קל מאוד להמעיט בערכו של בראד פיט, ובמשך שנים רבות מדי כך עשו כמעט כולם. המראה החיצוני המושלם, המבט המהפנט, החיוך החלומי, השיער הבלונדיני השופע והכריזמה הממגנטת וחסרת המאמץ אמנם סייעו לו להתפרסם ולהפוך לכוכב בינלאומי ענק בראשית שנות ה־90, אך הפכו כמעט מייד לקללה הגדולה שלו ולסיבה העיקרית שבגללה רבים סירבו לקחת אותו ברצינות כשחקן. כי כמה קשה כבר יכול להיות לעשות את מה שהוא עושה כשהוא נראה ככה?
אלא שכבר בתחילת דרכו המקצועית - במקביל להפיכתו לסלבריטי נוצץ ונחשק שאינו מסוגל לצאת מפתח ביתו מבלי לחולל מהומת אלוהים - פיט הבהיר באמצעות בחירותיו המקצועיות שאין לו כל כוונה "להיות יפה ולשתוק", שאין לו עניין "ללכת על בטוח" ושאין באפשרותו להסתפק בלהיות "movie star", במובן הקלאסי.
על כל תפקיד צפוי ומתבקש שדרש ממנו לגלם את "היפיוף המיוסר", הוא תמיד הקפיד לקחת לפחות תפקיד אחד שיהיה פחות צפוי ויותר מאתגר. הסקרנות הטבעית שלו והרצון התמידי שלו להשתפר בעבודתו דחפו אותו כבר בשלב מוקדם לידיהם של במאים רציניים ותובעניים שסייעו לו להשתעשע עם התדמית הקולנועית והציבורית שלו ולחתור תחתיה, ואפשרו לו לבדוק את הגבולות שלו, שהתבררו כרחבים מאוד.
תוך כדי כך פיט גם התגלה כמפיק נבון ומוכשר, שמבין היטב כיצד עובדים עסקי הסרטים. באמצעות חברת ההפקות שהקים כבר בתחילת שנות האלפיים, הוא פיתח תפקידים רבים עבור עצמו וסיפק שלל הזדמנויות ליוצרים נטולי פשרות, שאחרת - ספק אם היו מוצאים את מקומם במכונה ההוליוודית.
גם בתחום הזה הרקורד שלו מרשים בטירוף: שלושה סרטים שהשתתף בהפקתם ("השתולים", "12 שנים של עבדות" ו"אור ירח") זכו באוסקר הסרט הטוב ביותר. ארבעה נוספים ("עץ החיים", "מאניבול", "מכונת הכסף" ו"סלמה") הסתפקו בלהיות מועמדים בקטגוריה הזאת.
ועדיין, למרות כל הישגיו הבלתי מעורערים, אם תבקשו מחבריכם להכין רשימה של השחקנים האמריקנים הגדולים ביותר ב־30 השנים האחרונות, אפשר להמר שפיט לא יופיע בכמעט אף אחת מהן, אם בכלל.
למה? אולי כי האיכויות והיכולות שלו נתפסות כמובנות מאליהן. הכוכבות המתמשכת שלו נוטה להאפיל על כישרונו הנדיר. ההופעות התדירות שלו בצהובונים ובמדורי הרכילות יחד עם בנות זוגו (הלא פחות מפורסמות ממנו) טשטשו ככל הנראה את העובדה שעם השנים הוא הלך והפך לאחד השחקנים המשובחים בדורו.
כעת, רגע לפני שנער הזהב הנצחי של הוליווד מגיע באופן רשמי לגיל הזהב - ביום שני הקרוב יחול יום הולדתו ה־60 - זכינו בתירוץ מושלם לבחון את הקריירה המגוונת והמרתקת שלו, ולהבין כיצד בדיוק זה קרה.
תלמה ולואיז | 1991 - הקאובוי
שבע שנים לאחר שהגיע ללוס אנג'לס, מספרינגפילד מיזורי, עם חלומות גדולים בלב, 300 דולר בכיס ו"תספורת אלי אוחנה", בראד פיט בן ה־28 קיבל את תפקיד הפריצה שלו בסרט המסע הפמיניסטי ושובר המוסכמות "תלמה ולואיז". עד לאותו רגע הרזומה שלו כלל בעיקר תפקידים קטנים באופרות סבון טלוויזיוניות ובסרטים טראשיים, וגם את התפקיד (הקטן) הזה הוא כמעט שלא קיבל, בעיקר מפני שהבמאי רידלי סקוט חשב שהוא צעיר מדי.
אבל ויליאם בולדווין, הליהוק המקורי של סקוט, נאלץ לפרוש. ומבין כל המועמדים האחרים - רשימה חלומית שכללה שחקנים אלמוניים כמו ג'ורג' קלוני, מרק ראפלו, רוברט דאוני ג'וניור, דרמוט מלרוני ודילן מקדורמנט - פיט היה זה שזכה לבסוף בהזדמנות הנכספת. הסיבה? ג'ינה דיוויס, שכיכבה בסרט לצד סוזן סרנדון, התעקשה עליו. "הוא גרם לי לגמגם מהתרגשות ולהתבלבל בשורות שלי בזמן שעשינו לו אודישן", סיפרה כעבור שנים. "אמרתי לרידלי: הלו! ברור שאנחנו צריכים לקחת אותו".
בתור ג'יי.די - הטרמפיסט החמוד והפלרטטן שגונב את ליבה (ואת כספה) של תלמה (דיוויס) - פיט לא קיבל יותר מחופן דקות מסך. אבל הוא ניצל כל שנייה מתוכן כדי להפגין את השארם הטבעי והבלתי נדלה שלו ולהפוך לסמל מין.
גם תלמה וגם לואיז מחפצנות אותו בהנאה גלויה שרק הולכת וגוברת, וסצנת הסקס שלו עם תלמה - שמקפלת בתוכה מונולוג בלתי נשכח שמוגש בחזה חשוף ועם מייבש שיער ביד - היא רגע ה"כוכב נולד" הגדול שלו. אחריו שום דבר כבר לא היה אותו הדבר. הפרחים לג'ינה דיוויס.
נהר זורם ביניהם | 1992 - היפיוף המיוסר
התפקיד הראשי הראשון של פיט בסרט אולפנים גדול מצא אותו חובר לשחקן־במאי רוברט רדפורד בדרמה משפחתית־רומנטית שעוסקת בדיג בנהרות מונטנה.
הדיעה הרווחת בניינטיז היתה שפיט מאוד מזכיר את רדפורד בתחילת דרכו, וגם רדפורד עצמו ראה את הדמיון. "בהחלט הייתי מגלם את הדמות הזאת בעצמי אם הייתי צעיר יותר", אמר בזמנו על ההחלטה ללהק את פיט לתפקיד פול מקלין, בן של כומר שניחן באופי מרדני, ביצר הרס עצמי ובחיבה לטיפה המרה. "הוא מין נער זהב שניחן בצד אפל. לבראד היה את זה. כשפגשתי אותו בפעם הראשונה אמרתי 'כן, הבחור הזה עומד להצליח'".
מבחינת פיט, שיתוף הפעולה עם רדפורד אפשר לו להשתפר כשחקן ולהציג צד אחר שלו, דרמטי יותר, שאינו בהכרח מחייב אותו להוריד את החולצה. נוסף על כך, רדפורד תמיד היה אחד מגיבוריו הגדולים. בראיונות הוא נוהג לספר שהסרט הראשון שהוא ראה בקולנוע היה "קיד וקאסידי", בכיכובם של רדפורד ופול ניומן. העבודה עימו העניקה לו לגיטימציה וסימנה אותו כיורשו האפשרי של הכוכב האגדי. "זה היה ביג דיל עבורי", הודה פיט. השניים נפגשו שוב עשר שנים מאוחר יותר כדי לככב יחד במותחן "משחקי ריגול".
שבעה חטאים | 1995 - הטירון התמים
נכון, "רוחות של תשוקה" (1994) ו"ראיון עם הערפד" (1994) היו להיטים קופתיים גדולים שהגדילו את מועדון המעריצות של פיט וביססו את מעמדו במיינסטרים. אך אף שיש בשניהם רגעים יפים (שבהם פיט אכן נראה מאוד־מאוד־מאוד יפה), פיט עצמו לא אהב אותם, לא נהנה לעשות אותם ולא ממש התחבר להיבטים המסחריים שלהם.
לכן, כשניגש לעבוד עם הבמאי דיוויד פינצ'ר על "שבעה חטאים", מותחן רוצחים סדרתיים מסוגנן ומחריד שמסתיים בסצנה מזעזעת במיוחד, הוא החליט להבטיח שהפעם הדברים יעבדו אחרת.
"אמרתי למפיקים שאעשה את הסרט", נזכר פיט לפני כמה שנים, "אבל בתנאי אחד: שלא ישנו את הסוף. הראש נשאר בקופסה, והדמות שלי צריכה להרוג את הרוצח בסוף. הוא לא יעשה את הדבר ה'נכון'. הוא לא יצליח לשלוט ביצר שלו".
מצד אחד, הסרט אפשר לפיט להמשיך ולחקור את הצד האפל והפחות מחמיא של הפרסונה שלו (דבר שהוא כבר התחיל לעשות שנתיים קודם לכן ב"קליפורניה", שם גילם רוצח סדרתי לצד זוגתו דאז ג'ולייט לואיס, וב"רומן על אמת", שם עשה תפקיד פצפון של סטלן חסר תקנה).
מצד שני, בדיוק כמו דמותו בסרט, פיט זכה לעבוד עם כוכב משנה מנוסה שלקח אותו תחת כנפו ולימד אותו כמה טריקים חשובים (מורגן פרימן). בתור בונוס, גווינת פלטרו, שהיתה בת זוגו באותה תקופה, כיכבה לצידו כאשתו (זה הראש שלה בתוך הקופסה).
התוצאה היא אחד המותחנים ההוליוודיים הטובים ביותר והמשפיעים ביותר של שנות ה־90, ואחד הבודדים שאין לו סוף שמח.
12 קופים | 1995 - המשוגע
למרבה האירוניה, באותה השנה שבה פיט זכה לראשונה בתואר "הגבר הסקסי בעולם", הוא גם קיבל את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר, וזכה לראשונה בפרס גלובוס הזהב, בזכות הופעה אנטי־סקסית בעליל.
ב"12 קופים", סרט המד"ב הנפלא והנבואי של טרי גיליאם, פיט מגלם אדם מעורער בנפשו שמאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ושלא מפסיק לפלוט שטויות בקצב. גיליאם הודה שהיו לו ספקות לגבי הכוכב הצעיר. אבל כבר ביום הראשון לצילומים, כשראה את כמויות האנרגיה המטורפות שפיט הביא איתו לתפקיד, הוא הבין שעשה את הבחירה הנכונה. "כשסיימנו לצלם בראד בקושי יכול היה לעמוד, מרוב שהיה סחוט. הוא פשוט התפוצץ על הסט".
ברוס וויליס הוא אמנם הכוכב הראשי של הסרט (וגם הוא עשה שם עבודה מצוינת), אבל הופעתו המאנית, המסחררת והמעט גימיקית של פיט - שכוללת שלל טיקים, קריצות ותנועות גופניות חדות ולא רצוניות - הותירה חותם רציני. בזמן אמת היא גם סיפקה הוכחה ראשונה לכך שפיט עשוי להיות הדבר האמיתי.
מועדון קרב | 1999 - האנרכיסט
שיתוף הפעולה השני של פיט עם דיוויד פינצ'ר הוליד את טיילר דרדן, ככל הנראה תפקידו האייקוני ביותר. עם זאת, למרות מעמדו המיתולוגי של "מועדון קרב" כיום, כאשר יצא למסכים הסרט נחשב דווקא לכישלון עצום, גם מבחינה ביקורתית וגם מבחינה כלכלית.
בכמה ראיונות שהעניק לאורך השנים, פיט נהנה לספר כיצד ישב עם אדוארד נורטון בהקרנת הבכורה בפסטיבל ונציה ופתאום שם לב שהוא ונורטון הם היחידים באולם שצוחקים מהבדיחות. כל השאר, מתברר, לא ממש ידעו מה לעשות עם עצמם.
אבל גם בזמן אמת פיט הבין ש"מועדון קרב" עומד להיות משהו מיוחד. "תוך כדי הצילומים כבר ידעתי. היתה לי התחושה הזאת כשעשינו את 'שבעה חטאים'. היתה לי התחושה הזאת ב'רומן על אמת' - תחושה שמסמנת לך שאתה בכיוון הנכון, שאתה צודק. אני כבר יודע לזהות מתי קורה משהו יוצא דופן, וזה מה שקרה עם 'מועדון קרב'. אני לא שם קצוץ על כמה כסף הסרט עשה בסוף השבוע הראשון שלו בקופות".
כך שאם פיט החל את העשור כקאובוי יפיוף וכל־אמריקני, זה שגורם לבנות המין היפה להיאנח בכל פעם שהוא חוצה את המסך, הרי שבזכות החזון האלים ונטול המעצורים של פינצ'ר (ושל צ'אק פלניוק, שכתב את הספר שעליו התבסס הסרט) הוא סיים אותו בתור ubermensch אנרכיסט, ניהיליסט, פשיסט, טרוריסט ואנטי־קפיטליסט. פיט השמיד את הדימוי שלו לחלוטין (על רקע צלילי "Where is my Mind" של הפיקסיז) וניתן היה לראות שהוא נהנה מכל רגע.
וכן - גם כשגופו כוסה כולו בדם ובגריז, הוא עדיין נראה כמו מיליארד דולר.
אושן 11 | 2001 -הסייד־קיק
בואו נודה בזה: במהלך החצי הראשון של הקריירה שלו בראד פיט השתתף בלא מעט סרטים סתמיים. "סליפרס" (1996), "יריב אינטימי" (1997), "שבע שנים בטיבט" (1997), "לפגוש את ג'ו בלאק" (1998), "המקסיקני" (2001) – כולם אולי נראו טוב על הנייר, ואף אחד מהם אינו נוראי באופן מוחלט (חוץ מ"המקסיקני", אולי). אבל בכולם פיט נראה לא פעם משועמם ו/או מתוסכל, ובכולם הוא נותן את התחושה שהוא היה מעדיף להיות במקום אחר.
"אושן 11", קומדיית הפשע הקלילה וגדושת הכוכבים של סטיבן סודרברג, לעומת זאת, היא היוצא מן הכלל: סרט מסחרי איכותי, אוורירי, מושקע ומבדר שמתעל את הקסם ההוליוודי שנודף מכוכבי הקולנוע של פעם ושמכתיר את פיט - ואת חברו הטוב, ג'ורג' קלוני - כממשיכי דרכם של אלילי הבד המיתולוגיים של שנות ה־50, ה־60 וה־70.
פיט, שמגלם את ראסטי, יד ימינו של קלוני, נראה נינוח מאי־פעם בתוך העור שלו (ובתוך המלתחה המושלמת שנבחרה עבורו), וסודרברג יודע בדיוק איך להשתמש בו. גם כשהוא סתם אוכל נאצ'וס הוא נראה כמו הבן אדם הכי קול בעולם. לא פלא, אם כן, ש"אושן 12" ו"אושן 13" (הזחוחים יותר והטובים פחות) הם סרטי ההמשך היחידים שפיט הסכים לעשות. מכל הבחירות ה"צפויות" שלו, "אושן 11" היא המוצלחת מכולן.
טרויה | 2004 - עקב אכילס
האפוס ההיסטורי "טרויה", שבו גיבורנו היפהפה מגלם את הלוחם היווני המיתולוגי אכילס, אינו סרט טוב במיוחד ("גלדיאטור", שהקדים אותו בכמה שנים, לא רואה אותו ממטר). אבל יש לו חשיבות מיוחדת במסלול הקריירה של פיט, מכיוון שהוא מסמן את הפעם האחרונה שבה הסכים לרתום את עצמו לפרויקט שלא באמת מצא חן בעיניו.
פיט התגלגל אל התפקיד ב"טרויה" מתוך חוסר ברירה לאחר ששני סרטים אחרים שבהם מאוד רצה להשתתף - אחד סרט אילם בשחור־לבן של האחים כהן, והשני סרט שאפתני בשם "המעיין", של דארן ארונופסקי - לא הצליחו להתרומם.
אחרי האכזבה שחווה מ"טרויה", פיט נשבע להשתמש בחברת ההפקות שאותה הקים ב־2001 עם בת זוגו דאז, ג'ניפר אניסטון, כדי לעבוד כמה שיותר עם במאים בעלי חזון (כמו האחים כהן וארונופסקי) וכדי ליצור כמה שיותר סרטים מאתגרים ומעניינים שלא היו מגיעים למסך בלעדיו.
נכון, לפני שהספיק לממש את הבטחתו, פיט עוד נדרש לככב ב"מר וגברת סמית" (2005), סרט אקשן חלול וחסר חן שהיה מתנדף מהתודעה במהירות, אלמלא הפגיש בין פיט לבין אנג'לינה ג'ולי ומסמל את תחילתו של קרנבל תקשורתי חדש ומופרע במיוחד שיימשך כעשור.
אבל ב־2006 פיט כבר עשה תפקיד קטן אך משמעותי ב"בבל", של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונזלס אינייריטו, וב־2007 הוא הפיק וכיכב במערבון הרביזיוניסטי והאמנותי "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד", של הבמאי הניו־זילנדי אנדרו דומיניק, שליהק אותו בתפקיד האקדוחן המפורסם וסיפק לו את אחד מתפקידיו המרתקים והרפלקסיביים ביותר.
לקרוא ולשרוף | 2007 - האידיוט
התפקיד הקומי המוצלח ביותר של פיט, לטעמי לפחות, הגיע במהתלת הריגול המאוד מטופשת הזאת שיצאה תחת ידיהם של ג'ואל ואיתן כהן (מקום שני: התפקיד שלו ב"סנאץ'").
בתור צ'אד פלדהיימר, מאמן אישי בחדר כושר שאינו ניחן במידה רבה של אינטליגנציה, פיט עוטה קשת רחבה של הבעות פנים אבסורדיות, מאמץ דיבור של דביל ומשחרר כמה משפטים מופרכים (ומצחיקים) ביותר.
לאחר שקרא את התסריט בפעם הראשונה, ושמע שהתפקיד של צ'אד נכתב במיוחד עבורו, פיט אמר שהוא לא יודע אם עליו לחוש מוחמא או להיעלב. "לא ידעתי איך לגשת לדמות הזאת", סיפר בראיון ב־2008. "כלומר, הוא כזה אידיוט! ג'ואל שתק רגע, הסתכל אלי ואמר: 'אני בטוח שתסתדר'".
ג'ואל צדק, כמובן. ההופעה של פיט, שמגיעה לשיאה עם פרצוף בלתי נשכח שהוא עושה רגע לפני שג'ורג' קלוני יורה בו בטעות, היא מתנה לעולם.
עץ החיים | 2011 - האבא
2011 היתה שנה חשובה מאוד עבור פיט. שני סרטים שבהם כיכב (ושאותם הפיק) - "עץ החיים" ו"מאניבול" - היו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בתוך כך, "עץ החיים" גם זכה בפרס "דקל הזהב" בקאן, ו"מאניבול" הביא לו מועמדות שנייה לאוסקר, והפעם בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.
אף שגם "מאניבול" הוא סרט מהנה ואינטליגנטי שבו פיט עושה את אחד מתפקידיו היותר מדויקים, "עץ החיים", יצירת המופת ההזייתית והאינטואיטיבית של הגאון הנחבא אל הכלים טרנס מאליק, הוא ללא ספק המשמעותי והמעניין מבין השניים.
פיט, שמגלם פטריארך קשוח ואוטוריטרי בטקסס של שנות ה־50, שאב השראה מילדותו ומאביו לצורך התפקיד. עם זאת, בראיונות שליוו את יציאת הסרט פיט הדגיש שזה אינו תפקיד אוטוביוגרפי.
"זה ממש לא אבא שלי, אבל אני בהחלט מבין ומכיר את המנטליות שלפיה 'אבא יודע הכי טוב'. הדיכוי שהוא מפעיל על ילדיו, הלחצים שהוא נתון להם כמנהיג המשפחה, התחושה שהוא לא עומד בציפיות של עצמו, ונוסף על כך, כל התשוקות והרצונות שיש לו עבור עצמו. הטרגדיה היא לבוא הביתה ולהוציא את זה על הילדים. זהו המעגל האכזרי שבו לכודה המשפחה".
כך או כך, ניכר שפיט מכיר את החומרים שבהם עסק מאליק על בוריים. הוא נעלם אל תוך הדמות לחלוטין, ומגיש את אחת מהופעותיו המורכבות והמרשימות ביותר. בסרט הזה הוא עולה ליגה כשחקן.
היו זמנים בהוליווד | 2019 - הכוכב שראה הכל
גם שיתוף הפעולה הראשון של פיט עם קוונטין טרנטינו, ב"ממזרים חסרי כבוד", יוצא מן הכלל כמובן. אבל שיתוף הפעולה השני שלהם, ב"היו זמנים בהוליווד", סיפק לפיט את התפקיד האולטימטיבי עבורו והביא לו אוסקר מוצדק.
בתור הפעלולן המזדקן והמובטל קליף בות', פיט נושא על עצמו את המשקל של 30 שנות קריירה, את ההשפעה ההרסנית של עשורים ארוכים באור הזרקורים, ואת רוחות הרפאים של כל מערכות היחסים המתוקשרות שלו (הסרט צולם בצל גירושיו המכוערים והלא נגמרים מאנג'לינה ג'ולי). הגוף כבר לא מה שהיה פעם, וכך גם התדמית (גם בסרט וגם במציאות), אבל פיט מתעל את כל אלה אל תוך הדמות, מפגין שליטה מלאה בכל היבט של ההופעה שלו ומגיש תצוגת משחק מושלמת שמקומה בפנתיאון.
האופן שבו הוא מקפץ לגג כדי לתקן את האנטנה של הטלוויזיה. הדרך שבה הוא מכין לכלבה שלו (ולעצמו) ארוחת ערב. הסצנות שבהן הוא נוסע ברחבי לוס אנג'לס. הסצנה שבה הוא מתעמת עם ברוס לי. וכמובן, הגרנד־פינאלה הברוטלי והמחורפן שמפגיש אותו ואת חברו הטוב, ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו), עם מעריציו הרצחניים של צ'רלס מנסון.
32 שנה מאז הפציע על המסך יחד עם ישבנו החמוד ב"תלמה ולואיז", פיט עדיין מחזיק מעמד כאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר שהיו לנו. אבל הוא לא רק כוכב גדול, הוא גם שחקן גדול. גדול יותר מרדפורד. גדול יותר מקלוני. גדול יותר ממקווין. הגיע הזמן שאנשים יבינו את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו