הרופאה של העם

אני מחבב מאוד את בוז'י הרצוג. אני עוד יותר מעריך אותו. יצא לי לפגוש אותו הרבה פעמים, כשמילא שלל תפקידים: האיש יודע לעבוד. זה בן אדם של בני אדם. הוא מכיר ויודע ומתעניין בכל מי שהוא פוגש. הוא זוכר אינסוף אנשים, על קשרי המשפחה שלהם, מקושר בעולם ברמה מטורפת, פוליטיקאי מהסוג היותר טוב, בעיניי. לא שלא נפלו פגמים בהתנהלותו במרוצת השנים, אבל יחסית לנפח הפעילות שלו לטובת עם ישראל בכל המובנים, זה זניח.

אני זוכר איך פעם הוא התארח ב"1 נגד 100" הזכורה לטוב. זאת היתה תוכנית מיוחדת - בוז'י, יו"ר מפלגת העבודה, נגד 100 חברי מרכז ליכוד. אני זוכר אותו עולה על הבמה המוגבהת, לפני תחילת הצילומים, ועומד איתי מול ה־100, ומתחיל לעבור אחד־אחד, לקרוא בשמו, לשאול לשלום אשתו שאת שמה ידע, לדעת מה תפקידו של האיש ומה עשו ההורים. מופע מדהים. ואני, שמתקשה לזכור שמות של אנשים שעובדים איתי שנים וקרובי משפחה מדרגה שלישית, עמדתי מתפעל ומתפלא.

אין ספק שכנשיא המדינה, יצחק הרצוג יעשה תפקיד מעולה. זה תפור עליו, הוא נולד לזה.
אבל יש את הגברת מרים פרץ. אישה שכולה לב. לב שנצרף באש הישראליות, בלהבות הכאב, בניצוצות הנתינה ללא גבול. האישה הזאת היא משהו יוצא דופן. המנסים להקטינה אומרים שכל מה שיש בצקלונה הוא האובדן הכפול, ובתרבות מקדשת מוות כמו שלנו, זאת הסחורה שלה. זדים מרושעים.

מרים פרץ היא סמל ישראלי כי היא אכלה את כל הכאפה לפנים, וקמה, ובאישיותה הכובשת לקחה את הכאב האינסופי למקום של נתינה רגשית לעם כולו. אולי אפשר לומר שאחרי שאיבדה שני בנים, לקחה לה כתחליף־מעט את עם ישראל כולו, להיות בניה ובנותיה. והיא לא נחה, הגברת פרץ. בכל מקום שבו יש כאב היא מתייצבת, לתת מאור ליבה ומפז תקוותה לכואבים בשעת משברם.

היא לא דיפלומטית, ולא פוליטיקאית, ולא אשת שם בעולם, ואני גם לא סגור איך האנגלית שלה נשמעת. אבל יש לה משהו שמזמן לא היה נוכח בזירה הציבורית: לב נקי, לב נשי, לב מזרחי. הלב של מרים פרץ הוא הלב שהארץ הפצועה הזאת צריכה, עם היכולת שלה לקום מעפר ולשוב לחיים.
לכן, בקלפי הסלבס שבה אני מצביע, אני אשים את הפתק "מרים פרץ". היא עשויה להיות הרופאה של עם ישראל. העם צריך ריפוי.

מכות

"ללמד בני יהודה קשת", זאת הוראתו של דוד המלך בפתיחת קינתו על שאול. וההוראה הזאת שוב הופכת עכשיו, בפעם המי יודע כמה, לרלוונטית ביותר. בפרעות תשפ"א התברר שהחברה הערבית האלימה, שבה מכות הן שפה מקובלת בין אנשים, בני משפחה, שכנים - מגדלת צעירים שיודעים ללכת מכות היטב. האמת, היכולות שלהם בתחום מפחידות מאוד. לא סתם היו צריכים לבוא ללוד יהודים טובים חמושים, כדי להגן על היהודים מתגרת ידם של פורעיהם - שכניהם בני ערב.

רובנו לא לומדים ללכת מכות, לא לומדים הגנה עצמית, לא לומדים התקפה מפרקת גולגולות. התמכרנו לחיי הנוחות שלנו, לאשליית וילה בג'ונגל. הבעיה היא שלפעמים הנסיבות משתנות, ואז צריך לצאת לרחובות בידיים חשופות ולהגן על הבית.

שני מקרים של אנשים שיודעים להחזיר קרו בשבוע שעבר. בניו יורק הותקפו שני צעירים ישראלים, שניר דיין ועמית סקורניק, בידי המון פלשתיני. מה שהתוקפים לא ידעו, כי לא עשו תחקיר מספיק עמוק, הוא ששני הישראלים הם בוגרי אימוני MMA, הביוקר של ההגנה העצמית, ויחד שניהם הצליחו להחטיף לפורעים ולצאת בשלום ממצב שישראלי רגיל היה מגיע בגללו לבית חולים. אבא של סקורניק הוא גיא סקורניק, מורה ידוע לקרב מגע, שאבא שלו, גדי סקורניק, הוא אחד מייסדי התחום בארץ. צריך לדעת עם מי להסתבך.

במקרה השני, לוחם כפיר, סמל יוסי עמר, הותקף על ידי פלשתיני שריסס לו גז פלפל לעיניים וניסה לחטוף לו את הנשק. שנה וחצי של אימוני קרב מגע בתיכון, פלוס הכשרה מתאימה בצבא, גרמו לו לפרק את המחבל לחתיכות רק בידיים, במקום להפוך לחלל צה"ל, לא עלינו.

ולפני חודש, עוד לפני ההתלקחות הביטחונית, היתה זו מור שקד, שחקנית קבוצת הכדורגל בנות יהודה, שהפילה באומץ גבר שתפס בישבנה בשוק הכרמל, והחזיקה בו מרותק לרצפה עד שהגיעה המשטרה.

זה הזמן ללכת ללמוד להילחם בידיים. להפוך לכלי נשק מסוכנים בלי להסתמך על כלי נשק, שעלולים להכניס אותך לכלא. כבוד שר החינוך, האלוף גלנט, אנא הכנס קרב מגע ואומנויות לחימה לתוכנית הלימודים מכיתה א'. מול האלימות הפראית נציב יכולות הגנה חזקות, איפוק שקט וידע מעשי איך לפגוע בתוקפים ולנטרל אותם במהלומה מכוונת היטב ובפגיעה מדויקת בנקודות התורפה.
אין משטרה, אין הגנה, אין מדינה. בלית ברירה נלמד ללכת מכות.

פאץ'

אפרופו מכות, לפני כמה שבועות אמר ח"כ בצלאל סמוטריץ' שאין צורך להפוך כל מכה קלה של הורה לילדו - מה שמכונה באשכנזית פאץ' - לעניין פלילי, ושזה כרסום רציני בסמכות ההורית. נטיתי להסכים עם בצלאל. לא כי אני מחטיף פאצ'ים, מעולם לא הרמתי אפילו שתי אצבעות לצביטת עונשין, אלא כי ייתכן שבמקרים חריפים של צורך בהטלת משמעת, אין מנוס מאותו פאץ'. אני חושב גם שכניסת בית המשפט ליחסי הורים־ילדים, כשלא מדובר באלימות של ממש, זו הגזמה שלא הייתי רוצה לראות. פיתחתי אלרגיה חריפה להתערבויות בית המשפט במה שלא עניינו, ולאי התערבותו במה שכן חייב להיות בתחומו. אם בית המשפט, כשם עצם כולל, היה ילד שלי, כבר מזמן היה מקבל פאץ'. לכאורה.

ואז הגיע המחקר מהרווארד, שבו לקחו ילדים שקיבלו מכה ביד, או סטירה קטנה, או חבטה בטוסיק, ועשו להם בדיקת MRI למוח, והשוו לילדים שחטפו מכות קשות יותר. והממצאים מדהימים ומטלטלים. אצל הילדים שקיבלו מכה, קלה או קשה, הדפוס המוחי שנראה בסריקה - זהה. השבר הנפשי באותו עומק. המוח לא מבחין במשתנים כמו מהירות הנעת הגפה הפוגשת את הפרצוף, רוחב כף היד, עוצמת המכה או התדירות שלה. העברת זירת הסמכות ההורית לממד הגופני היא הגורמת לנזק, לטראומה, לניתוק, לצלקת.

לתת מכה כדי להשיג תוצאה זאת הדרך הקלה. כשאמא או אבא בוחרים בדרך הזאת, ברור שהם לא ניסו את הדרך הארוכה - של מיסוד יחסי קשב מתמשכים עם הבן או הבת; של יצירת יחסי אמון עמוקים, שבהם ההורה יוצר לעצמו מקום של משפיע שאינו חבר; של מקור סמכות הנטוע כה עמוק בליבו של הילד, עד שלעולם אין צורך להכות, לצרוח, להעניש - די בהוראות שקטות, מנומקות, הגיוניות, שרואות את טובת הילד לפני הכל, בטון תקיף אך אוהב, וזה תמיד עובד. מי שלא יודע את המלאכה הזאת, שהיא בעיקרה מלאכת חום לב ביחד עם מיומנויות משחק די בסיסיות, נאלץ להחריף את התגובות ולהגיע חלילה להרמת ידיים.

כמו שצריך ללמד את בני יהודה קשת, צריך ללמד את הורי ישראל איך לא להשתמש באלימות מול הילדים, איך להנהיג בית בלי הפעלת כוח פיזי בכלל. זה אפשרי, הידע זמין, וזה מבטיח יחסים טובים עד 120. לימודי חובה להורים צעירים הם כורח המציאות, ומי שלא יגיע, יחטוף וואחד פאץ'. 

avrigilad@gmail.com