבא של דוד ז"ל (רס"ן דוד מאיר, לוחם סיירת מטכ"ל שנפל כשגלמן לצידו; ע"ס). האירועים האלה מעוררים בי תחושה שאני נכשל באיפה שאני שם את האנרגיה שלי", הוא אומר בכאב. "ברור לי שזה לא נכון, שאני עושה משהו חשוב מאוד שבאמת מחולל שינוי, אבל כשמשהו גדול קורה בארץ - התחושה שאתה לא נמצא במקום הנכון רודפת אחריך".

זו תחושה שחוזרת אצלך בתקופה האחרונה?

"כן. לפני חודשיים הנספח הצבאי בוושינגטון הזמין אותי לדבר בפני הגנרלים של צבא ארה"ב, וראשי ה־CIA וה־FBI. היה אירוע גדול ומרשים. באותו ערב היתה להם פגישה עם הנשיא ביידן, ולמחרת בבוקר ארה"ב הטילה וטו על הצבעת האו"ם להפסקת אש. היינו ממש מרוצים, הרגשתי שאני באמת עושה שינוי, אבל ערב לאחר מכן שישה חברים שלי נפצעו.

"עזבתי הכל והתחלתי לנסוע לשדה התעופה כדי לחזור לארץ. הרגשתי שאני מפספס את מה שחשוב. שאני בארה"ב, חושב שאני עושה משהו טוב, אבל חברים שלי בארץ נפצעים במלחמה. הסיבה היחידה שלא חזרתי היא כי אדוה (בת זוגו אדוה דדון, עיתונאית חדשות 12; ע"ס) התקשרה להרגיע אותי. היא אמרה לי שכולם בסדר. חזרתי למלון וטסתי למחרת, כמתוכנן".

"אין זמן לשאלות"

כמה חודשים קודם לכן, במציאות אחרת לחלוטין, חגיגות יום ההולדת ה־30 של ידין גלמן הפכו מרגע מאושר לרגע מפחיד מאוד. מגג העולם, עם אהובתו וחבריו הקרובים, בסוף שבוע מוקפד ומושקע - למלחמה הכי משמעותית וקשה שבה השתתף, שביומה הראשון נפצע קשה ואיבד את חברו הקרוב.

"תכננו סוף שבוע מ־6 עד 8 באוקטובר", הוא נזכר. "הכל תקתק, עד הרגע שבו אדוה העירה אותי בשבת בבוקר ואמרה שפרצה מלחמה. הסתכלתי בטלפון וראיתי שכבר הקפיצו אותנו. חלק מחברי הצוות שלי היו ביום ההולדת, ופשוט נכנסנו לרכבים ויצאנו. עברנו למוד מלחמה בשנייה".

אין זמן לחשוב ברגעים כאלה.

"אין זמן, וגם לא שואלים שאלות. לקחנו תיקים ונסענו דוך ליחידה. כל הדרך התעדכנו בחדשות, ובנות הזוג שלא הוקפצו נשארו שם וקיפלו אחרינו".

מה הדבר האחרון שאמרת לאדוה?

"נישקתי אותה, ואמרתי לה תודה על היום הכי מאושר בחיים שלי. זה היה משפט הפרידה. היא נכנסה לרכב ונסעה כדי לסקר, ואני כדי להילחם".

היו גם מחשבות לא טובות ברגע הזה?

"כן, אתה לא יודע לאן אתה הולך ומה יכול לקרות, אז עוברות גם מחשבות קשות. אני זוכר שממש רציתי לעצור ולנשק אותה, כדי שיהיה לנו את הרגע הטוב הזה לפני שאנחנו נפרדים".

"לפני שיצאנו מיום ההולדת שלי למלחמה, נישקתי את אדוה ואמרתי לה תודה. אני זוכר שממש רציתי לעצור ולנשק אותה, כדי שיהיה לנו את הרגע הטוב הזה. היא נכנסה לרכב ונסעה כדי לסקר, ואני כדי להילחם"

את הדרך לקיבוץ כפר עזה, המקום הראשון שבו לחם ב־7 באוקטובר, גלמן לא ישכח לעולם.
"נסענו בכביש 232 קצת אחרי שהכל התחיל, וכל הכביש מלא גופות", הוא מתאר. "זה היה מחזה מזעזע, מהסוג שאתה רואה ולא מאמין למה שאתה רואה. נסענו בסללום בין גופות, ומשני הצדדים רכבים שרופים לגמרי או רכבים ששחטו בהם אנשים".

מה ראיתם כשהגעתם לכפר עזה?

"את הגיהינום. הכל בער, יריות ופיצוצים. לא משהו שאפשר לתאר במילים".

אחרי לחימה בכפר עזה הצוות של גלמן הוקפץ לקיבוץ בארי, שגם אליו חדרו עשרות מחבלים. במהלך הלחימה בבארי הוא ספג ארבעה כדורים ונפצע קשה.

"בהתחלה לא הבנתי שירו בי", הוא נזכר. "הבנתי שמשהו קרה, אבל לא ממש הבנתי מה. הייתי יחד עם דוד, שנפצע גם הוא, אז דחפתי אותו מתחת לבית, שיתפוס שם מחסה, והצטרפתי אליו. שכבתי שם וכיוונתי את הנשק לכיוון המדרגות, כי חשבתי שבעוד כמה דקות מחבלים ייצאו וירצו 'לסיים את העבודה', אבל הם לא יצאו".

מתי הבנת שנפצעת?

"כשניסיתי לזוז וראיתי שאני לא יכול, הבנתי שאני פצוע קשה".

לשכב פצוע באזור מלא מחבלים, כשאתה יודע שבכל רגע יכול להגיע הסוף שלך - פחד אלוהים.
"הסיבה היחידה שלא פחדתי היא כי היה לי נשק, וידעתי שאם מגיע מחבל - אני יכול לירות בו. אני לא רוצה להגיד שהייתי בשליטה, כי אתה אף פעם לא יכול לדעת לגמרי, בטח לא כשאתה פצוע ומלא מחבלים מסביב, אבל יחסית הרגשתי בשליטה על הסיטואציה הזאת".

מה עם הכאבים?

"ניסיתי לזוז ולראות לאן אני יכול להתקדם, אבל לא הצלחתי, כי נורא כאב לי בצד שמאל. זה רגע שבו אתה לא רוצה לגעת בפציעה ולהגיד לעצמך שאתה פצוע קשה, כי אתה פשוט מעדיף לא לדעת. רק אחרי שדברים נרגעו בשטח התחלתי לגעת בפציעות שלי ולהבין מה המצב".

מה הבנת?

"הרגשתי שיש לי חור כניסה של כדור בחזה, והבנתי שהריאה שלי נפגעה, שזה סימן לא טוב. בהמשך לא היתה לי ברירה, נגעתי באזור היד והרגשתי שיש גוש פתוח ושאני מאבד המון־המון דם. ממש הרגשתי אותו זורם החוצה. ההבנה באותו הרגע היתה שאיבדתי את היד ושהיא נקטעה, וזה גם מה שדיווחתי בקשר".

היו גם מחשבות על מוות, או שניסית לשמור על אופטימיות?

"הייתי בטוח שאני הולך למות. בשלב מסוים ניסו לחלץ אותנו, אבל בגלל שהיו שם כמויות מטורפות של מחבלים, שלושה חיילים שהיו בדרך לחלץ אותנו נפצעו בעצמם. אחרי שהם לא הצליחו להגיע הבנתי שקשה מאוד להגיע אלינו. שכבתי שם, איבדתי כמויות של דם והבנתי שאני הולך למות. הסתכלתי מתחת לבית, על השיח, על המדרגות ועל החול, ואמרתי לעצמי: 'זה הדבר האחרון שאתה הולך לראות בחיים'.

"מנגד, כל הזמן הרגשתי שאני רוצה לשרוד, להשאיר את העיניים פקוחות ולהחזיק את הנשק. חשבתי הרבה על אדוה, ושאם עשיתי טעות אחת בחיים - זה שעוד לא התחתני איתה והבאתי איתה ילדים. אני ממש זוכר רגע של אכזבה מעצמי שלא התחתנתי איתה. רגע של צער".

"בגלל הכמויות המטורפות של המחבלים, שלושה חיילים שהיו בדרך לחלץ אותנו נפצעו בעצמם. שכבתי שם, הסתכלתי על השיח ועל החול, ואמרתי לעצמי: 'זה הדבר האחרון שאתה הולך לראות בחיים'"

אתה דתי לשעבר, היה גם רגע עם אלוהים?

"לא, לא היה רגע עם אלוהים. גם לא ברגעים של השקט. לא התפללתי, לא ביקשתי ולא הבטחתי הבטחות שאם אשרוד אעשה כך וכך. לא רציתי לבזבז רגע על משהו שהוא לא הדבר הכי חשוב לי".
בכית?

"לא, אני לא חושב שהיה לי כוח פיזי לבכות. החזקתי את עצמי כל כך קצר. איבדתי המון דם ואנרגיה, אז את מה שנשאר כיוונתי לכמה אצבעות על הנשק. בשלב מסוים גם לדבר בקשר בקושי הצלחנו".

אנחנו שומעים בתקופה האחרונה על הרבה חיילים שכותבים צוואות לפני שהם יוצאים לקרב. היתה לך אחת כזאת?

"אני כותב הרבה, אבל לא היתה לי צוואה, פשוט כי לא היה לי זמן לחשוב. היינו באמצע מסיבה והתקפלנו למלחמה. לא היה רגע לעצור לחשוב או לכתוב".

"מוזר שהוא לא פה"

בכל השעות הארוכות הללו היה עם גלמן חברו הטוב דוד מאיר ז"ל, שנפצע איתו ולא שרד. יחד הם שכבו פצועים, מדממים, מנסים לסייע זה לזה.

"דוד היה במצב קשה, אבל היו לנו הרבה שיחות של 'אנחנו נצא מפה'. אמרתי לו את זה כל הזמן למרות שהרגשתי שאני מחרטט, כי ראיתי מה המצב שלו, אבל הייתי חייב להגיד".

על מה עוד דיברתם שם?

"על הפציעות עצמן. עדכנו זה את זה כדי להבין אם אנחנו יכולים לעשות משהו אחד בשביל השני. רוב השיחות והמשפטים היו 'אנחנו נהיה בסדר', 'אנחנו נצא מפה', 'אל תדאג'. בשלב מסוים זה עבר למילות פרידה. הוא ביקש להגיד בקשר שהוא אוהב את אשתו ענת ואת הבן שלו שקד, ושהוא מצטער".

גם אתה נפרדת מאדוה?

"אני נפרדתי מאדוה ראשון, ואחר כך דוד ביקש ממני להגיד מילות פרידה גם לאשתו ולבן שלו, אבל אמרתי לו שיגיד אותן בעצמו, בקולו. מה שרודף אותי עד עכשיו הוא שלא התעקשתי שיגיד עוד משהו מעבר לזה, כדי שיהיה לי מה למסור להם. אחרי שהתעוררתי בבית החולים, כשהמשפחה שלו באה לבקר אותי, הם ביקשו ממני להיזכר בעוד דברים שהוא אמר, ולא היה לי את הדבר האחרון הזה לתת למשפחה".

מתי גילית שהוא לא שרד?

"הבנתי כבר שם שזה חסר סיכוי. כשהתעוררתי, מייד התקשרתי למפקד שלי כדי לבדוק מה איתו, כי ידעתי שהוא במצב מאוד קשה. נפצענו ביום שבת, אבל אני לא זוכר את ראשון ושני, וביום שלישי כבר היתה ההלוויה שלו, שלא יכולתי להגיע אליה".

איך הגבת כששמעת שהוא נהרג?

"היתה לי תחושה מאוד חזקה שהוא לא שרד את זה. גם בדרך לבית החולים, כשאמרו לי 'תתעסק בעצמך', ידעתי שמשהו לא טוב קרה. זו היתה כאפה גדולה מדי של המציאות. מה שהרגשתי שהולך לקרות, אבל ממש לא רציתי שיקרה, קרה".

אתה נזכר ברגעים האלה גם היום?

"אני רואה את זה כל הזמן. איך הוא שכב, לאיזה כיוון הוא הסתכל. אי אפשר שלא".

"דוד ז"ל ביקש ממני להגיד מילות פרידה לאשתו ולבן שלו, אבל אמרתי לו שיגיד אותן בעצמו, בקולו. מה שרודף אותי הוא שלא התעקשתי שיגיד עוד משהו מעבר לזה. לא היה לי את הדבר האחרון הזה לתת למשפחה שלו"

מתגעגע אליו?

"אני כל הזמן מדבר עליו, אז אני מרגיש שהוא עדיין איתי. בעיקר מוזר לי שזה אמיתי שהוא לא פה".
בעודו פצוע קשה, כוחות צה"ל הגיעו לגלמן ופינו אותו לביה"ח סורוקה שבבאר שבע. "כבר בשטח פתחו לי את החזה ועשו לי 'טרוקר' (ניקוז ריאה) כדי להוציא את הדם מהריאה", הוא מספר. "אם לא היו עושים את זה, ברגע שהמסוק היה ממריא כנראה הייתי מת. זה מה שהציל אותי. בסורוקה ייצבו אותי, ומשם העבירו אותי אותי לאיכילוב".

איך הרגשת כשראית את אדוה בפעם הראשונה?

"שם בכיתי בפעם הראשונה. היה לי ממש קשה לפתוח עיניים, ורוב הזמן הייתי עם עיניים עצומות, אבל אני ממש זוכר את מגע היד שלה. זוכר אותה נכנסת לחדר. באופן די מוזר, איך שהיא הגיעה סיפרתי לה מה קרה, מה ראינו ומה עשינו. כנראה הייתי צריך אותה בשביל לפתוח את מה שעברתי, להוציא את זה מתוכי בפעם הראשונה".

איך היא הגיבה?

"היה לה מאוד קשה לראות אותי במצב הזה. הייתי מוגדר אנוש, כמעט בלי דם בגוף ועם פציעה קשה בצד שמאל. נראיתי והרגשתי על הפנים, אבל היא תפקדה בצורה יוצאת דופן".

סיפרת לה על מה חשבת כששכבת פצוע בשטח?

"סיפרתי מייד, כי הרגשתי שהיא הצילה לי את החיים, שבזכותה נשארתי שם עם עיניים פקוחות. היה לי רגע במסוק שממש הרגשתי שאני מת. זה היה שלב שבו כבר לא הרגשתי את הכאב והתחלתי לשחרר, אבל השחרור הזה הוא לא טוב, הוא ההפך ממה שצריך לעשות. חבר שלי מהצוות שהחזיק לי את היד נתן לי סטירה לפנים, ופשוט פתחתי עיניים ברגע. היה לי רגע של מוות".

עכשיו, כשהחלק הקשה מאחוריך, זה זירז את הרצון להתמסד ולהקים משפחה?

"מאוד. אנחנו עמוק בתוך המלחמה, אבל אני מאמין שזה יקרה ממש אחרי שהיא תסתיים".

"כשאדוה הגיעה לבית החולים בכיתי בפעם הראשונה. אני ממש זוכר את מגע היד שלה. איך שהיא הגיעה סיפרתי לה מה ראינו ומה עשינו. כנראה הייתי צריך אותה בשביל להצליח להוציא את זה מתוכי בפעם הראשונה"

"רוצה להמשיך הלאה"

ידין גלמן הוא דמות שבנויה מהרבה ניגודים ועולמות. המראה העדין והשחקן שמחפש משמעות באמנות - מול הלוחם המחוספס מסיירת מטכ"ל, תלמיד הישיבה שיצא בשאלה בערב אחד, אבל לא שוכח את אלוהים, וגם שעזב את ירושלים והגיע לתל אביב.

הוא נולד בירושלים ליוסף ולקרן, גדל במשפחה דתית ולמד בישיבת "דרך אבות", ישיבת תיכונית באפרת.

"כשאתה ילד שגדל בירושלים בזמן האינתיפאדה והחיים שלך מלאים פיגועים, אתה מבין שיש פה אירוע גדול וקשה", הוא אומר. "זה נתן לי הבנה שאנחנו תמיד תחת איום ממשי, וצריכים להגן עלינו ועל המדינה שלנו. מין לופ שבו אנחנו כל הזמן תחת איום והתקפות מבפנים ומבחוץ, אבל שמאפס אותך וגורם לך להבין שאתה חייב להגן על המדינה שלך. זו הסיבה שנכנסתי לזה בגיל מאוד צעיר".

כמה צעיר?

"בגיל 14 פשוט התחלתי להתאמן לצבא כל יום. התאמנתי, שיניתי תזונה, הייתי 'על זה' במאה אחוז. זה כל מה שעניין אותי באותה התקופה".

עם סיום הלימודים בישיבה הוא המשיך לשנה נוספת במכינה הקדם־צבאית "חמדת", ומשם ליחידה המובחרת ביותר בצה"ל, סיירת מטכ"ל, שבה שירת שבע שנים ושהפכה לחלק בלי נפרד ממנו.
"התגייסתי ב־2012 והשתחררתי ב־2019", הוא מספר. "בשנים האלה היה את שובו אחים, צוק איתן ואירועי 'יום הנכבה'. נלחמתי בכולם, והם אירועים קשים שחרוטים אצלי. בצוק איתן איבדתי חבר טוב מהתיכון, סג"ם יובל היימן ז"ל".

למה השתחררת ולא המשכת?

"אחרי אירועי 'יום הנכבה' הבנתי שסיימתי את תפקידי בצבא. תמיד אמרתי לעצמי שאשאר בצבא עד שארגיש שהמשימה שלי הסתיימה. כלומר, שאמשיך בצבא עד שאדע שנתתי את כל מה שיש לי לתת - וכך היה. הגעתי לנקודה שבה הייתי צריך להחליט אם לחתום לשבע שנים נוספות, או להשתחרר. אני גאה במה שעשיתי, אבל ידעתי שאני רוצה להמשיך הלאה".

התפנית המשמעותית בחייו החלה עוד לפני שהשתחרר, כשבשנה האחרונה לשירות הצבאי החליט להירשם לקורס משחק מול מצלמה. "אם לא הייתי מתאהב בזה, הייתי חותם וממשיך בצבא", הוא אומר.

איך לוחם ביחידה מובחרת מחליט ללכת ללמוד משחק?

"ידעתי שאני רוצה להתעסק באמנות, אבל לא ידעתי באיזה כיוון או ענף באמנות. הפעם הראשונה שבה חשבתי על לימודי משחק היתה לפני שהתגייסתי, מתוך מחשבה שזה כנראה המדיום שמגיע להכי הרבה אנשים. הרגשתי שאני רוצה לספר הרבה סיפורים, ושזה המקום בשבילי, אבל באותה התקופה זה היה חלום שהטמנתי עמוק במגירה, כי ידעתי שלפני הכל אני רוצה להתגייס ולעשות את המקסימום בצבא.

"כשהייתי צריך להחליט אם להשתחרר או להמשיך, הבנתי שאני לקראת סוף המסלול הצבאי, וידעתי שזה הזמן שלי לנסות את המסלול האמנותי. עוד לפני שהשתחררתי קיבלתי אישור מיוחד מהמפקד לעשות קורס מול מצלמה. הוא כנראה חשב שאגיד 'תודה רבה' ואחזור לצבא, אבל אחרי שעשיתי את השיעור הראשון התאהבתי בזה".

איך הגיבו החברים בצבא ובבית?

"כולם חשבו שאני צוחק, אבל ברגע שהחלטתי שזה קורה לא היתה התנגדות. בצוות שלי לא חשבו שאני רציני, הם אמרו לי שאני חרטטן, אבל ברגע שהשתחררתי וממש התחלתי ללמוד - כולם תמכו".

תהליך היציאה בשאלה קרה במקביל?

"הרבה דברים גרמו ליציאה שלי בשאלה. במשך כל שנות הנעורים היו לי הרבה שאלות על דברים שקרו בעולם ושנראו לי לא הגיוניים. דברים שהצליחו לערער את העולם ואת האמונה שלי".

מה, למשל?

"למשל, תינוקת בת שלושה חודשים שנרצחה בפיגוע, או נערים תמימים וחפים מפשע שנרצחו. אני זוכר ששמעתי על זה וניסיתי להבין איזה שיעור הקב"ה מנסה להעביר אותנו. היו לי המון שאלות, והתשובה שתמיד שמעתי היא שצריך להאמין בקב"ה, וזו תשובה שלא הייתי מוכן לקבל".

"הלכתי ללמוד משחק כי רציתי לחקור את עצמי ואת עולם האמנות. לצאת בשאלה זה לבדוק מה האמת שלך, ומבחינתי גם לימודי המשחק צועדים באותו הכיוון. אלה שתי ההחלטות הכי טובות שקיבלתי לדרך שלי בחיים"

מתי התחלת לצאת בשאלה בפועל?

"כשהגעתי לצבא הכרתי בפעם הראשונה חברים חילונים. זו היתה תקופת המסלול, ורוב הזמן הייתי בלי טלפון. הזמן היחיד עם טלפון הוא בשבת, ואם אתה דתי אין לך גם את זה. בדיעבד, אני מבין שבזמן השירות היה קושי על קושי על קושי, וכשברקע הבנתי שזה לא משהו שאני מאמין בו ומוכן להקריב בשבילו - פשוט הפסקתי לשמור".

אתה זוכר את השבת הראשונה שלא שמרת?

"ברור. תוך כדי המסלול, בשישי בערב, כולם ראו סרט ואני ישבתי בחדר. אני זוכר שהייתי בהתלבטות מטורפת, כי בתפיסה שלי באותם הימים, כל הסיפור היה שאם אתה דתי אתה שומר, או שאתה לא דתי ואז אתה לא שומר. הכל היה שחור או לבן, אין אמצע. אחרי כמה רגעים של התלבטות פשוט הדלקתי את הטלפון, ואני ממש זוכר שראיתי את התפוח של אפל מופיע על המסך. יצאתי מהחדר, פגשתי חבר ואמרתי לו 'זהו, אני חילוני'".

מתי הורדת את הכיפה?

"באותו הערב הורדתי את הכיפה. פשוט הפסקתי הכל ביום אחד. אני אדם כזה, זה מאוד מתאים לי".

כל יוצא בשאלה מדמיין את הברק שיורד מהשמיים ושורף אותו ברגע שהוא מחלל שבת, מכיר את התחושה?

"כשאתה כל החיים גדל כדתי ולא מכיר משהו אחר, לצאת בשאלה זה צעד מאוד אינטנסיבי. אחרי שהורדתי את הכיפה הסתכלתי למעלה, ואמרתי לעצמי: 'בטח בעוד רגע ברק פוגע בי במקום'. הייתי בטוח שזה מה שהולך לקרות".

את לימודי המשחק קיבלו בבית בהבנה, איך הגיבו ליציאה בשאלה?

"סיפרתי בהדרגתיות. בהתחלה אמרתי שאני חושב על זה, ובשלב השני סיפרתי שעשיתי את זה. זו היתה תקופה קשה במשפחה, כי זו היתה הפעם הראשונה שבה מישהו עשה צעד שממש סוטה מהמסלול שבו חינכו וגידלו אותנו".

ניסו למנוע ממך את התהליך?

"לא שלחו אותי לרב או משהו כזה, אבל כן היו שיחות שבהן טענו שזו גחמה שתעבור, או סוג של 'הפסקה' בחיים. אני, מצידי, ניסיתי להסביר שלא, שזו ההחלטה שלי. בשיחות עם ההורים היו הרבה אמירות על המורשת של סבא וסבתא שלי, וגם להגיד את זה לילד בן 20 שיצא בשאלה היה מאוד אינטנסיבי. כלומר, לא רק שהקב"ה יוריד עליך ברק, אלא גם סבא וסבתא כועסים עליך מלמעלה".

יכולת להבין את הקושי שלהם?

"לקח לי הרבה שנים להבין את זה. רק בבית הספר למשחק הבנתי לעומק את הכאב שלהם. באחד מהשיעורים היה לנו תרגיל הורים, והמשימה היתה לבוא בתור אחד מההורים שלך, לבוש ומתנהג בהתאם. באתי בתור אבא שלי, והשיחה התחילה בדברים קלילים ובצחוקים, אבל לאט־לאט היא עברה למקומות אישיים, ורק שם הבנתי את הצד שלהם.

"כשהחלטתי לצאת בשאלה, התחושה היתה 'תקבלו אותי איך שאני ונמשיך הלאה'. אבל במשימה הזאת הבנתי כמה הם הקריבו את כל חייהם לדת וחינכו אותי כדתי, ואז מגיע הילד החצוף והצעיר, ואומר להם: 'כל מה שלימדתם אותי לא מעניין אותי ואני מוציא אותו מהחיים שלי'".

היום אתה מאמין באלוהים?

"אחד מהדברים הראשונים שעשיתי כחילוני היה לאכול צ'יזבורגר. לא צמתי, לא שמרתי כשרות, רציתי לנסות הכל והלכתי על זה עד הסוף. אבל בשנים האחרונות התחלתי לשים לב שאני יותר מסתכל למעלה ומאמין שיש משהו גדול מאיתנו. היום אני קרוב לדת יותר ממה שחשבתי שאהיה, גם בגלל המלחמה וכל מה שקרה כאן בתקופה האחרונה. החיים החזירו אותי להאמין, אבל במשך שנים לא האמנתי בכלום".

הרבה יוצאים בשאלה עדיין מקפידים לא לאכול חזיר. איך זה אצלך?

"אני זוכר שטסתי עם חברים לסקי בצרפת, וערב אחד ישבנו במסעדה והזמנתי צלעות, אבל לפני כן וידאתי שזה לא חזיר. זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי, אבל אז חבר שלי הסתכל עלי ואמר: 'אתה יודע שזה חזיר'. בשנייה שהוא אמר את זה פשוט ראיתי שחור. התעלפתי במקום ונפלתי על הרצפה. חברים שלי החזיקו לי את הרגליים באוויר.

"זה היה רגע שבו הרגשתי שאלוהים דפק לי סטירה לפנים שהעיפה אותי. משהו עמוק כל כך בפסיכולוגיה שלנו, שהגוף שלי ממש קרס. היום אני לא שומר כשרות, ולא מפריע לי לאכול חלב ובשר ביחד, אבל אני לא אוכל חזיר ופירות ים".

אתה חושב שיש קשר בין היציאה בשאלה ללימודי המשחק?

"זה בעיקר קשר של חיפוש עצמי. לענות לעצמי מי אני, במה אני מאמין ומה אני רוצה לעשות. הלכתי ללמוד משחק כי רציתי לחקור את עצמי, וגם את עולם האמנות. לצאת בשאלה זה לבדוק מה האמת שלך, ומבחינתי גם לימודי המשחק צועדים באותו הכיוון. ללמוד משחק ולצאת בשאלה אלה ההחלטות הכי טובות שקיבלתי לדרך שלי בחיים".

"אחד מהדברים הראשונים שעשיתי כחילוני היה לאכול צ'יזבורגר. הלכתי על זה עד הסוף. בשנים האחרונות אני מסתכל למעלה ומאמין שיש משהו גדול מאיתנו. החיים החזירו אותי להאמין, אבל שנים לא האמנתי בכלום"

את לימודי המשחק בחר גלמן לעשות אצל יורם לוינשטיין, אחד מבתי הספר הטובים בארץ, שממנו יצאו כמה מהשחקנים הגדולים בישראל. כמו בשירות הצבאי, גם בלימודי המשחק הוא כיוון גבוה - ופגע.

"אני מודה שלא ידעתי כלום על העולם הזה, או איזה בית ספר נחשב טוב או איכותי", הוא מספר. "הסיבה היחידה שהגעתי ליורם היא כי המורה שהכינה אותי למונולוגים אמרה לי כל הזמן שהיא מכינה אותי ליורם. הגעתי לשם כי זה המקום היחיד שהכרתי, ואולי זה שבאתי בלי לחץ עזר לי להתקבל".

"תמיד גם וגם"

מאז לימודיו הוא שיחק בטלוויזיה ("פלמ"ח", "נעלמים", "8200"), בקולנוע ("תמונת ניצחון", "וארגום ביי") ובתיאטרון ("חמש דקות ארוכות", "את שאהבה נפשי"), ובימים אלה הוא מככב בסרט "המנצחים", שביים אלירן פלד, שיגיע למסכים ב־8 בפברואר. בסרט הוא מגלם את שלמה מגריל, שנפל בקרב על גבעת התחמושת תוך שהציל ממוות את החובש שנפצע קשה.

"כל הסרט הזה הוא פשוט לא ייאמן מבחינת איך שהוא מתכתב עם מה שקורה במדינה", הוא מספר. "בסרט אנחנו מנצחים במלחמה שכולם חוזרים ממנה עם פוסט־טראומה, ובניסיון לשקם את החברויות שנהרסו לפניה".

איפה הוא תפס אותך ברמה האישית?

"בהתמודדות עם המלחמות, החברויות והפוסט־טראומה. הרצון של אלירן הבמאי היה לכסות את כל הקשיים בנצנצים, וברמה האישית, מכל המלחמות שעברתי - פתאום אני בעולם המשחק והזוהר".

שנינו יודעים שהוא לא באמת כל כך זוהר.

"וזה מחזק את מה שאני אומר, שאנחנו מנסים להציג כלפי חוץ תמונה שהיא לא באמת כזאת".

"'המנצחים' הוא סרט שפשוט לא ייאמן איך הוא מתכתב עם מה שקורה במדינה. בסרט אנחנו מנצחים במלחמה שכולם חוזרים ממנה עם פוסט־טראומה, ובניסיון לשקם את החברויות שנהרסו לפניה"

מהן השאיפות שלך בקריירה?

"בארץ אני רוצה לכתוב ולביים. לאחרונה קיבלתי תקציב לסרט קצר שלי. בעולם המשחק, השאיפה היא להגיע להוליווד".

ב"המנצחים" זו לא הפעם הראשונה שאתה משחק לוחם, אתה לא חושש שזה יקבע אותך?

"בארץ אנחנו מתעסקים או בחרדים או בלוחמים, ואצלי יצא ששיחקתי לוחם. אם הייתי עושה את החייל הלוחם בסרט אקשן, בכל פעם מחדש הייתי מתבאס על זה, אבל ב'המנצחים' לא רואים אותי יותר מדי בתור חייל, ואין סצנות לחימה. אני משחק בן קיבוץ שמאבד את החברים וחווה פוסט־טראומה, ולא אקשן. בהצגה 'את שאהבה נפשי' אני סופג ארבעה כדורים, וזה בדיוק מה שקרה במציאות".

אתה מזכיר את נושא הפוסט־טראומה שעולה בסרט. זה משהו שאתה מכיר באופן אישי?

"אני חייל פוסט־טראומטי שמתמודד עם השפעות הקרבות כבר שנים. מאז צוק איתן אני מתעורר מדברים וחולם על דברים שקרו או שקשורים למלחמה. כל נושא הפוסט־טראומה הוא משהו שמאוד התגבר אצלי בתקופה האחרונה".

איך זה בא לידי ביטוי?

"חוסר המנוחה שיש לך כל הזמן בראש, השחזור של הקרב, הרגע שנפצעת, המחשבות מה יכולת לעשות אחרת, התמונות של האנשים שנפצעו לידך. חבר שלי ששכב לידי פצוע ונפטר מפצעיו. אני כל הזמן משחזר את זה בראש. גם עכשיו, כשאני מדבר איתך, הכל צף. וזה עוד הגיוני, כי אנחנו מדברים על זה, אבל גם ביום־יום אני מוצא את עצמי משחזר איך רצתי, איך הגבתי, מאיפה ירו עלי ומה יכולתי לעשות יותר טוב. אני כל הזמן מעביר בראש את הקרב ב־7 באוקטובר. זה כל כך טרי, ואני כל כולי מגויס לתוך המלחמה, שאני כל הזמן מריץ את זה בראש".

מצד אחד, חווית אירוע קשה מאוד שניצלת ממנו בנס, ומנגד - אתה מדבר על זה ממקום שנשמע בריא ושמבין מה הוא חווה, אבל אתה גם מתאר פוסט־טראומה.

"במסגרת גיוס התרומות בארה"ב דיברתי עם סטודנטים, ושאלו אותי בדיוק את זה. אני חושב שבגלל שהאירוע כל כך טרי אני כל כך מנותק ממנו. הגוף שלי ניתק את זה מכל מה שקורה ומכל מה שעברתי, כי כרגע אני צריך לגייס כספים, אבל אני יודע שיבוא היום והכל ינחת עלי, ואז אני כבר לא יודע מה אעשה".

אתה מפחד מהיום הזה?

"אתה מכיר את זה שאתה יודע שמשהו רע הולך לקרות ואתה לא יודע מתי? זו התחושה. אין לי מה לעשות עם זה או איך להתחמק".

אתה מטופל?

"בטח. התחלתי טיפול עוד כשהייתי חייל, בשנת 2018, ומאז אני מטופל דרך משרד הביטחון".

מה קרה אז, שדווקא שם הרגשת שאתה צריך טיפול?

"זו היתה תקופה שבה היו מנסים לפרוץ מעזה את הגדר. המחבלים זרקו כל הזמן בלוני תבערה וירו עלינו, והם היו שמים שורה של ילדים מקדימה, אחריהם ילדים בוגרים יותר, אחריהם את הנשים ורק בסוף המחבלים עצמם. להיות באירוע כזה, שבו שיורים עליך ואתה עם ידיים קשורות ולא יכול להגיב, זה לא היה פשוט. לא ידעתי איך להתמודד עם זה שאני רואה את הילדים כמגן אנושי".

אתה רואה את עצמך חוזר להילחם?

"בשנייה הראשונה שבה אוכל להרים נשק".

רגע אחד אתה חולם על הוליווד, ורגע לאחר מכן אתה חוזר לקרב.

"בהרצאות שאני עושה עכשיו בארה"ב, זה בדיוק מה שהם לא מצליחים להבין, איך בן אדם הוא גם שחקן וגם לוחם. הם לא מצליחים לחבר את הנקודות האלה. זה משהו שקשה להסביר למי שלא חי כאן. אנחנו גם לוחמים שיכולים להקריב את החיים שלהם בכל יום, וגם שחקנים, עורכי דין והייטקיסטים. אנחנו תמיד גם וגם".

erans@israelhayom.co.il