לא היה חסר הרבה כדי שהשם שגיב יחזקאל יצטרף לרשימת החטופים

עוד לא התאוששנו ממופע האבסורד בזירת הקרקס של האג, וכבר נפלה עלינו פרשיית שגיב יחזקאל. חובבי הקולנוע הוותיקים שבינינו נזכרו מיד ב"אקספרס של חצות", שאפילו כסרט היה סיוט לא קטן. אין ספק, משהו מתרחש בחלל היקום, ובאמת שקשה לעמוד בקצב.

השבוע הקודם הסתיים עם המופע הלא ייאמן בבית הדין הבינלאומי. עמדו שם ליצנים בגלימות ולהטוטנים בפאות מסולסלות וניסו, בחוסר חן משווע, לגלגל מילים באוויר, לבצע אקרובטיקה מוסרית ולשלוף מונחים משפטיים מהשרוול. הכל היה עטוף בחשיבות עצמית חלולה ואינסופית, שלא הצליחה, ולו לרגע אחד, לטשטש את העובדה שכל תכלית האירוע, אם נדבר לרגע ברצינות, היא לאפשר לארגון טרור רצחני את חופש הפעולה הנחוץ לו כדי לחזור ולבצע עוד פעולות מהסוג שראינו כאן ב-7 באוקטובר.

אני לא חושב שמישהו מבין דוברי העברית הצליח למצוא מילים כדי לתאר את האבסורד. אבל אז, כאילו לא הספיק לנו, הגיעו גם הידיעות ממולדת השווארמה. שגיב יחזקאל הבקיע שער לזכות קבוצתו הטורקית. את חגיגת ההבקעה הוא הקדיש - בעדינות, יש להודות - לחטופים שכלואים בעזה כבר 100 ימים ויותר, ללא כל זכויות הומניטריות.

ופתאום מהומת אלוהים. ידיעות ראשונות מסרו על מחאה אלימה מצד האוהדים. מיד אחר כך גינוי חריף והשעייתו של שגיב מהמועדון. ואז - מעצר וחדר חקירות. מתברר שבטורקיה 2024 תמיכה בחטופים חפים מפשע היא פגיעה בכבוד הלאומי ופשע שנאה. והנה, שוב חזרנו לגלימות ולחשיבות העצמית, וכבר אמר קהלת (לא הפורום) ש"מקום המשפט שמה הרשע". החשש היה שלא חסר הרבה כדי ששמו של יחזקאל יצטרף לרשימת החטופים.

• • •

בעולם מתוקן, התגובה היתה אמורה להיות מיידית: גינוי חריף מצד כל מוסדות הספורט הבינלאומיים. התייצבות של כל השחקנים הזרים, מכל ענפי הספורט בטורקיה, והכרזה על שביתה עד לשחרורו וזיכויו המוחלט של השחקן הישראלי. ניסיון לברר באיזה מגרש משחק ארדואן, והאמנם טורקיה עדיין רואה את עצמה חברה במועדון המיוחס של נאט"ו, על כל הסטנדרטים הכרוכים בכך.

למרבה הצער, מה שקרה בסוף הסתכם במגעים שקטים ובמאמץ נקודתי לשחרור משפחת יחזקאל. מה שעשוי לגרום לשאר השחקנים ועולם הספורט לחשוב שדבר לא קרה. אני, לפחות, נזכרתי בכל השיחות העתיקות שניהלתי כנער עם זקני המשפחה. אנשים מבוגרים שעלו לארץ ממדינות ערב ולא האמינו לאף אחד.

לא הבנתי אז מאיפה הם מגרדים את השלילה ההחלטית והגורפת. מה עבר עליהם, שאלתי את עצמי. למה הם לא פתוחים יותר לעולם. ולג'ון לנון. היום אני מבין שאולי דווקא היה להם שלב בחיים שבו הם היו פתוחים אל העולם, עד שהעולם נסגר להם ישר על האצבעות.

• • •

בילדותי הייתי בטוח שכל הסיפורים על חכמי חלם הם בדיחות טיפשים גנריות. חגיגה של התנשאות, לעג ואולי גם גזענות, על חשבונה של עיר אחת ותושביה הדבילים. מה שגרם לי לשנות את דעתי היה הסיפור המתוק על שמש בית הכנסת של חלם שנהג להשכים בבוקר, לעבור ברחובות ולהכות במקלו על תריסי החלונות כדי להעיר את כולם לתפילה. כשהזדקן אותו שמש צדיק, כבר לא היה לו כוח לעבור ברחובות, ומכיוון שכולם דאגו לשלומו, החליטו התושבים לעקור את התריסים מחלונותיהם ולהביא אותם לביתו, כדי להקל עליו...

אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה לא סיפור שרוצה ללעוג. עם כל הגיחוך, יש בסיפור הזה מנה גדושה של אהבה ותמימות, ואי אפשר באמת לספר אותו מתוך ציניות. הבנתי שטעיתי. סיפורי חלם לא מתנשאים, לא לועגים ובטח לא מתגזענים. הסיפורים האלה הם דרך מתוחכמת למדי להתמודד עם האידיוט הפנימי שמסתתר בכל אחד מאיתנו, ושכמעט תמיד משוכנע שהוא איינשטיין קטן, או לפחות גאון של אמא.

מאז ומתמיד חכמי חלם מסקרנים אותי. העלילה די חזרה על עצמה: אנשי חלם הם אנשים פשוטים וטובים. הם מנסים בסך הכל ללכת בדרך הישר. רוצים לחיות, להתפרנס, לדאוג לצרכי הקהילה, אבל שום דבר לא עובד להם. כשמתעוררת בעיה - ותראו לי אדם בלי בעיות! - הם מנסים להתמודד איתה בתבונה. אבל איכשהו הם תמיד בוחרים בפתרון הכי אידיוטי.

בעיני עצמם הם חכמים, זאת רק המציאות הארורה שמסוכסכת עם דרכי החשיבה של חכמי חלם. שוב ושוב מתברר שהם תמימים מדי, טיפשים מדי, לא לקחו משהו בחשבון, ובעיקר מתעקשים לא ללמוד איך הדברים עובדים באמת. ולמרות זאת, הסיפורים האלה תמיד סופרו בחיוך ובאמפתיה, והסלחנות ממש נטפה מהם, למרות שאפשר להשתגע.

חכמי חלם מעניינים אותי. אבל קפקא מעניין יותר. לפני קצת יותר ממאה שנה צץ באירופה סופר יהודי בשם פרנץ (אנשיל) קפקא ושינה את הספרות המערבית. גם הוא סיפר על נתק מוחלט בין המחשבה של הדמויות שלו לבין המציאות כפי שהיא, אבל אצלו זה הוגש בלי טיפת הומור או סלחנות. חלם בלי אמפתיה ובלי הומור - זה בדיוק קפקא. אילו בחלם היה מתעורר ברנש בבוקר אחד ומגלה שהוא ג'וק, זה היה מסתיים בצחוקים או לפחות בחיוך סלחני. אצל קפקא זאת התגלמות הסיוט של סוף העולם. אחרית ימיה של האנושות.

בימים האחרונים, בין האג ליחזקאל, ריח דומה מאיים על הנחיריים. אילו רק ניתן היה להשתעשע לגבי זה, היינו יכולים לומר שיש משהו חלמאי באוויר. התמימות שלנו ודאי חלמאית. גם הטפשת הטורקית קצרת הרואי הייתה יכולה לצאת די מצחיקה. אבל האמת היא שקפקא לא היה יכול לכתוב טוב יותר את אירועי הזמן האחרון, שלא היו מצחיקים בכלל.

• • •

שלוש הערות בעקבות פרשת שגיב יחזקאל.

1. שוב ושוב מתברר שבכל פעם שישראל השלימה בשתיקה, ומתוך שיקולי תועלת דיפלומטיים צרים, עם ממשלות מרושעות ועתירות עוול, היא עשתה טעות מרה. גם נרשמה בעמודה הלא נכונה של ספרי הזיכרונות וגם לא הרוויחה כלום.

צחנה כבדה ליוותה לאורך שנים את ההחלטה הישראלית להתעלם משואת העם הארמני וממעשי הטבח האיומים שביצעו הטורקים בידידנו הכורדים. התגובה הנפגעת של שר הביטחון הצליחה להצחיק קצת. השר גלנט נשמע כאילו הוא התאכזב באופן אישי מכפיות הטובה הטורקית. והרי ברעידת האדמה נחלצנו לעזור! הוא הזדעק. אוי אוי אוי גלנט. מצאת ממי להזדעזע...

אבל אם כבר מדברים על כפיות טובה: עם ישראל יצא בהמוניו לרחובות כדי למנוע את פיטוריך הלא מוצדקים. מתי תצא גם אתה מגדרך ותפגוש שוב את משפחות החטופים?

2. אני לגמרי מודע לכך שהמשמעות המלאה של המילים שכתבתי כאן היא שלעולם, ועד יומי האחרון, לא אוכל עוד לנסוע לחופשה בטורקיה. לא אנטליה ולא השוק באיסטנבול. כלומר, אם יש לי גם עניין לחזור הביתה ככלות הכל כלול. בתום ניסיון לחשב מה אני מפסיד, אשמח לשמוע על מתכונים ביתיים לייצור רחת לוקום ללא שימוש בשאריות ממוחזרות של צמיגים, מעצורי דלת ומחקים ישנים. תודה.

3. אם זה לא ברור, הגיע הזמן לחייב את סימון כל המוצרים המיובאים מטורקיה. במדבקה גדולה בבקשה. עם נתרן, סוכר וכולסטרול התמודדנו. עכשיו עם הרוע.