בנבכי הטיפשות האטומית: השר, ההתבטאות - ורוח התקשורת

פצצת אטום הוטלה השבוע על תדמית ישראל בגויים ועל האינטרסים הלאומיים שלנו. השר עמיחי אליהו אמר כביכול ברדיו קול ברמה שיש מצב לשימוש בפצצת אטום על עזה. וירעש העולם. רוסיה פרסמה הודעה שיש לבחון את כל נושא הגרעין הישראלי, מדינות ערב געשו, וגם תשומת הלב פה, שצריכה להיות מרוכזת במלחמה, הוסטה והוסחה לכמה שעות יקרות מפז לשטות הזאת.

והאמת היתה שהשר אליהו לא אמר את הדברים כלל, אלא רק ענה תשובה בלתי מוצלחת לשאלה ששאל אותו המראיין באותו רדיו, יקי אדמקר שמו. שאל העיתונאי את השר: האם יש מצב שישראל תטיל פצצת אטום על עזה? וענה השר: זאת אפשרות אחת, ויש עוד אפשרות, ופירט מה הוא חושב שיש לעשות.

מייד התחילו הציוצים המוציאים דבר מהקשרו ומנפחים נוצה לפצצה, והמרגלית שיצאה בכפייה מפיו של השר לענייני מורשת הפכה לפטרייה גרעינית של ממש.

ואני שואל: מה השאלה הזאת בכלל? למה נשאלה? איך אפשר להטיל פצצת אטום על עזה בלי לחסל על הדרך את אשקלון, אשדוד, יבנה, גן יבנה, מבוא יבנה, מעלה יבנה? הרי הנשורת היתה מתפשטת בכל רחבי ארץ ישראל. ואני גם שואל: האם מדובר במקרה קלאסי של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול"? ומוסיף ומקשה - האם לעיתונאי ולמערכת שלו, ולכל מי שהפיץ בששון את דבר הפדיחה, לא היה ברור שאויבינו ישתמשו בזה חיש קל כדי לעורר עוד שנאה כלפינו?

יש זן חדש של עיתונאים. זה לא מה שהיה פעם, וזה נכון לכל שכבת הגיל הזאת. לא תחקירנים חרוצים. לא כאלה שמשקיעים את כל־כולם בעבודה קשה של מציאת הדברים החשובים שיש לתקן ולהוקיע, אלא מציבים מארבים לאנשי ציבור שמא ייכשלו בלשונם וניתן יהיה בעזרת כוח הרשתות החברתיות ליצור אירוע של "שמעת מה הוא אמר?" בליווי כל הזעזוע המלאכותי המתבקש.

האירועים האלה הם אירועי סרק, ותועלת לחברה אין בהם, רק לייקים דמיקולו למפרסמים, תהילה בת שנייה שחולפת מייד ומשאירה שובל של נזקים וטינופת.

זמן חשבון נפש הוא. גם של כלי התקשורת. המקרה של אדמקר דנן הוא רק דוגמה, חמורה מאוד, אבל לא מנותקת מההתרחשות הכללית. עיתונאים, תפסיקו לדוג במים העכורים של הפוליטיקה "אמירות" בעייתיות. התרכזו בעשייה, תחשפו את המחדלים, לא את המילים. כולנו חייבים להבריא עכשיו, אחרת כבר ראינו מה מתכננים לנו.

ברוך

איזה יום היה לי. ביקשתי מחברי ברוך בן יגאל, אבא של עמית ז"ל, שייקח אותי איתו ליום ניחומים וחיזוקים, כי זה מה שהוא עושה בכל מקרה. רציתי להגיע איתו לבתים ולא לבוא לבד למשפחות שאיני מכיר, זה מביך לי מדי, ואני טיפוס ביישן.

יצאנו לדרך. תחנה ראשונה - שבעה. משפחת וולף. רועי נפל ביום הראשון לזוועה, והשאיר את המשפחה המומת כאב. הגענו לבית, המון אדם באוהל בחוץ וגם בתוך הדירה. ברוך בן יגאל לא מתבלבל. הוא חותר למגע מיידי עם ההורים. כולם מכירים אותו, מפנים לו דרך. הוא כוכב של שבעות. נורא לומר, ממלא הערצה לראות.

עם ישראל יודע את הסיפור של ברוך, של בנו עמית, של נישואיו החדשים, של בנו הפעוט שנולד ממש לפני כמה שבועות. שולטים בפרטים. הוא נכנס ללב של כל בית בישראל. ואני איתו. זבוב על הקיר. המשפחה מתאספת סביבו, והוא נותן את הנאום שלו. הוא כבר נתן אותו יותר מ־200 פעמים מאז תחילת המלחמה, ועדיין זה חדש בפיו כאילו בפעם הראשונה.

הוא מדבר על הבחירה בחיים, על הקשיים, על ההנצחה, על הכאבים. כל מילה שלו נבלעת בשקיקה. נותן כלים לחוסן, מזדהה אבל לא שוקע, מחזק ונוגע. מופע השכול המושלם. וכן, שמים לב שגם אני שם, בכל זאת סלב הגיע. אבל ברוך מנצח בהליכה. יושבים שעה. ממשיכים.

עכשיו לתל השומר. חיילים וניצולי המסיבה. יושבים במעגל. בואו של ברוך יוצר התרגשות גדולה. כולם מכירים לפרטים. הוא מחלק מזוזות עם סמל צה"ל. אנשים מתרגשים לקבל. כמות הגפיים החסרים במעגל שסביבנו מטורפת. רגל, רגל, יד, עוד רגל. אבל משהו בכמות דווקא כנראה מספק נחמה, ומשהו במלחמה הזאת, מלחמת חוסר הברירה, נותן ללוחמים שאיבדו חלקי גוף מובחרים בקרבות מול הטורפים חוסן, ואפילו מצב רוח טוב.

אולי עשו הצגה לכבודנו, אבל לא ראיתי לא ייאוש ולא כעס ולא פחד מהעתיד. רק כוח ואופטימיות. הלוחמים מתרפקים על ברוך כאילו גדלו על סיפורו. מדהים איך אדם אחד עם סיפור של גבורה אישית מצליח להגיע לכל אדם במדינה.

ואחר כך - חתונה. מבית החולים מיהרתי לבסיס חיל אוויר, לחתן מפקד שחתונתו בוטלה והתארגנה מחדש מתחת חופת כטב"מים מזמזמים בלי הרף. היה שמח ומלא השראה. זאת היתה התשובה היחידה של עם ישראל לכל הזוועות: אהבה והמשכיות.

חזרתי הביתה מותש רגשית, ואסיר תודה שאני חלק מהעם הזה דווקא. מחר עוד יום. נראה לי שאחבור שוב לברוך, הלב הפועם של המלחמה.

כאב

השבוע לקחתי חלק במפגש תפילה של קהילת לומדיה וממשיכי דרכה של מורתי הרוחנית, ימימה אביטל, זכר צדיקה לברכה רבה. בכל הימים הקשים של המלחמה הזאת, ובכל הימים הקשים של המלחמות הפנימיות המתחוללות בנפשי ובנפש כל אדם באשר הוא, ימימה נתנה לי ולכל מי שהולך בדרכה כלים יקרים, המאפשרים לתפקד באופן מועיל גם כשנדמה שהכל שחור משחור מסביב.

אשתף איתכם כאן, לרגל מפגש התפילה המיוחד, במה שלימדה אותי ואת כל שומעי תורתה בעניין התמודדות עם מצבי קיצון כמו מלחמה.

ימימה מתריעה בפני כולנו לא להימשך אחר הלב העצוב. הלב הכואב נותר ברגע התרחשות הטראומה, ומנסה להבין אותה, להסביר אותה, אפילו לנסות לתקן אותה בדיעבד. זה לא עובד. הלב העצוב רק מושך אחריו עוד לבבות של בני ובנות עם ישראל למצב של יגון שחור, כי הלב היהודי והישראלי הוא לב רגיש מאוד, ואם לא שמים לו גבולות הוא יכול לרדת מאוד נמוך. אין בזה כל תועלת.

כאשר הלב עצוב, התפקוד נפגע אנושות, וכולנו חווים את זה כרגע. הדרך שבה אנחנו שמים גבול לעצב, ולא נותנים לו להשתלט על כל חיינו, היא ההבנה הבסיסית שלמרות שזה קשה ומכעיס, מה שקרה - לא במקרה קרה. כל הקורה בעולם, כל הקורה לנו, הכל מושגח. הטוב והרע, הנפלא והנורא. למה? ככה. לעולם לא נדע, אבל מפסיקים לשאול למה, מסירים את הלמד מהמילה "למה" ועוברים ל"מה". מה ניתן לעשות עכשיו.

העכשיו הוא נקודת היציאה מכל מצב מצוקה באשר הוא. במיוחד כשרע לנו, במיוחד במלחמה, אנחנו נוטים להישאב אל העבר, לשאול שוב ושוב איפה טעינו, מה עשינו רע, מי האשם, ומייד לרוץ בדמיון לעתיד ולנסות לנחש מה צופנים הימים הבאים עבורנו. זה מזיק לנו מאוד. אבל יש שלט "יציאה" גדול ומואר, המכוון אותנו החוצה מכל המחשבות הקשות. הרגע הזה, ורק הוא, הוא הנקודה שבה אנחנו יכולים להתחיל מחדש, על נקי, ובשמחה של עשייה למען עם ישראל ולמען עצמנו.

חייב כל אדם לקום, להתנער מהכאב, להניח לו, ולפעול מה שאפשרי לו ולה כעת. לסדר הבית, להקשיב לבני המשפחה, לצאת להתנדב, לצאת לקרב, להגביר צדקה, להפריז בפיזור חיוכים ודיבור גמיש ורך. נכון, יש תירוץ לשקוע, אבל כך לא נצליח להתרומם למדרגה הבאה, שנכונה לנו אחרי המשבר הקשה הזה.

עכשיו, בלב כל הכאב, זאת הזדמנות חיינו. כך לימדה מורתי ימימה. ואני מיישם, ומציל נפשי כל יום מטביעה במצולות הדיכאון הלאומי. נסו את זה. ביחד נקום כאן מחדש.

avrigilad@gmail.com