השבוע, בשעת בוקר מוקדמת, נחת על אדמת ארץ הקודש קווין ואן אריק. שני בניו, מארשל ורוס, היו אמורים להגיע גם הם לישראל, אבל ביורוקרטיית דרכונים סבוכה שינתה עבורם את התוכניות. לפחות הוא עצמו הגיע, וזה יותר משאפשר להגיד על המזוודה שלו, שמיקומה טרם אותר עד לכתיבת שורות אלה. אבל ואן אריק, שגם בגיל 66 ממשיך לשאת את ארשת הפנים הטקסנית החביבה שלו, משדר טוב ואהבה לכל הסובבים אותו, ולא נותן לג'ט לג, למכשולים בדרך ולעייפות מהמסע הארוך ארצה להכביד עליו מדי. אחרי הכל, מהו אובדן כבודה אל מול התלאות שעבר וחמשת האחים שאיבד.
זה לחלוטין לא הביקור הראשון שלו במחוזותינו. הוא כבר הופיע כאן לצד אחיו ב־1985, בשיא תהילתם כמתאבקים וכגיבורי ליגת ה־WCCW, זו שבני ה־40 ודרומה זוכרים משידורי ערוץ המזרח התיכון. "קאץ'", קראו לזה בארץ, ומדי מוצאי שבת היו משפחות שלמות מתאספות כדי לצפות בגיבורי משפחת ואן אריק קורעים את הזירה. בשיא תהילתו היה ואן אריק מוכר בישראל כמו כוכב קולנוע או ספורט אמריקני, כולל הפוסטרים ב"מעריב לנוער". הוא גם ביקר כאן ב־2005, אז התארח בפרק הסיום של "טלנובלה בע"מ", ואפילו בחר ב־2017 בישראל כמקום לקיים בו את הקרב האחרון שלו אי־פעם - לצד בניו, מתאבקים גם הם, נציגי דור שלישי בזירה.
הפעם הוא מבקר כאן מטעמי שליחות. אחרי שצפה בזוועות 7 באוקטובר ממסך הטלוויזיה בביתו שבטקסס, לא יכול היה לסרב להצעה של אנשי קולנוע לב ודיזנגוף סנטר - שלו אגב תרם את חגורת האליפות המקורית של הארגון האגדי - להגיע לכאן. גם כדי לקדם את "The Iron Claw", הסרט העלילתי החדש המבוסס על חייהם ותלאותיהם שלו ושל אחיו למשפחת ואן אריק, שביים שון דורקין ועלה לאקרנים בארץ השבוע תחת השם "המתאבקים".
טריילר לסרט "המתאבקים" // באדיבות A24 ובתי קולנוע לב
אבל הוא פה בעיקר כדי לפגוש משפחות שיקיריהן נחטפו לעזה, להעניק חיבוק למפונים מיישובי העוטף ולהפגין תמיכה במקום שהוא רואה בו בית שני, ברגעיו הקשים והמדממים ביותר. קווין ואן אריק מבין דבר או שניים בכאב ובהסתכלות למוות עמוק בעיניים.
לכן, כחלק מביקורו בישראל, ביקר ואן אריק במטה המשפחות ובכיכר החטופים בתל אביב, שם נפגש עם נציגי משפחות החטופים שיקיריהם מוחזקים בשבי חמאס בעזה קרוב ל-100, ימים בתנאים קשים.
אלי שתיוי, אביו של עידן שתיוי בן ה-28 שנחטף מהמסיבה ברעים לאחר שניסה לסייע לשניים ממשתתפי המסיבה, סיפר לוואן אריק כיצד עידן בנו נקלע לירי מסיבי של המחבלים על הרכב שבו היה ביחד עם גיא אילוז ז"ל, שנרצח, ואילו עידן נפצע קשה והקשר עמו אבד.
בין השניים נוצר קשר מיוחד, כאבות לבנים באותו גיל. ואן אריק חיזק את שתיוי והזמין אותו לביתו בטקסס ביחד עם עידן, כשיחזור.
ואן אריק נפגש גם עם אילון קשת, בן דודו של ירדן ביבס שנחטף לעזה. גם אשתו של ירדן, שירי, ושני בניהם, אריאל בן ה-4 וכפיר בן השנה, כולם מקיבוץ ניר עוז, נחטפו ועדיין מוחזקים בידי חמאס
אילון סיפר שבשבוע הבא יציין כפיר יום הולדת שנה, מה שאומר שהוא בשבי שליש מחייו. הוא הוסיף שבני המשפחה אינם יודעים מה מצב האם והילדים וסיפר על האופן האכזרי שבו חמאס עושה שימוש בטרור פסיכולוגי. ואן אריק התרגש מאוד מהמפגש והבטיח לתמוך ככל יכולתו במאבק לשחרור החטופים.
"אני לא מגיע לכאן במסגרת תעמולה ואני לא רוצה לצאת בהצהרות, רק לנחם אנשים שסובלים", הוא מבהיר. "אין שום דבר שאני יכול לומר למשפחות שאני הולך לדבר איתן שיגרום להן להרגיש טוב יותר, אבל אני יכול פשוט לחבק. האבל לא נעשה קל יותר. החלק הגרוע ביותר מגיע בכל בוקר, כשאתה מתעורר ופשוט לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אתה חייב לקום, להכין קפה, להתחיל להסתובב. פשוט לגרום לעצמך לזוז. הלוואי שיכולתי לספר לאנשים דברים טובים יותר, אבל כשזה מגיע לאבל אני יכול לדבר רק מהניסיון שלי. אני לא בא בשביל זה. אם מישהו רוצה לפגוש אותי, אני רוצה להיות שם בשבילו".
נראה שאתה בעמדת מיעוט. דעת הקהל העולמית לא בדיוק תומכת בישראל כרגע.
"אלה אנשים לא מעודכנים, או שהם פשוט נותנים למישהו להכתיב עבורם מה לחשוב. אני יודע שיש רשתות כמו טוויטר, והרבה אנשים יוצאים בהצהרות כי הם רוצים לעקוב זה אחרי זה, אבל מגיע רגע שבו אתה צריך לקבל החלטה משלך, להילחם למען מה שחשוב לך. אין סיכוי שאנשים היו מקבלים בסביבתם הרג של ילדים, נשים וקשישים, תינוקות בני שנה חטופים. מי יכול לתמוך בדבר כזה? מי בכלל יעשה דבר כזה? אלה חיות, זה ההסבר היחיד שיש לכך. חייבים להיפטר מהם ולהחליף אותם באנשים שרוצים לחיות ולגדל את המשפחה שלהם, במקום להמשיך להרוג עוד ועוד אנשים.
"אני מרגיש שאני חייב להראות לאנשים איפה אני עומד בסיפור הזה. אתה יודע, זה אבסורד. אני אוהב את ישראל, אבל יש לי מעריצים יהודים וערבים וברור לי שיש לא מעט ערבים שם שהיו רוצים בשלום. חמאס זה סיפור אחר. הם מלמדים את ילדיהם שנאה, מסתובבים עם סכינים ומכונות ירייה. כשביקרתי בישראל ב־2017 הבאתי איתי אולר, כי בטקסס זה נחשב מתנה נהדרת. לא הצלחתי למצוא כאן מישהו שירצה בה. העם היהודי הוא עם של שלום, זה הטבע של אלוהים שטבוע בכם".
איך התחיל הקשר שלך עם ישראל? הרי הייתם חלק מטריטוריית היאבקות לא גדולה מדי שממוקמת בכלל בדאלאס.
"דווקא דרך אישה פלשתינית, שכתבה לי מכתב באמצע שנות ה־80 וסיפרה איזו מעריצה גדולה היא. אפילו לא ידעתי שמשדרים אותנו בישראל. כתבתי לה בחזרה שאני רוצה להיות חבר עט שלה או משהו, והיא הפיצה עותקים של המכתב והתעוררה קריאה להביא אותנו.
"בחור ישראלי בשם אבי פרידמן ואשתו ענת עזרו להביא אותנו לכאן בפעם הראשונה, ולמרות שהופעתי מול קהלים גדולים בחיי, מעולם לא ראיתי קהל כל כך גדול כמו זה שהגיע לראות אותנו אצלכם. חטפתי פיק ברכיים. אני זוכר שהסתכלתי על הרחובות בתל אביב ומכל חלונות הבתים בצבצו ראשים, כי כולם צפו בנו אז והכירו אותנו. זה הותיר בי רושם עמוק".
קללת הוואן אריקים
ישראל לא נושאת רק זיכרונות טובים עבור הוואן אריקים. בביקור שלהם כאן באמצע האייטיז ספג האח מייק פציעת כתף קלה לכאורה, ואחרי שנותח שוחרר מבית החולים, אך בהמשך חום גופו עלה ל־42 מעלות, הוא אובחן כסובל מתסמונת הלם רעלי (מצב שנגרם כתוצאה מרעלן המופרש מחיידקים, ע"פ) וחייו היו בסכנה. בני משפחתו הנוצרים האדוקים התפללו לשלומו ומייק יצא מכלל סכנת חיים, אך נותר עם נזק מוחי שהוחרף כתוצאה מתאונת דרכים שהיה מעורב בה. מכאן הלך מצבו הנפשי והידרדר, ובאפריל 1987 שם קץ לחייו לאחר ששילב בין כדורי שינה לאלכוהול. במכתב הפרידה שהותיר למשפחתו, כתב שימשיך לעקוב אחריהם מ"מקום טוב יותר".
סיפורו של מייק הוא רק חוליה בשרשרת טרגדיות שפקדה את משפחת המתאבקים המפורסמת. היא החלה עם מותו של האח דיוויד בחדר מלון ביפן שלוש שנים קודם לכן, כשהיה בן 25, כתוצאה מדלקת מעיים. בין שני אלה, ביוני 1986 היה מעורב האח קרי בתאונת דרכים קשה, שבעקבותיה נקטעה רגלו הימנית. הוא חזר לזירה והמשיך להתאבק, הפעם בארגון ה־WWF, כשהוא מסתיר את הפרוטזה ממעריציו ומחבריו לזירה בתוך מגף מעוטר בפרנזים. אולם התמכרות למשככי כאבים ולסמים אחרים, לצד היתקלויות עם החוק, הביאו גם אותו להתאבד בפברואר 1993, בירי כדור לליבו. רק שנה וארבעה חודשים קודם לכן עשה את אותו הדבר האח כריס, הקטן פיזית והחולני מבין אחיו, בירייה לראשו.
קווין נותר היחיד שעדיין בחיים מבין שישה אחים, ואם משהו בספירה לא לגמרי מסתדר - זה רק מפני שהאח הבכור ג'ק לא הוזכר עדיין. סביר להניח שלו היה זוכה לחיות חיים ארוכים יותר, היה מוצא את עצמו גם הוא מוקף באחיו בזירת היאבקות. אלא שג'ק מצא את מותו כבר בגיל 6, כתוצאה מהתחשמלות וטביעה.
הקללה של הוואן אריקים, כפי שרבים מכנים את רצף האסונות שפקד את המשפחה הראשונה של הרסלינג האמריקני, עומדת במרכזו של הסרט החדש עליהם. "המתאבקים" מתאר סיפור של אחווה בלתי רגילה, פשטות דרומית וערכים נוצריים של משפחת גיבורים מקומית. לוחמים עשויים ללא חת שנלחמים בכל סוג של רוע בין החבלים, אך לא עומדים במכות שהחיים מנחיתים עליהם, חבטה אחר חבטה. במרכז הסרט נמצאים קווין וקרי, המגולמים בהתאמה על ידי זאק אפרון וג'רמי אלן ווייט, כוכב הסדרה "הדוב".
מה חשבת כשאמרו לך שמפיקים סרט על הסיפור המשפחתי שלכם?
"לא פנו אלי, איש לא יצר איתי קשר. זו פשוט היתה שמועה ברשת. בשלב מסוים הבת שלי התקשרה אלי ואמרה לי שעומדים לעשות סרט, כך זה נודע לי. לא דיברתי עם אף אחד מאנשי ההפקה, אבל דאגתי קצת והתקשרתי לבמאי, כי כשהבנתי שהשם של הסרט עומד להיות 'טופר הברזל' (כשם הלפיתה המפורסמת שבאמצעותה אחזו הוא ואחיו את יריביהם בזירה) חשבתי שהולכים לפגוע חזק בשמו של אבי, פריץ.
"חשבתי שזה יהיה כמו הסיפור הידוע על האב הגדול והמרושע, שהיכה את בניו והכריח אותם להתאבק, וזה לא נכון בכלל. אני כל כך אוהב את אבא שלי. הוא היה האיש הטוב והמכובד ביותר שהכרתי בחיי. אז בסרט אמנם מדובר באב שבאמת מצפה מבניו ללכת בעקבותיו ולהיות מתאבקים, כי ככה זה בסרטים הוליוודיים, אבל הסיפור האמיתי שלי היה שונה - אז התקשרתי לבמאי ואמרתי לו שאני מודאג מזה".
ומה הוא אמר?
"שכל מה שהוא הולך להכניס לסרט מבוסס על דברים שהוא שמע אותי מספר. היה לי חשוב שהקהל יידע שמאוד אהבנו אחד את השני, וגם את אבא. הוא היה גבר בין גברים. הוא היה צריך להיות נוקשה איתנו, כי אחים שלי ואני יכולנו לעולל המון צרות".
בסרט הוא באמת מוצג כאב קשוח, לעיתים מדי.
"אבא שלי גידל אותנו בצורה נוקשה. קיבלנו הצלפות בחגורות עור על הגב כשעשנו משהו לא בסדר, אבל ידענו שזה מגיע לנו והיה ברור לנו שאם ניתפס - נחטוף. המבקרים בהוליווד טוענים שהסרט הזה מציג סוג של גבריות רעילה, אבל האנשים בדרום ארה"ב... ככה האבות שלנו גידלו אותנו. קיבלנו בעיטות בתחת, כן, ובגלל זה אנחנו ילדים טובים. פריץ לא היה כל כך רע. הוא היה אבא מחוספס, אבל אני הייתי בן מחוספס. הייתי זקוק לחינוך לפעמים, כל האחים שלי למעשה, וקיבלנו את זה. התנ"ך אומר: 'חושך שבטו שונא בנו', ולפריץ היו המון בנים".
האב, שהלך לעולמו ב־1997 ושמו האמיתי היה ג'ק ברטון אדקיסון, הוא חלק חשוב מהסיפור של הוואן אריקים כפטריארך שניווט את החיים והקריירה של בניו בליגת ההיאבקות שניהל. הבחירה שלו בשם הזירה "פריץ" מוסיפה אלמנט של אירוניה לקשר האוהב וארוך השנים של המשפחה הדרומית שלו עם ישראל, משום שכשהוא עצמו החל להתאבק בשנות ה־50, כדי לנצל את תווי פניו הגסים ולמשוך תשומת לב כמתאבק מעורר פחד, אימה ושנאה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוא בחר לגלם דמות של גרמני מרושע, כחלק מצמד מתאבקים בעלי זיקה ברורה לרייך השלישי.
בהמשך הקריירה שלו ירשו בניו את שם הזירה של אביהם - אף שהם עצמם גילמו דמויות חיוביות. מצחיק, אם כך, לחשוב שמקור שמה המפוברק של המשפחה הכל־אמריקנית וחובבת היהדות וישראל, נטוע מכל המקומות דווקא בגרמניה הנאצית.
"אבא שלי גידל אותנו בצורה נוקשה. קיבלנו הצלפות בחגורות כשעשינו משהו לא בסדר, אבל ידענו שזה מגיע לנו. והיה ברור לנו שאם ניתפס - נחטוף. בדרום ארה"ב כך האבות שלנו גידלו אותנו. קיבלנו בעיטות בתחת, לכן אנחנו ילדים טובים"
"כן", אומר הבן. "כשפגשתי את שמעון פרס ז"ל, זה היה הדבר הראשון שהוא רצה לדבר איתי עליו. אמרתי לו 'אתה יודע, בהיאבקות אין כסף בלהיות באמצע. אתה רוצה להיות נאהב על ידי הקהל או הכי שנוא. אין דרך ביניים'. אבא שלי היה בחור די גדול ומכוער, ולכן הוא רצה שישנאו אותו. נאצי הוא היצור הנתעב ביותר, אז הוא החליט ללכת לכיוון הזה. היו גם אחרים שעשו זאת, אבל לאיש מהם לא היתה לפיתת הברזל. אבא שלי יכול היה לשבור גוש עץ באמצעות צבת, לכופף מטבעות כסף. לכולנו היתה אחיזה טובה, אבל זו של אבי היתה מטורפת".
אוהבים למסגר את הסיפור המשפחתי שלכם ככזה של קללה, אבל זה בעצם סיפור על דיכאון.
"ובכן, אני לא חושב שמישהו מאחיי היה מדוכא פרט לקרי, וזה היה בגלל מה שהוא העביר את עצמו, אתה יודע. אני באמת לא יודע איך האחים שלי חשבו. אני חושב שהם רצו להיות יחד שוב, והם פשוט עשו את זה. אבל איפה שסמים מעורבים, אי אפשר לצפות לחשיבה רציונלית".
"יש לי מעריצים יהודים וערבים, וברור לי שיש לא מעט ערבים שהיו רוצים בשלום. חמאס זה סיפור אחר. הם מלמדים את ילדיהם שנאה, מסתובבים עם סכינים ומכונות ירייה. העם היהודי הוא עם של שלום, זה הטבע של אלוהים שטבוע בכם"
הבנים הממשיכים
כמו כל סיפור הוליוודי קלאסי, גם לזה של קווין ואן אריק יש סיום טוב. הקתרזיס האישי שלו מגיע בדמות המשפחה העצומה שבנה, ארבעה ילדים ו־13 נכדים. אחרי שגר בהוואי במשך שני עשורים, הוא שב לארה"ב וכעת מבלה את זמנו בין קבוצת האיים לטקסס, מוקף באילן המשפחתי החדש שנטע לעצמו.
גם תיקון לימי הזירה מצא - בדמות הבנים מארשל ורוס, מתאבקים מוכשרים בעצמם שמעריצים את אביהם והחליטו ללכת בעקבותיו, גם אם בביקור המתוכנן שלהם בישראל זה לא התאפשר. "היתה לאבינו אהבה עמוקה לישראל כל חיינו, מאז שהיינו ילדים", אומר מארשל בשיחת זום איתו ועם אחיו רוס. "היו לנו תמונות ודגלי ישראל בבית", הוא מספר, ואז מרים את הסווטשירט שעל גופו וחושף חולצה קצרה ועליה סמל צה"ל. האח רוס, לידו, עונד שרשרת מגן דוד.
להיות נצר לשושלת ואן אריק זו בעצם חרב פיפיות. אצולה וטרגדיה נקשרות יחד.
מארשל: "כן. אבי לא רצה שניכנס לעולם ההיאבקות המקצועית, כי עבורו זה היה קצת כואב. אחרי שאחיו מתו הוא המשיך להתאבק, וכל מה שקשור לרסלינג הזכיר לו אותם. זו הסיבה שבגללה רצה לצאת מטקסס, להתרחק מהיאבקות ככל שביכולתו. ואז אחי ואני, כשהגענו לגיל 18, החלטנו ללכת ללמוד בבית הספר להיאבקות של המתאבק האגדי הארלי רייס. אבי צחק, כי הוא לא האמין כמה העולמות שלו מתנגשים. ההווה והעבר שלו נפגשו. לעולם לא אשכח שכשהתחלנו להתאבק, המבט על פניו של אבא היה שלם. זה היה מוזר".
מארשל, בנו של קווין: "לפעמים אנחנו יושבים איתו בארוחות ערב והוא אומר 'זה כאילו אני יושב שוב עם האחים שלי, אתם נשמעים בדיוק כמוהם'. זה אבא שלנו. אפשר לחשוב שהוא חי חיים מאושרים, הוא באמת אדם מלא שמחה"
רוס: "זה די מטורף לראות כמה הוא שמח עכשיו, בטח אחרי שחשב כבר שלא יוכל לחוות שמחה. עכשיו תסתכל עליו, יש לו המון ילדים, העולם חוגג את חייו בסרט קולנוע, יש אור בקצה המנהרה. אני לא יכול להגיד לך שזה לא מלחיץ להיות ואן אריק, אבל אלה הקלפים שחולקו לנו".
במובן מסוים, אתם התיקון שלו.
מארשל: "זו דרך יפה לנסח זאת. לפעמים אנחנו יושבים איתו בארוחות ערב והוא אומר 'זה כאילו אני יושב שוב עם האחים שלי, אתם נשמעים בדיוק כמוהם'. זה אבא שלנו. הוא מאוד שונה מכל אדם אחר שתפגוש. כשמדברים איתו אפשר לחשוב שהוא חי חיים מאושרים באמת, כי הוא כל כך שמח. הוא פשוט באמת אדם מלא שמחה".
"להיות קשוחים מהחיים"
הוא באמת נראה שלם באופן יוצא דופן. האיש המרשים, תכול העיניים וזהוב השיער, שמושך אליו תשומת לב בכל מקום שהוא מתיישב, נושא את עצמו ברוגע, מקרין קבלה. עיניו משדרות טוב ואין בו גרם של מרירות, גם לא לנוכח זיכרונות מרים מתקופות חיים מרסקות שעולים עכשיו באופן פומבי כל כך.
היה בך צד שחשש שהסרט יגרום לך לחוות מחדש שנים ותקופות די איומות בחיים שלך?
"כן, במובן מסוים היה, אבל, אתה יודע, כל מה שמופיע שם באמת קרה לי, ויש אנשים שעברו דברים גרועים יותר. מי כמוכם כאן בישראל יודעים שיש אנשים שסבלו וסובלים הרבה יותר ממני. הכל קורה מסיבה מסוימת. זה סיפור על אדם שנמחץ לחלוטין, ואולי הוא יכול לעזור למישהו.
"כל כך אהבתי את אחיי ולחוות את הכאב הזה שוב ושוב, היו רגעים ששאלתי 'מה עכשיו, אלוהים?' אבל מה אני יכול להגיד? האם זה לא הוגן? מדובר באלוהים האדיר. אני כאן רק כדי לסגוד לו. כל האסונות האלה שפקדו אותנו - ידעתי שיש מאחוריהם סיבה, גם אם אני לא יודע מהי בהכרח. אני לא יכול להסתכל על הסיפור של האחים שלי כאילו הוא היה רק רע. זאת אומרת - זה היה דבר נורא, אבל כשאני חושב על כל הדברים שחווינו יחד בכל העולם, הזמן שהיה לי איתם היה רק חיובי".
היו רגעים שבכל זאת היו קשים לך לצפייה?
"יש סצנה שתפסה אותי. אני לא רוצה לעשות ספוילר לאף אחד, אבל יש קטע שכל האחים שלי נפגשים בגן עדן. קרי מגיע בסירה ופוגש את כולם, גם את ג'ק, אחי הבכור שנותר בן 6 וכך הוא מופיע שם. זה החלק האהוב עלי בסרט והוא הותיר אותי חנוק מדמעות".
יש מי שאוסף טרגדיות כאלה היה מביא אותו לפקפק באמונה שלו.
"כעסתי, כן. אמרתי כמה דברים קשים לאלוהים, אבל זה אף פעם לא היה נטול יראת כבוד. לא פקפקתי באלוהים, רק שאלתי אותו מה הוא עושה. ידעתי שהוא כאן איתי. אלה דברים שקשה לי לדבר עליהם ואני לא במקום שבא להטיף, אבל יש לי היום שקט שמעולם לא היה לי קודם.
"למעשה, היתה תקופה שבה חשבתי שלעולם לא אוכל להיות מאושר עוד. איבדתי את התחושה הזו. זה התחיל עם המוות של דיוויד, שהיה עבורי קשה מאוד, ממש הפיל אותי. הייתי בדיכאון כשמייק מת, אבל זה היה כמו הדהוד של המוות של דיוויד וכבר הייתי קהה רגשית. ירדתי 18 ק"ג בתקופה ההיא, העיניים שלי דמעו כל הזמן, אז הרכבתי משקפי שמש כדי להסתיר.
"נוסף על כל זה, פשטנו את הרגל באותה תקופה. אנשים לאט־לאט הפסיקו לבוא לצפות בקרבות כי גם עבורם הסיפור שלנו היה קשה, אבל מה שלא הורג - מחשל. בלי מושגים כמו קרב, לחימה ומאבק אין משמעות למילים כמו הישגיות, הצלחה וניצחון. החיים קשים, ולפעמים אנחנו צריכים להיות קשוחים מהם. אדם שהתגבר הוא אדם טוב יותר משהיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו