מרדימים אותנו עם שירי ערש: לא להתמכר לשקט בפנים הארץ

עד כה, בשעה שאני כותב את הדברים האלה ביום שלישי, ערביי ישראל לא הצטרפו לחמאס ולא פתחו במערכה בתוך הבית. ברוך השם. יש האומרים שהם עצמם נדהמו מגודל הזוועה, ואני שומע גם מידידים ערבים שיש לי אמירות תמיכה מפורשות בישראל. טוב ויפה. מציינים ש־80 אחוז מערביי ישראל מסתייגים מחמאס וממעשיו. אבל יש עוד 20 אחוז. ולכן אני לא קונה את השקט הזה בכלל, וכמו שחמאס הרדים אותנו עם שירי ערש מתוקים במשך שנים, אני מעדיף לחשוב שזה המצב גם כעת. מרדימים אותנו.

למה אני ככה? האם אני טיפוס חרדתי? הזוי? ממש לא. אני פשוט קורא דברים שאמר אך לפני כמה ימים השייח' כמאל אל־חטיב, סגן יו"ר התנועה האסלאמית בישראל, בדרשתו הפופולרית. הוא אמר: "השחרור קרוב, בַּשְרוּ את הגאולה". והוא לא מדבר סתם. יש הטוענים שלאיש הזה יש הרבה חיילים - אנשי כנופיות הפשע הערביות המשתוללות במגזר - שבמקביל עורכים אימונים צבאיים למהדרין בסביבות אום אל־פחם ומצלמים סרטונים. הם לא מחביאים שום דבר, כמו שחמאס לא החביא את הכנותיו לפלישה.

אפשר לצפות בהם מתאמנים על כיבוש יעדים. צפיתי. זאת לא פעולה בצופים, כך למדנו מתמרוני חמאס מול עיני התצפיתניות. אלה אימונים, זה מסר גלוי, ואנחנו טומנים את הראש בקונספציות הישנות.

לחבר'ה האלה תוסיפו את הבדואים מהנגב, שחלקם אזרחים טובים ושומרי חוק, עד כמה שאפשר, וחלקם נושאי תעודת חבר בדאעש בליבם, כמה אלפי נושאי נשק וחמושים על רכבי שטח אימתניים, והנה יש לכם צבא שמחכה להוראה.

מה, אני בא להפחיד אתכם? כן. חייבים להיערך. אסור להכחיש את המציאות. מקסימום לא יקרה כלום, נרוויח, אבל אם יקרה - נהיה מוכנים. אי אפשר להתחפר בהכחשת המצב. כל הכוח הזה יכול לקום עלינו בהפתעה, כי הכתובת מרוחה על הקיר באותיות ירוקות של קידוש אללה. ובינתיים, פה לא קם כוח המשמר הלאומי בגלל מחדליו של השר בן גביר, ושמעתי לצערי דיווחים מתוך החדר על איך העניין הזה התנהל ומדוע עדיין אין לנו כוח התערבות מהיר שייתן מענה, בעוד צה"ל מתארגן יומיים-שלושה. וגם עניין מתן נשק לאוכלוסייה קורה לאט, עם תבחינים ותסקירים שלא מאפשרים לי ולעוד מיליוני אנשים להגן על הבית בעצמם באין ברירה אחרת, ברגע פקודה.

בימים האחרונים נצפו ערבים מסתובבים בשכונה שלי, בוחנים בתים. המשטרה הוזעקה, ולא באה. היא לא תבוא גם כשחלילה יקרה מה שאני רומז פה בעדינות. להתכונן בכל הכוח. יש מצב שהגרוע מכל עוד לפנינו, שהשבת השחורה היתה רק המנה הראשונה. תזכרו אותי בוועדת החקירה.

עצרו הכל

לא פרשן ולא בן פרשן אנוכי, בסך הכל רב־סמל במילואים עם רובאי 02 בדוחק. ועדיין אני אומר - עצרו את המלחמה הזאת. לפני הכניסה, ולפני שמתחילים לספור עוד חללים שלנו שיתווספו על המחיר הנוראי של אסון שמחת תורה, צריך לעצור ולחשוב היטב לאן הולכים עכשיו. ולא, אני לא מחרב מלחמות, בהחלט מכיר בצורך הקיומי למחות את זרע עמלק מעל פני האדמה. אבל...

האסון קרה בגלל שאנשים לא מעטים אחזו בתפיסת עולם שקרסה. אני רק שואל - האם אותם אנשים הם המתכננים של המערכה המתרגשת עלינו? האם הם כבר בדקו היטב אם התפיסות הנוספות שהם אוחזים בהן עשויות להיות מוטעות? האם חרשו חריש עמוק את כל מערכת הסקת המסקנות שלהם? ואולי בכלל יש דווקא עכשיו להחליף את המובילים באנשים אחרים שחושבים אחרת? אולי צריך מין אלוף יצחק בריק כזה, שייקח על עצמו לבחון את תוכניות המלחמה ולהטיל בהן ספק? אולי יש לחפש את הכי פסימיסטים בשדרת הפיקוד ולמנות אותם להוביל?

לא רוצה לבאס. חלילה לי לפזר מורך לב. אבל לי אין כרגע שום אמון בכל מי שאחראי למה שקרה, ומדובר בעשרות אם לא במאות אנשים, שהעדיפו מחשבה אופטימית על פני מחשבה ריאלית, שהעדיפו תחזוקה של מצב סטטי נוח יחסית על פני השקעת משאבים ומאמץ בהתכוננות לרע מכל.

האנשים האלה לוקים במחלה ישראלית מוכרת: נוחותיטיס. מחפשים את הנוחות. מחפשים פתרונות טכנולוגיים במקום להחזיק גדודים בכוננות מתמדת. יכול להבין את זה. אבל זה לא רלוונטי יותר. כל מי שחשב שנוכל להתקיים כך לאורך זמן טעה, וחייב להתפנות. לא כעונש. כולנו חטאנו בזה. פשוט חייבים אנשים אחרים, רואי שחורות מקצועיים, טיפוסים מבאסים, כאלה שמזהים סכנה בכל דבר.

לא מצביא אני ולא בן מ"פ. ובכל זאת אני חושב שכדאי לחכות עוד שנייה ולתכנן היטב מהלך שכל בחורינו מעוררי ההערצה וכל בחורותינו נמרות־העל ישובו ממנו לשלום. להתקדם לאט, להפציץ, לפנות הריסות, לחרוש, לדחוק מטר אחר מטר. לפנות חמישה ק"מ מהגבול ללא קרב, רק בכוח אש ומנועי ענק, לקחת את השטח ולתת ליישובים שנפגעו. להבהיר לפסולת התת־אנושית שמשלמים על טעויות באדמה, לא בדם. להיזהר מאוד ולהיות אכזריים עוד יותר. האם יש מישהו בהנהגה שיכול לעשות את זה כרגע? אני מוכן.

עיתונאים

נהוג לומר שהגיע סוף מקצוע העיתונאות, שהרשתות החברתיות וכל מיני מחזיקי דפי אינסטגרם קיקיוניים תפסו את מקום אנשי המקצוע האמיתיים שמדווחים מהשטח בזמן אמת. אז נהוג. באה המלחמה הזאת וחשפה כמה מהעיתונאים המדהימים שפועלים כאן, מבוגרים וצעירים, חדשים וותיקים, שלא רק מביאים את הסיפורים מתוך התופת, אלא תוך כדי כך גם מחליפים לסירוגין תפקידים, משתתפים בקרב ומדווחים במהלכו.

לא אמנה את כולם כדי שלא אשכח מישהו ואעליב, חלילה. רק דוגמה אחת אביא, הדוגמה של כתב גלי צה"ל רמי שני. כתבנו בדרום. איזה טיפוס. אולי ראיתם אותו בתוכנית החדשה של ארז טל ושלי בערוץ 12, אבל אם אתם ממחרימי הערוץ הזה וצורכים רק 14, אספר לכם בקצרה.

האיש ליווה ברכבו רוכבי אופניים בדרום בבוקר הנורא. ואז החלו היריות, והוא הבין שמשהו קורה. והנה הוא, בקיה נירו הקטנה שלו, מתחיל לחלץ אנשים שנמלטו מציפורני בני השטן, מעמיס את המכונית בנגלה ראשונה ונוסע לחוף מבטחים, וחוזר לקחת עוד אנשים, וככה שש או שבע פעמים. נכנס, יוצא, מחלץ וחוזר. ויש לדעת, האיש אינו חמוש, אדם מבוגר, נוסע בפרייבט שלו בשטחים לא סלולים, ותוך כדי כך לא מפסיק לדווח לרגע לגלי צה"ל בשידור חי מה קורה.

באולפן שלנו רמי נפגש לראשונה עם בחור שהוא חילץ. לא יודע מה התחולל בליבו, חיצונית לא נצפתה שום התרגשות מיוחדת, וכל כולו מסר פשוט - אני בתפקיד. מה שיש לעשות אני עושה. אם לדווח, אם להציל. מה נותנים - אני לוקח בלי לעשות עניין. אז מעכשיו כשאתם שומעים אותו ברדיו, דעו - האיש הזה הוכיח את עצמו במבחן העליון, לא מצמץ, לא פחד, לא השתמט, לא הקטין ראש. עשה גם וגם. ברוך העם שאלה עיתונאיו.

וזה ההבדל בינם לבין עיתונאי המלחמה של אומות העולם. הם מדווחים. פה גם מדווחים וגם נותנים כתף. ויש פה אנשים שביומיום חוטפים על כאילו נטייה לכיוון כזה או אחר, על מחויבות כביכול לרייטינג ולא לטובת הציבור. ואז באה שעת מבחן, והם נותנים את העבודה שרשויות המדינה לא נותנות, הם הקו הראשון לפניות האזרחים עד שמתארגנים הכוחות.

אז תנו כבוד לעיתונאים הישראלים, הם חלק ממערך החוסן הלאומי. עוד תדמית שנשברה לתמיד, כמו מאה אחרות.

avrigilad@gmail.com