ביום שלישי בערב, בעקבות הפיצוץ שאירע בבית החולים אל־אהלי בעזה, חמאס הזדרז להודיע ש־500 חפים מפשע נהרגו בהפצצה שצה"ל אחראי לה. ישראל טענה - ומאוחר יותר אף הוכיחה לעולם כולו - שמדובר בשיגור כושל של רקטה של הג'יהאד האסלאמי.
עבור 1,400 הכתבים הזרים שנשלחו לישראל כדי לסקר את המלחמה, היה זה עוד רגע שבו היה עליהם להחליט כיצד לפתוח את השידורים שלהם, המגיעים בתוך שניות למיליארדי צופים ברחבי העולם; האם יקבלו את גרסת חמאס וידווחו שישראל הפציצה בכוונה בית חולים הומה אדם, או יאמינו לישראל המכחישה ומספקת הוכחות שהשיגור היה תקלה של הג'יהאד?
בין המוני העיתונאים הזרים שנחתו בישראל בעקבות המלחמה בדרום, עמד בכניסה לעיר שדרות סטברוס יואנידיס, כתב רשת החדשות היוונית "סקאיי", והעביר בשידור חי את הידיעות החמות משדה הקרב. יואנידיס בן ה־37 סיקר לא מזמן את המלחמה באוקראינה ויש לו ניסיון רב בדיווח ממשברים בינלאומיים. הוא מספר שהלחימה בישראל תפסה השבוע 25 דקות מתוך 45 הדקות של המהדורה שלו, עם קטעי וידאו, סיקור חי ופרשנים רבים באולפן.
סטברוס יואנידיס, כתב רשת החדשות היוונית "סקאיי": "אם תתמהמהו עם המבצע הקרקעי וההפצצות בעזה יימשכו, התמיכה תתפוגג. הזמן חשוב, וצריך להחליט מהר ולעבור לצעד הבא. זה מסובך, צריך זהירות, אבל אתם חייבים לחשוב על היום שאחרי זה"
מה הדעה כרגע ברחוב היווני בנוגע למתרחש בישראל?
"אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר, מעט מאוד יוונים יגידו שהם פרו־פלשתינים, גם כי הם מכירים את מערכת היחסים ההדוקה ואת שיתופי הפעולה בינינו בנושאי אנרגיה, הגנה, תיירות וכלכלה. אבל העולם שוכח מהר ולפעמים אנשים סולחים, כי יש להם אינטרסים שונים. אם תתמהמהו עם המבצע הקרקעי וההפצצות בעזה יימשכו, התמיכה תתחיל להתפוגג. לכן, לדעתי, הזמן חשוב מאוד, וצריך להחליט מהר ולעבור לצעד הבא. זה מסובך, צריך זהירות, אבל אתם חייבים לחשוב על היום שאחרי זה".
בין הכתבים הזרים הרבים קל מאוד לזהות את פרדיפ דאטה, עיתונאי בכיר מ"הטיימס נאו", מרשתות הטלוויזיה דוברות האנגלית הפופולריות ביותר בהודו. הטורבן האדום שעל ראשו של הגבר הסיקי הגבוה נראה היטב למרחקים. דאטה מכיר היטב את נושאי הלחימה והטרור, במיוחד כמי שנולד וחי בחבלי ג'אמו וקשמיר שבצפון הודו, אזורים שהיו מסלעי המחלוקת בין הודו לפקיסטן ובין ההינדים למוסלמים, מחלוקת שגררה לא מעט אירועים אלימים. בכל מקרה, אין לו ספקות בקשר למצב.
"ישראל לא פתחה במלחמה הזאת", אמר דאטה כשעצר לרגע את שיטוטיו ברחובותיה השוממים של שדרות. "שמעתי על כלִי תקשורת שהצהיר שהוא בעד ישראל, אבל מייד ביקש הוכחה לדעת כמה ילדים נהרגו, איפה הגופות. אתם חושבים שאנשים משקרים שבתיהם נהרסו וקרוביהם נרצחו? בעיניי, מבקשי ההוכחות מסוכנים יותר מהטרוריסטים. אני קורא להם 'טרוריסטים אינטלקטואלים', כאלה שמנסים לשנות את דעת הקהל. הרי חמאס חושב רק על עצמו, אז אל תיתנו להם מקום. לא להם, ולא ללוביסטים ולא לתומכים. אם תיתנו, הם יכבשו כל פינה פנויה.
פרדיפ דאטה, עיתונאי הודי בכיר מרשת "טיימס נאו": "ההודים והישראלים סבלו במשך שנים מטרור אסלאמי קיצוני. לא הקשיבו לנו כשאמרנו שאין הבדל בין אל־קאעידה, דאעש או חמאס. הגיע הזמן שיבינו שמדובר בבעיה עולמית"
"כשאני משדר מפה אני אומר את הדברים האלה, כי אנחנו, ההודים והישראלים, דומים וסבלנו במשך שנים מטרור אסלאמי קיצוני. לא הקשיבו לנו כשאמרנו לעולם שזו בעיה ואין הבדל בין אל־קאעידה, דאעש או חמאס. הבעיה שכולם הסתכלו רק על האינטרסים הצרים. סוף־סוף הגיע הזמן שיבינו שמדובר בבעיה עולמית".
אצלנו מדובר לכאורה במחלוקת טריטוריאלית.
"זו אינה מחלוקת טריטוריאלית. אם תיתן להם שטח, הם ירצו עוד כי אין סוף לדרישות שלהם. הם מדברים על שלטון של ח'ליפה, ושם אין הכלה. הכל בלעדי שלהם. אני ואתה מדברים, משתפים פעולה, מאמינים שאנשים מדתות שונות יכולים לחיות יחד. גם אצלנו בהודו האסלאם הוא הדת השנייה בגודלה. אף פעם לא היתה לי בעיה עם דת, אבל כן היתה לי עם קיצונים ששוטפים את המוח וגורמים לך לפחד מהאחר. הם מלמדים את ילדיהם שהאחר הוא אויב וצריך להרוג אותו, ורוצים אסלאם טהור.
"אנחנו חייבים להבין שאנחנו נלחמים באידיאולוגיה. אם תחתוך ראש אחד, יצוץ אחד אחר. אנחנו צריכים להבין במה אנחנו נאבקים".
"דברים שהרתיחו את דמי"
כנראה בגלל תחושת הגורל המשותף, הודו שלחה נציגי תקשורת רבים לישראל. "רק מתחנת הטלוויזיה שבה אני עובד נשלחו שבעה אנשים, ואני מכיר אישית עוד 14 כתבים הודים שמסתובבים בדרום", סיפר לי שאומוק סאהה, כתב תחנת הטלוויזיה "אי.בי.פי ניוז", שהגיע לכאן מכלכותה. "זה גם מפני שלהודו יש יחסים קרובים עם ישראל, אבל גם לתמונות שהגיעו באותה השבת יש תפקיד חשוב. ההודים מבינים מה עובר עליכם. כמוכם, מאז שקיבלנו את עצמאותנו ב־1947, היו לנו הרבה מלחמות עם שכנינו ומקרי טרור מדממים".
סאהה הוא כתב הרשת שלו לענייני משברים עולמיים. רק בשנה האחרונה הוא קפץ לאוקראינה ונכח במלחמת האזרחים במיאנמר, אבל הוא מספר שבסיורים שערך בעוטף עזה נתקל במראות אחרים לגמרי.
"סיקרתי אירועים קשים בחיי, אבל מה שחמאס עשה לאזרחים ישראלים, לנשים ולילדים - בלתי ניתן לתפיסה. אלה דברים שהרתיחו את דמי. אני מבין את הטראומה. האנושות נמצאת במשבר בחלק הזה של העולם. אני מסוג הכתבים שאוהב לתאר את מה שהוא רואה ומשאיר את הפרשנות ליושבים באולפן. אבל כאן נתקלתי בסבל אנושי, שפגע בי עמוק בפנים, ואותו אני מעביר".
אנג'לו מקייבלו, בן 62, הוא מבכירי רשת הטלוויזיה האיטלקית "מדייסט", שהיתה בבעלותו של ראש הממשלה המנוח סילביו ברלוסקוני. ברפרטואר הקרבות שלו אפשר למצוא את אוקראינה, קוסובו, אפגניסטן ועיראק. עם מסעות ודיווחים שזיכו אותו בפרסים יוקרתיים, גם בשנה האחרונה.
מקייבלו היה בין העיתונאים הזרים היחידים שנמנע השבוע מללבוש אפוד ולחבוש קסדה, ורק ביקש לשמוע עוד ועוד סיפורים מאנשים שעברו את התופת. הוא נעמד מול תחנת המשטרה ההרוסה בשדרות וניסה להבין מהיכן הגיעו התוקפים וכמה זמן ארך הקרב.
"זו לא עוד מלחמה, זו התקפת טרור. משהו שונה לחלוטין", הבהיר אחרי שסיים להעביר שידור חי. "אנחנו עומדים כאן ויודעים שהגיעה קבוצה מאורגנת של מחבלים רק כדי להרוג שוטרים ואזרחים חפים מפשע. בעיניי, זו התקפה לא פחות גדולה מזו שחוותה ארה"ב ב־11 בספטמבר. ראיתי כאן דברים שלא ראיתי מעולם, ואני אחד שראה בימי חייו גופות בכל המצבים".
אנג'לו מקייבלו מרשת הטלוויזיה האיטלקית "מדייסט": "יש אצלנו הרבה צעירים שעדיין צועקים ברחובות: 'פלשתין'! הם כבר צריכים לדעת להבדיל בין פלשתין לחמאס. הפלשתינים הם צד אחד וחמאס, הטרוריסטים, הם צד אחר"
"לספר כדי שהעולם יידע"
כתבי החוץ האלה רגילים לספר על טרגדיות - אבל הפעם נראה שגם המנוסים שבהם התקשו לעכל את החומרים. אמה בווין, האחראית לסיקור המזרח התיכון מטעם "דאגנס ניהטר", העיתון הנפוץ בשבדיה, ביקרה בישראל פעמים רבות בעבר, וזה גם אינו העימות הצבאי הראשון שהיא מדווחת ממנו.
"הגעתי לישראל ביום ראשון שעבר", היא סיפרה, "ומאז אני לא מפסיקה לשמוע עדויות. גם אתה עיתונאי ובטח יודע שכשאתה עובד, אתה לא נותן לדברים לחלחל פנימה. גם כשאתה מגיע הביתה, אתה כותב ומספר לקוראים את הסיפורים הכי קשים. אבל פה הם לא מפסיקים לזרום ובלתי אפשרי להישאר אדיש".
מה נגע בך במיוחד?
"פגשתי אישה מקיבוץ בארי ביום שני שעבר, כשהאירועים עוד היו טריים. היא סיפרה שהיתה עם משפחתה בממ"ד ושמעה את מחבלי חמאס נכנסים לביתה. בעלה ובנה החזיקו את ידית הכניסה ולא שחררו במשך 15 שעות. הכוחות שלהם הלכו ואזלו והדלת החלה להתחמם, כי המחבלים הבעירו את הבית. היא סיפרה כמה היה קשה להם לנשום בחדר הקטן. בסוף, כשיצאו בחיים, הבינה שהחברה הכי טובה שלה נהרגה ואחרת נחטפה. היא רצתה לספר לנו כדי שהעולם יידע, אבל רק לשמוע את קולה ואת הטראומה שעברה היה עוצמתי וקשה. מאז שהגעתי אני משתדלת לא להיכנס לרשתות החברתיות, כי יש שם כל כך הרבה מראות קשים. יש דברים שלא צריך לראות, אם אתה לא מוכרח. מספיק לדעת".
ביום שבו נפגשנו, מחבל שהזדהה כאיש דאעש רצח ברחובות בריסל שבבלגיה אוהדי כדורגל שבדים שהגיעו לעיר כדי לעודד את נבחרתם הלאומית. בווין בת ה־41, שאביה החורג ישראלי, הבהירה שגם אצלם המצב לא שקט.
"שבדיה אומנם לא במצב של מלחמה, אבל היא סוערת ומחולקת בתוכה גם עכשיו", חייכה בעצב. "אולי כעת היא תהיה יותר פרו־ישראלית. אף אחד לא חושב שהתקפת טרור היא מעשה צודק, אבל המראות שמגיעים מעזה, של הפצצות ושל אזרחים הרוגים, בטח ישפיעו בהמשך. באירוע כזה הרגשות הם כמו רכבת הרים. הסכסוך הישראלי־פלשתיני תמיד עניין אותנו, בטח ברמת הוויכוח. לאחרונה לדעתי הנושא דעך מעט, אבל כעת הוא לא יורד מהכותרות".
ואם היה נדמה שסוף־סוף ישראל נחלצה מתפקיד "הכובש האכזר" בסיקור העולמי, מקייבלו, העיתונאי האיטלקי המנוסה, הזהיר שגם הפעם מדובר במדרון חלקלק. "אם תיכנסו ותשטחו את עזה, כמו שחלק מכם רוצה, זה ייצור בעיה", הבהיר. "אם תפגעו רק בחמאס, וזו משימה לא קלה, זה יתקבל בהבנה. אני ממש לא הייתי רוצה להיות בנעלי המנהיגים שלכם, כי מבחינתי מה שקורה כאן מנוגד לכל היגיון. אתה מנסה לשאול מדוע חמאס ביצע את הטבח, מה חשב שירוויח? הוא הרי יודע שישראל בסוף תהרוס אותו. זה כמו להגיד 'הרגנו אותך, עכשיו אתה תהרוג את כולנו'. מבחינתי זה לא נתפס".
מה הנטייה ברחוב האיטלקי כרגע – בעד או נגד ישראל?
"יש אצלנו הרבה צעירים שעדיין צועקים ברחובות 'פלשתין!' הם כבר צריכים לדעת להבדיל בין פלשתין לחמאס. אפילו אבו מאזן גינה את חמאס. הוא והפלשתינים הם צד אחד במשוואה. וחמאס, הטרוריסטים, הם צד אחר".
"הבוס התקשר וביקש שאשאר"
"אס.בי.טי", תחנת הטלוויזיה השנייה בגודלה בברזיל, שלחה לדרום את סרג'יו אוטץ', מבכירי כתביה, שזה ביקורו השישי בישראל. אוטץ', שסיקר בעבר עימותים צבאיים בדרום ומערכות בחירות לכנסת, יודע מה הקהל שלו רוצה. "אף אחד בברזיל לא תומך באירוע מחריד כמו שחוויתם, אבל מה שבישראל מתפרש לעיתים כתמיכה ברזילאית בפלשתינים, הוא לדעתי טעות. מה שמפריע לאנשים אצלנו זה המחיר שהאוכלוסייה האזרחית משלמת. ואנחנו יודעים שחמאס משתמש לפעמים באזרחים בתור מגן אנושי".
אוטץ' דיבר מניסיון אישי, עוד לפני ששמע על ההרוגים בבית החולים בעזה. "בברזיל אם צד פוליטי אחד יתמוך בך, הצד השני יתמוך באחר. כלל לא משנה מה מתרחש בישראל, אלא חשוב מה קורה בברזיל. העימות הזה תופס נפח כי יש אצלנו קהילות יהודיות וערביות גדולות".
סרג'יו אוטץ' מ"אס.בי.טי", תחנת טלוויזיה גדולה בברזיל: "אצלנו אם צד פוליטי אחד יתמוך בך, הצד השני יתמוך באחר. לא משנה מה מתרחש בישראל, אלא בברזיל. העימות תופס נפח גדול כי יש אצלנו קהילות יהודיות וערביות גדולות"
אל הרכב השכור של צוותו של אוטץ' השתחלה השבוע גם אריקה אברו, הכתבת של "רדה טי.וי", תחנה ברזילאית קטנה מסאו פאולו. אריקה מתגוררת בלונדון ועובדת כפרילנסרית, ומעולם לא חלמה שבקורות חייה ייכתב שסיקרה מלחמה. היא קיוותה לבקר בישראל ובמשך שנים תכננה טיול עם חברים, עד שנחתה בנתב"ג ב־1 באוקטובר.
"כתיירת התאהבתי במקום", סיפרה. "ארץ יפה עם המון סיפורים טובים. באותה שבת היינו בדרכנו דרומה, כשמחסום משטרתי עצר אותנו וביקש שנסתובב ונחזור מהר למלון. כבר תכננתי לטוס ללונדון, אבל הבוס שלי התקשר וביקש שאשאר לסקר את המלחמה".
למזלה של אברו, הצוות הבכיר של אוטץ' אימץ אותה, כדי שלא תתברבר בשדה הקרב. אז אומנם אין לה צלם ומפיק כמו לעמיתיה הבכירים, אבל היא מסתובבת עם מכשיר נייד, מצוידת בקסדה ובאפוד, ומנסה לשמור על קור רוח.
"בהתחלה הייתי מפוחדת, הסירנות והבומים בהחלט היו מבהילים", היא הודתה. "ביום השני ללחימה ראיתי אנשים מסתובבים ברחוב והשאלה הראשונה שלי אליהם היתה 'אתם לא מפחדים?' תשובתם היתה 'התרגלנו, אנחנו לא יכולים לעצור את החיים'. אחרי יותר משבוע כזה אני מרגישה כמעט אותו הדבר. מתרגלים. אבל באותו זמן קיים פחד באיזון נכון שגורם לך להתרחק מצרות. חשוב למצוא מסתור, כי כעיתונאי אתה רוצה לרוץ קדימה ולעיתים צריך לעצור ולחשוב 'אלה הם חיי, מתחיל להיות כאן משוגע'".
גם עבור דומיניק גראבל, צלם מהעיתון הקנדי "לה פרס", זו המלחמה הראשונה. בדרך כלל הוא מצלם למדור הספורט משחקי הוקי קרח וכדורגל, אבל הפעם הוא רגיש שמדובר בשליחות מיוחדת.
"השכנה שלי במונטריאול חיה בקיבוץ בארי במשך 15 שנה. כשהיא סיפרה מה קרה שם, הייתי בהלם. יום למחרת הבוס שלי התקשר ושאל 'רוצה לטוס לישראל?' אנחנו 12 צלמים בעיתון, ומתברר שלפניי הוא התקשר לשניים שסירבו בגלל הפחד. מייד הסכמתי. הייתי מוכרח לנסוע בשבילה כדי לראות מה קרה בקיבוץ. כשאני נזכר בה, אני עם דמעות בעיניים. היא הכירה רבים מההרוגים ומהנעדרים".
איך התרשמת עד עכשיו?
"אתם חיים כמונו, רואים אותם סרטים, אוכלים אותו אוכל, וזה מטורף עד כמה החיים שלכם יכולים להשתנות בשנייה. היינו לפני יומיים ברמאללה כדי לראיין תושבים על המצב. יש שם אנשים טובים שאמרו שהם לא רוצים מלחמה. הם היו מתוסכלים מחמאס ועצבניים שהכניס אותם לבוץ המיותר הזה. הם דיברו איתנו לא בפני המצלמה, כי הם מפחדים. הם אנשים נורמליים שעוברים חיים לא נורמליים".
גם קלאודיו אוצ'ואה, שמגיע מתחנת הטלוויזיה המקסיקנית "לטינוס", הרגיש הזדהות אישית עם האירועים שחווינו בשבועות האחרונים. "זו לא המלחמה הראשונה שלי, כי במקסיקו יש מלחמת אזרחים שלא נגמרת", אמר. "תושבי היישובים הקטנים, כמו הקיבוצים, או שדרות, נלחמים מדי יום בקרטלי הסמים, שהם אלימים ומרושעים לא פחות מחמאס".
כדי שאבין במה מדובר, הצלם של קלאודיו מראה לי בנייד שלו צילום של חמושים רעולי פנים. "הם הורגים ואונסים. אלה אנשים מטורפים, כמו אלה שמסתובבים אצלכם מעבר לגבול. לכן במקסיקו קמו קבוצות אזרחיות כדי להגן על בתיהן, כמו כיתות כוננות, כי לאנשים נמאס. הממשלה שלנו לא מכירה בזה, אבל הממשל האמריקני יודע ש־60 אחוזים מאוכלוסיית מקסיקו נשלטת על ידי הקרטלים".
שאלתי את העיתונאים הזרים אם יש פתרון. חלקם חייכו במרירות, כמו רופא שאינו יכול עוד לעזור. "אנשים מבחוץ, שלא מכירים את שורשי הסכסוך, שואלים 'אז למה הם לא חיים יחד?'" אמר אוטץ' הברזילאי, המנוסה בסכסוכים עולמיים ובתככים פוליטיים. "היום אני רואה את המטרה הזו כהרבה יותר מרוחקת. אני מכיר המון מוסלמים שמתנגדים למה שחמאס עשה, אבל הפתרון לא נראה באופק".
קלאודיו אוצ'ואה מתחנת הטלוויזיה המקסיקנית "לטינוס": "גם במקסיקו תושבי היישובים הקטנים נלחמים מדי יום בקרטלי הסמים, שהם אלימים ומרושעים לא פחות מחמאס. הם הורגים ואונסים. אלה אנשים מטורפים"
"זו שאלה טריקית כי אין תשובה קלה", אמר יואנידיס היווני. "ישראל צריכה להוכיח שחמאס הובס, אבל יהיה עליה לחץ פוליטי שיגיע מארה"ב ומהאיחוד האירופי. הם יבקשו לעצור את ההתקפות או להפסיק מטעמים הומניטריים, ובנקודה הזו נראה שהמשבר לא יוכל להיפתר בלי מבצע קרקעי שבו הציבור בישראל מעוניין. לא חושב שיהיו לכם יותר מדי ברירות. גם אם תצליחו לחסל את חמאס, מה יקרה לדור הבא שיגדל בעזה ויידע מה עבר על הוריו? אתם צריכים לחשוב גם על השנים הבאות".
כל העיתונאים הזרים פגשו השבוע את ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, ואת השר עמיחי שיקלי, שמתמקד כעת במאמצי ההסברה של ישראל. "ראש העיר סיפר לנו שהם חווים סבבי טילים דומים כבר עשרות שנים, רק שהפעם התווסף אליהם הבדל עצום של 1,300 נרצחים", סיפר אוטץ' הברזילאי. "אין לי ספק שכעת המצב ישתנה וישראל תשתנה. יש לי הרבה חברים יהודים שאומרים שלישראל יש גם בעיה פנימית גדולה שחייבת להיפתר".
"אפוד וקסדה? רק בגלל אבא"
גם אמה בווין השבדית, המסקרת את המזרח התיכון, משוכנעת שהנוף שלנו ישתנה. לדבריה, "ישראל תהיה אחרת אחרי שכל זה ייגמר. דברים לא יחזרו לקדמותם. שמענו כעת במסיבת העיתונאים שחמאס לא יהיה בסביבה כשהלחימה תסתיים, השאלה היא מה יקרה לאנשים בשני צידי הגבול, איך הם יסיימו את האירוע?"
אל המתחם שבו שוחחנו הגיעו חיילים חמושים, שהמשיכו את הסריקות בשדרות וביקשו מהצוותים הזרים שלא יתעדו את פעילותם. שאלתי אותם אם מישהו מהם פחד כשהמריא לישראל. בווין, השבדית, שחובבת אפיית לחמים ומגדלת עם בעלה שני ילדים קטנים בשטוקהולם, אמרה שהיא אוהבת את עבודתה, אבל מחכה לחזור למשפחתה. אוצ'ואה, בן ה־31 ממקסיקו, גילה שממש לפני שעזב אשתו סיפרה שהיא בהיריון ראשון, ואילו סאהה מהודו כבר סימן לנהג שהם צריכים להמשיך לסיפור הבא.
"אני נראה מפוחד?" התפלא סאהה (42) על השאלה. "אני לובש אפוד וקסדה רק כי אבא שלי לא מפסיק להתקשר ולומר 'ראיתי אותך בטלוויזיה, למה אתה בלי אמצעי הגנה?' אמרתי לו 'אבא, אם ייפול עלי טיל, תאמין לי שהקסדה לא תציל אותי. זו לא קסדת קסם, אז אל תהיה מוטרד'. אני נזהר, אבל לא מפחד'".
מה אשתך אומרת?
"אשתי ידעה לפני שהתחתנו למה היא נכנסת. החוק בינינו אומר שבכל כמה שעות אני שולח טקסט או הודעה מוקלטת, שבה אני מודיע שאני חי".
כתבים כאלה יודעים שבעוד חודש-חודשיים יהיה להם סיפור אחר בפינה אחרת בעולם. ככה אנחנו חיים, אין רגע דל. "הייתי בבוצ'ה, שבה הרוסים טבחו באוקראינים, אבל שום דבר לא דומה למה שראיתי הפעם", הודה יואנידיס היווני. "זה גדול יותר והרבה יותר גרוע. אנחנו במדינות המערביות, דמוקרטיות, ליברליות, משוכנעים ששאר העולם חושב כמונו, אבל כשאתה בודק את המציאות אתה מבין שיש לא מעט אנשים שחושבים לגמרי אחרת. אנשים שרגילים לאלימות ונוהגים באחרים כמו בחיות. ואז אתה תוהה מה לא עובד שם".
הסיכום של פרדיפ דאטה מהודו היה חד: "העולם לא ישכח את מה שקרה ב־7 באוקטובר, ולא יסלח. אף אחד מהאנשים שנרצחו הוא לא סטטיסט בסרט. מדובר בבנים, בבנות, בבעלים ובנשים. ואת זה תמיד יזכרו. תצטרכו לספר על מה שקרה לילדיכם, ממש כפי ששמרתם את זכר השואה. אנחנו לא צריכים לבקש מילדינו שישנאו אמונה או דת אחרת, ואין לי בעיה עם מוסלמים. יש לי בעיה עם אג'נדה שאומרת שאין זכות קיום לאף אחד חוץ מהם. אז לפני שהם מחסלים אותנו, אנחנו חייבים לפרק את הבעיה.
"פעם אמרו שצריך לשמור על איזון, אבל הימים האלה נגמרו. אנחנו חייבים לדעת מי האויב שלנו. העולם ילחץ, הפוליטיקאים ילחצו, אבל המציאות הזו תישאר לתמיד עם משפחות הקורבנות. וגם אם אנחנו נשתנה בעקבות האירועים, אצלם, מעבר לגבול, הכל יהיה כמו שהיה. אנחנו חייבים להבין שבעולם של האסלאם הקיצוני אין לנו מקום".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו