גל"צ
אני יודע שמלחמה עכשיו ואין ראש לדברים אחרים, אבל חייב מילה אישית. השבוע בא טכנאי מגלי צה"ל לפרק את האולפן הביתי שלי ולהחזיר את הציוד למחסן. כך הסתיימה קריירה של 43 שנים בתחנת השידור הצבאית, בקול דממה דקה. לא היו נאומים, לא שעון זהב, לא לחיצות ידיים. מלחמה.
גלי צה"ל עשתה אותי. אני חייב לה את חיי כפי שהתגלגלו להיות. גם היא חייבת לי חלקים מדמותה כפי שעיצבתי באינסוף התכניות שהגשתי בה. כשמדברים על גל"צניקיות, מדברים גם על DNA שאני יצרתי, לטוב ולרע. באתי בשערי התחנה בגיל 18. התקבלתי להיות קריין. קרבי לא היה בכלל על הפרק. הייתי רזה וחולני.
די מהר מצאתי את עצמי מככב יחד עם שותפי דאז, וגם היום, ארז טל, בלהיט הגדול של רוב הזמנים, "מה יש". אחר כך יצרנו עוד תכניות ביחד, "סנדוויץ'" למשל, ואם אתם בגיל בטח תזכרו. אם לא, שום דבר שאכתוב לא יעביר את החוויה. משם המשכתי ליחסיים זוגיים מיקרופוניים עם ענקי רדיו נוספים, קובי מידן ב"נכון לעכשיו" אורי אורבך ז"ל וג'קי לוי ב"מילה האחרונה" ששידרתי 14 שנה, וגרמה להתפכחותי, ועוד טובים וטובות.
למרות שרוב שנות חיי חלפו מאחורי המיקרופון, אני עדיין זוכר את הרגע בו נודע לי שהתקבלתי. זה היה בטלפון ציבורי, בנתב"ג, ביציאה לטיול לפני צבא. התקשרתי עוד פעם אחרונה לפני הטיסה לשמוע אם יש תשובה, ולהפתעתי אמרו לי שכן, התקבלתי. הריצה מקצה אחד של בית הנתיבות לקצה השני תוך צרחות וקפיצות לא נראתה שם מאז. וצדקתי. זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים. אם התשובה הייתה שלילית, סביר שלא הייתם קוראים את המילים האלה כרגע, כי הייתי במקום אחר, בעבודה אחרת, בחיים אחרים, עם משפחה אחרת.
את אשתי נעמה הכרתי בגל"צ. היא הייתה העורכת שלי, ונפשותינו נקשרו תוך כדי עבודה. בבניין הישן והממורטט פרחה אהבתנו, וקיבלה משנה כוח מאהבתנו לרדיו. אני אוהב את הרדיו בכל ליבי, תמיד אוהב, תמיד אחפש מיקרופון להתייחד אתו. הוא ומחשבותיי הזורמות ללא הפרעה.
אבל נאלצתי לעזוב. הג'וב החדש שלי בשידורי קשת אילץ אותי להתפטר. החלטה קשה מאד, אבל הכרחית. התכנית האחרונה ששידרתי, "השיח", כבר לא תשוב אחרי המלחמה. זה מצער אותי מאד. אהבתי לשמוע כל יום אזרחים מדברים במגוון נושאים. אבל זה נגמר, כמו כל דבר. מודה לתחנה הישנה והטובה על שנתנה לי לבטא את שליחותי בעולם. כאן מסתיימים שידוריי.
דרך
שלוש תנועות אידאולוגיות נחשפו במערומיהן בימי המלחמה הזאת. יפה מלחמה לבירור ערכים. ואלה הן: הפרוגרסיביות העולמית, הפמיניזם הגלובאלי, ותנועת האקלים. שלוש תנועות שכבר מזמן היה לי חשד די מבוסס שאיבדו את דרכן, אבל עכשיו, בתוך כמה שבועות של לחימה בעזה, נשרו נוצותיהן הנפוחות ומתחתיהן התגלה גוף רזה וגרום, מכוער וחלול.
ניתן בהן סימנים. ראשונה לתנועות שבגדו בגדול היא תנועת הפמיניזם. העובדה שעד עכשיו לא קמו ארגוני הנשים בעולם לגנות באופן הנחרץ ביותר את מעשי האונס המחרידים של השבעה באוקטובר, ושבגדול הוכרז באופן לא רשמי שפגיעה מינית בישראליות היא דרך לגיטימית במאבק הלאומי הערבי, הוציאה את כל האוויר מהתנועה. זאת אינה תנועה לזכויות נשים, אלא תנועה פוליטית להשתלטות על מוקדי כוח, ולכן מעתה יש להתייחס אליה ככזאת. אכזבתן של נשות ישראל, בראשן מרב מיכאלי, מבגידת הנשים בעולם, שהמירו צדק מגדרי באנטישמיות מזוקקת, חייבת לגרום להתפכחות גם בשיטות המאבק פה בבית. עבדו עלינו. לא האמת היתה חשובה. לא נפש הנשים הנפגעות. רק כוח. איזו אכזבה.
התנועה השנייה שהסריחה היא תנועת האקלים העולמית. איך בשנייה, בהכוונתה של גרתה תונברג המאוסה, התהפכה התנועה לעוד התאגדות אנטישמית. וכמו במקרה הפמיניסטי, זה רק מוכיח כמה שקר עומד בבסיסה. אידאולוגיה אמיתית לא צריכה לאמץ שנאה אופנתית כדי לשרוד, כי האמת ברשותה, והאמת אף פעם לא צריכה שקר בתור חיזוק. הטענה הנוכחית של האקלימיסטים, שצריך להכחיד את הציונות כדי שיהיה צדק אקלימי בעולם, מבהירה לכל מי שחשד כבר קודם - מדובר באופורטוניסטים המתלבשים על מה שאופנתי כדי לקבל תקציבים ותשומת לב. איך הירוק נהיה חום של ריקבון. איך ילדה תמימה הפכה להיות נאצית קטנה. העולם המופלא.
והתנועה השלישית, שידענו שלא יצא ממנה שום דבר טוב היא תנועת הפרוגרס, הקדמה העולמית. התנועה הזאת, שכל בסיסה הרעיוני שקר והטעייה למטרות שלטון, מראה בימים חשוכים אלה כמה ריקנות מחשבתית מסוכנת, ואיזו צביעות יש באגפים השמאליים של הליברליזם, המוכנים לחבור לאסלם שבמהותו אין לו שום קשר לקדמה, רק כדי להשתלט על משאבים. גועל.
בסופה של כל אידיאולוגיה ממתינה מופרעות. בעולם וגם בארץ. החודש ראינו איך זה קורה מול עינינו. שהלוואי שנבין מזה, שתמיד צריך ללכת בקו האמצע, להתרחק מקיצונים. כל קיצוני וקיצונית יכולים להתהפך עליך כשלא יהיה להם דלק רעיוני, וכל תנועה יכולה להפוך תוך שנייה לתנועה מגונה.
הנצחה
שמעתי רעיון חזק, ואני משתף אתכם בו. בשדה הקטל של המסיבה בשדות רעים נותרו מאות מכוניות שרופות. מה נעשה בהן? הבנתי שעל פי פסיקתו של הרב יעקב רוז'ה, הסמכות העליונה בענייני קבורה בישראל, מכוניות שיש בהן שרידי אדם שלא ניתן להגיע אליהם צריכות להיקבר, כמו אנשים. לא מתווכח עם ההלכה. ובכל זאת, יש עוד כלי רכב רבים של המבלים שעומדים עדיין בשדה מפויחים, עדות אחרונה למה שקרה שם.
כתבה לי הקוראת מירי אורבך על מחשבה שעלתה בה, ואף התחילה להזיז אותה עם הגורמים האחראים. יש הזדמנות ליצור את האנדרטה הכי גדולה, הכי מרשימה, הכי עוצמתית, הכי מחרידה אי פעם. מונומנט שייראה מקצה הארץ עד קצה. צריך לקחת את כל שלדי המכוניות וליצור מהם פסל ענק, מכוניות מולחמות אלה לאלה עולות מהשדה שבו נשרפו השמיימה. ואם צריך לקבור חלק מהמכוניות האלה, אז אדרבא, הן יכולות להיות החלק התת-קרקעי של האנדרטה המטורפת הזאת. היסודות של המבנה העצום עשוי שלדי פח מעוותים, ואלי אפילו חלק תת קרקעי שניתן להשקיף עליו מבעד זכוכית משוריינת על פי הבור הגדול.
אחת האנדרטאות שהכי מדברות אלי בישראל היא זאת הניצבת בצומת בית ליד, המדרגות העולות השמימה ועליהן מטפסות 22 דמויות, כמספר הנרצחים בפיגוע שהיה בשנת 1995. יצרה אותו האמנית שרה קונפורטי בחכמת ידיה ודמיונה, והרושם שעושה האנדרטה הזאת נכנס ישר ללב. בזמנו לקח שנים לאשר לאומנית להקים את אתר ההנצחה יוצא הדופן הזה. עכשיו יש הזדמנות לפתוח במיידי מכרז בינלאומי בין האמנים המובילים בעולם, מה שגם יצור באזז הסברתי רחב וכיסוי תקשורתי שיספר את הסיפור דרך הגרוטאות ודרך האופן שהן יחוברו לקונסטרוקציה ענקית שתעמוד שנים קדימה. המודל שאני חושב עליו הוא המשוריינים בדרך לירושלים. עד היום אי אפשר לחלוף לידם בלי לחשוב מה עבר על נוסעיהם בדרך לשבירת המצור.
לקחת את הזוועה וליצור ממנה אומנות חד פעמית - זאת תמצית הציווי ובחרת בחיים. הלוואי שיש מישהו בעל חזון ויכולת ביצוע שילחים את הרעיון הזה למציאות בשטח.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו