"נלחמנו במחבלים מול הלבן של העיניים": כיתות הכוננות, קו ההגנה הראשון

"בשבת הזאת נקשרנו למושב השכן בקשר דם", נאנח עוז ששון, חבר כיתת הכוננות של היישוב שלומית שעל גבול מצרים, כשהוא משחזר את אירועי מתקפת התופת ששינתה את פניה של מדינת ישראל. "בספירת העומר אנחנו אומרים 'בדמייך חיי', ואחרי מה שקרה - זה מקבל משמעות אמיתית".

בתעוזה שכלל לא מובנת מאליה, עוז וחברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית יצאו לסייע למושב השכן פריגן, שעמד ליפול קורבן למסע הרצח מעזה. במשך שעות הם נלחמו במחבלים שניסו לחדור לפריגן, ניהלו קרב גבורה עיקש שבסופו הניסו את הפולשים - ובכך הצילו למעשה את המושב מהגורל הנורא של יישובים אחרים שנטבחו באותו הבוקר.

רק שבע דקות נסיעה מפרידות בין שלומית לבין פריגן, מושב ותיק, שקט ופסטורלי בימי רגיעה, שמוקף במשקים חקלאיים. אנשי מעשה שוחרי שלווה עובדים כאן את האדמה שעליה הם חיים.
"הגיבורים של שלומית הצילו את המושב שלנו. אם הם לא היו נכנסים - ספק אם היינו כאן היום", כותבים תושבים מפריגן בהודעות הודיה שהם משתפים בקבוצות השונות. לא מוצאים מילים להודות לשכנים שנחלצו לעזרה בבוקר הדמים.

הם שם, ברגעים הראשונים של כל אירוע או הקפצה: אנשי כיתות הכוננות של כל יישובי הדרום, שמיומנים לקפוץ לכל משימת אבטחה. בעלי משפחות, תושבי הקיבוצים והמושבים, שמוכנים לחרף נפש כדי להגן ולהציל - לפני הגעת שאר כוחות הביטחון. הם אלה שמכירים כל שביל, בית וכביש.

מהשבת הארורה הם זוכרים כל פרט. ירי המחבלים הכבד, דקות הלחץ והאימה, והידיעה שיקפצו להציל את אנשי המושב השכן, כי זו המשימה. לא פחות מ־11 מאנשי שלומית השתתפו בקרבות שהתחוללו בעוטף בשבת. למרבה היגון, ארבעה לא חזרו: אביעד גד כהן ז"ל (41), נשוי ואב לשישה, וראובן שישפורטיש ז"ל (37), נשוי ואב לארבעה, נפלו בקרב היריות במושב פריגן עצמו; בכור סויד ז"ל (32), נשוי ואב לשלושה, שמיהר ברכבו לסייע נהרג מקרב עם מחבלים בדרך; ורס"ן אוריאל ביבי ז"ל (30), נשוי ואב לשניים, נפל בהיתקלות ובלחימה עם מחבלים בדרך ליחידתו כקצין צנחנים בחופשת לימודים.

עם מכנסיים קצרים וטי שירט

את עוז אנחנו פוגשים רגע אחרי ששוחרר מביה"ח שיבא תל השומר. הוא נפצע ברגלו בקרב בפריגן, ושוחרר בתחילת השבוע. הלב מצולק, הוא אומר, הגוף מחלים, אבל הנפש? "היא יודעת שעם ישראל ינצח".

הוא בן 38, מהנדס מכונות, נשוי לתמר ואב לחמישה בנים. ממקימי שלומית, יישוב קהילתי־דתי בחבל שלום שנוסד ב־2011 ושכולל כ־450 תושבים - רבים מהם בוגרי עצמונה וממפוני גוש קטיף. וכמו פריגן השכן, גם שלומית שייך למועצה אזורית אשכול.

בקרב בפריגן השתתף גם הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) של שלומית, בני משולם. "השיחה כעת עוזרת לי לעכל את מה שעברנו", הוא אומר מייד. בן 44, נשוי למירי ואב לשבעה. מדבר מהר, לפרקים נעצר כדי לבלוע את הדמעות שבגרון.

את ערב שמחת תורה, יום לפני התופת, חגגו בני ועוז ביישוב בשמחה גדולה. רקדו כל הערב ופנו לישון רק בשעות הקטנות של הלילה. ב־6:30 בבוקר השקט הופר.

"פתאום התחילו המון אזעקות, והבנו שזה לא משהו רגיל", נזכר עוז. "היתה נפילה ברחוב לידנו, בין שני בתים. אני ותמר הכנסנו מייד את הילדים לממ"ד. אני עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, מוציא נשק, קסדה ואפוד - ומחכה. אחרי כחצי שעה פסקו האזעקות, אבל התחלנו לקבל התרעות שמחבלים חודרים מהגדר.

עוז ששון: "המחבלים ראו שאנחנו באים עליהם כמו אריות, ולא העזו להתקרב. מרחוק ראיתי מחבל, ועוד אחד, ממש בין בתי המושב. חבר שלי נפצע מכדור בכתף, וכפרמדיק זיהה בעצמו שהקליע נכנס לו לריאה. משכתי אותו כדי לטפל בו, ונוריתי בעצמי"

"כחבר כיתת כוננות, אני יודע שזאת המשימה שלי - להגן. אני רץ מייד אל בני, ושנינו נכנסים לרכב עם עוד כמה חברים משלומית, מתחילים לנסוע לכיוון הגדר. בדרך מצאנו תושבים משלומית שיצאו לתפילה, ואמרנו להם לחזור ולהיכנס הביתה. למעשה, התחלנו לעשות סגר ביישוב.

"קפצנו למשפחה שביתה נפגע מהנפילה, ובדקנו שהם בריאים ושלמים. אבי המשפחה, כך התברר, קפץ בינתיים ליישובים שכנים בתפקידו ככונן מד"א, כי הוא שמע שיש נפגעים בשטח".

באותו הזמן, בני מקבל התרעות על חדירת מחבלים לפריגן. הוא מבין שחייבים לצאת לסייע למושב השכן, ולא מהסס. "אשתי והילדים נכנסו לממ"ד, אבל הודעתי שאני חייב לנסוע. בדרך בועז ועוז הצטרפו אלי. כמה דקות קודם לכן, חשבתי שהבית שניזוק מהנפילה הוא הדבר הכי נורא שיכולנו לראות באותו היום. כמה שהתבדיתי".

בינתיים, במכשיר הקשר של בני, שמקבל דיווחים מכל רחבי מועצה אזורית אשכול, מתחילים להגיע הדיווחים על חדירות מחבלים לעשרות יישובים.

"אני שומע בקשות לתגבורת, לעזרה, ומבין שמדובר באירוע מאוד מורכב. אני שומע מתושבי פריגן שיש חדירה גם אצלם. הבנו שאם לא נעצור את הסיפור מהר - זה ייגמר רע מאוד שם.

"רוב חברי כיתת הכוננות של פריגן לא היו נוכחים באותו הבוקר, מסיבות שונות, אז הודעתי לראובן ז"ל שיישאר לפקד על שלומית, ונסענו לפריגן. מאוחר יותר, כשראובן ראה שהמצב לא רגוע, הוא החליט להצטרף אלינו, ואת האחריות על שלומית העביר למישהו אחר. צריך להבין: אנחנו, בשלומית, קצת יותר רחוקים מעזה. תמיד היה לי ברור שאם יהיה אירוע באחד מהיישובים שיותר קרובים לגדר הרצועה - אני לא אשב בשקט. כולנו, כל כיתת הכוננות, ידענו שאנחנו אריות שיכולים להילחם. כך שלאף אחד לא עלו סימני שאלה אם לצאת לעזרת יישוב אחר. היה ברור שנילחם עבורם".

עוז: "ברור, מה, נישאר ונחכה ביישוב?".

בני משולם: "הם פתחו עלינו באש, כשלנו לא היה כמעט מחסה. זיהיתי חמוש קרוב אלי, אבל לא ידעתי אם הוא איש כוננות או מחבל. עשיתי לו תנועה עם הראש, ובתגובה הוא כיוון עלי את הנשק. הבנתי שנחשפנו ושאנחנו חייבים להתקדם"

הם יצאו לדרך בסערה, שלושה אנשי כיתת הכוננות של שלומית. על כביש הכניסה לפריגן נתקלו פתאום באופנועים זרוקים - כנראה של המחבלים. בני ועוז נכנסו במהירות דרך השער לתוככי המושב.

עוז: "בבתים הראשונים שבדקנו לא היה איש, אבל בבית השלישי או הרביעי כבר הבחנו באנשים. הבנו שמשפחה נמצאת בתוך הממ"ד, ושמחבלים מסתובבים להם בתוך הבית. בעוד אנחנו סוקרים את השטח, התחיל סביבנו מטר של יריות. הם ירו עלינו, ירינו לעברם בחזרה, ותוך כדי הירי ניסינו למצוא מקום מסתור. בשלב מסוים המחבלים זרקו עלינו רימונים, שרק בנס לא הגיעו אלינו.

"הם ראו שאנחנו באים עליהם כמו אריות, ולא העזו להתקרב. מרחוק ראיתי מחבל, ועוד מחבל, ממש בין בתי המושב. פתאום ראיתי את בועז פצוע. הוא קיבל כדור בכתף, ובתור פרמדיק הוא זיהה בעצמו שהקליע נכנס לו לריאה, כי הוא התקשה לנשום. משכתי אותו כדי לטפל בו, ותוך כדי הטיפול אני רואה מחבל עומד מולי. חטפתי ממנו כדור ברגל, שבמזל פגע רק בכלי דם. בשלב הזה הבנתי שמצבנו קשה, ושלא בטוח שנצא מכאן בחיים".

עוז: "דיברתי עם ראובן ז"ל שלוש פעמים לפני שחטף את הכדור. אני הייתי מצד אחד של הבית שבו שהו המחבלים, והוא והאחרים מהצד השני. שמעתי יריות לכיוונם. ראובן ניהל את האירוע בקרב הרואי. חבר לידו נפגע מרסיס בקרסול מרימון"

בני: "התקדמנו בין עצים לחממות, והכל תוך כדי ירי. מגיעים לאחד מהבתים במושב ורואים בו מחבלים. הם פותחים עלינו באש, כשלנו אין כמעט מחסה. זיהיתי אדם חמוש קרוב אלי, אבל לא ידעתי אם מדובר באיש כיתת כוננות או במחבל. עשיתי לו תנועה עם הראש, ובתגובה הוא כיוון עלי את הנשק. הבנתי שנחשפנו ושאנחנו חייבים להתקדם.

"החבר הפצוע אמר לי שאם לא מפנים אותו בתוך כמה דקות - הוא לא חוזר הביתה. זאת היתה תחושה נוראית. אני מבין שאני צריך לחלץ אותו ואת עוז, לפני שתהיה עוד התקפת יריות. היו המון מחבלים סביבנו, והם זרקו הרבה מטענים ורימונים".

רק בדיעבד, אחרי העדויות ששמעו מבני הבית בפריגן, בני ועוז יודעים לספר שהמחבלים עלו לקומה השנייה של הבית, ומשם החלו לצלוף במחלצים. מהירי הזה נפצע קשה חברו של בני ונזקק לטיפול בשטח. עוז נפצע בירך והתקין לעצמו חוסם עורקים. במקביל עוז התקשר לכל חברי כיתת הכוננות בשלומית, ודיווח על הפגיעות ועל הצורך בחילוץ הפצועים.

מקבלי ההודעה לא היססו גם הם. ראובן ז"ל ואביעד ז"ל קפצו בתגובה לרכבים לצד משה אבוקסיס, ודהרו מייד לכיוון פריגן. ממנים חברי כיתת כוננות אחרים שישמרו בינתיים על שלומית. אגב, בסוף יום הדמים יתברר שאף מחבל לא חדר אל היישוב.

עוז: "ארבעה חבר'ה הצטרפו אלינו, ביניהם ראובן ואביעד. הם פשוט קפצו אלינו במהירות מטורפת והתמקמו מאחורינו, הצטרפו ללחימה. דיברתי עם ראובן שלוש פעמים לפני שהוא חטף את הכדור. אני הייתי מצד אחד של הבית שבו שהו המחבלים, והוא והאחרים מהצד השני. שמעתי יריות לכיוונם. אחד מהחברים שלנו, מיכאל גוטסמן, נפצע קשה מקליע בבטן. ראובן ניהל את האירוע מהצד שלו בקרב הרואי, והמשיך לירות על המחבלים. חבר נוסף, יהודה, נפגע מרסיס בקרסול עקב רימון שנזרק אליו. אני לא יודע באיזה שלב ראובן ואביעד נהרגו, אבל אני יודע שהם לא סבלו. הם עלו בסערה השמיימה, אחרי שהצילו יישוב שלם".

בני: "בשלב מסוים מישהו שלח הודעה שלפיה המחבלים חזרו לאופנועים שלהם, הפעילו מטען על שער היציאה האחורי מפריגן, יצאו לכביש 232 - ועזבו. אנחנו נכנסנו בצורה מאובטחת לבתי המושב כדי לבדוק מי נשאר, וחילצנו את האנשים שהיו שם. בעל אחד מהבתים אמר לנו: 'היינו הבאים בתור אצל המחבלים, ואתם הצלתם אותנו'".

עוד: "בדיעבד התברר שבאחד מהבתים בפריגן ישבה משפחה עם ארבעה ילדים קטנים, שלא הצליחו לסגור את דלת הממ"ד. אם המחבלים היו מגיעים ונכנסים לשם - הם לא היו נשארים בחיים".

בני: "לשלומית חזרתי ב־12:30 בצהריים בערך. ראיתי שכל הגברים ביישוב לקחו נשק וציוד והיו מוכנים להגנה. בעיניי זה הדבר המופלא, כי היה צריך לזה אומץ. אנשים הבינו שמדובר בתופת, ושיכול להיות שלא יחזרו, והם בכל זאת התייצבו להגנה. זאת הגבורה שלנו".

ארבעת הפצועים מהאירוע פונו לשיבא בתל השומר. עוז ויהודה שוחררו לביתם בתחילת השבוע. בועז ומיכאל עדיין מאושפזים. "זה מטורף שהצלחנו לגרש את הרעים", אומר עוז. "מי שנלחם איתנו זה עם ישראל: חילונים, מתנחלים, אנשי קיבוצים - כולם זה לצד זה. כולנו מאוחדים, כי זה מה שנדרש מאיתנו. ואי אפשר להתעלם מנשות שלומית הגיבורות, שלא שאלו שאלות ולא עצרו אותנו, ולמעשה התירו לנו לצאת ולהילחם להגנה על יישוב שכן. הן אלה שדחפו אותנו ונתנו לנו את הכוח".

עדות מהרגעים האחרונים

גם בקיבוץ כרם שלום, באותו המרחב, התכוונו לחגוג את שמחת תורה בשקט. בשבת בבוקר החלו בבית משפחת ויצן ההתארגנויות לקראת תפילת החג, שהיתה אמורה להתחיל ב־7:30. אבל אז התפוצץ הכל.

"שמענו אזעקת צבע אדום. זה עניין סטנדרטי, ואנחנו יודעים מה לעשות כשנשמעת האזעקה, למרות שאנחנו לא מקומיים", משחזר הלל משען, אחיה של טליה ויצן וגיסו של לוחם כיתת הכוננות עמיחי ישראל ויצן ז"ל, שנהרג בקרבות עם מחבלי חמאס. הלל, תושב ירושלים, הגיע להתארח בכרם שלום בחג עם אשתו הטרייה. "החלטנו להישאר בממ"דים, ואחרי כמה דקות קראו לכיתות הכוננות לצאת, כי יש חדירה של מחבלים.

רכז ביטחון שוטף: "בפשיטה הראשונית נהרגו הרבש"צים של בארי, עין השלושה, כיסופים, מפתחים, ניר יצחק, חולית, סגן הרבש"ץ של מושב ישע, ועוד. תשע שעות חבריי לחמו לבדם. אילולא הם, מספרי הנרצחים היו גדולים הרבה יותר"

"רוב הזמן כיתות כוננות יוצאות אחרי הודעה על נפילת פצצות מרגמה ורקטות, כדי לבדוק נזקים, לעזור ולסייע. ברגע שהתקבלה הקריאה בעניין המחבלים - עמיחי לא התלבט לרגע. הוא אמר לנו: 'אני הולך, בשביל זה התאמנו'. היה לו ברור שכולם יוצאים - וגם הוא".

לוחמי כיתת הכוננות נערכו במהירות, אף שלא ידעו מראש מהו היקף האיום הצפוי להם. רכז הביטחון השוטף בקיבוץ, אליה בן שימון, חילק את הלוחמים המעטים לצמדים, ואלו יצאו להגן על קיבוצם מול עשרות מחבלים שפשטו עם מטענים וכלי נשק.

רצה הגורל, ועמיחי ויצן ז"ל וידידיה רזיאל ז"ל צוותו יחד, כצמד. השניים הם חברי ילדות, גדלו יחד ביישוב פסגות שבמטה בנימין, ולאחר מכן למדו יחד בישיבת בית אל ובישיבת אלון מורה. הם הקימו במשותף את הגרעין הדתי בקיבוץ כרם שלום ולמדו יחד עבודה סוציאלית. בשעות הערב למדו בכולל ביישוב נווה.

"היו שם בסך הכל תשעה חברי כיתת כוננות ושישה לוחמים, ששמרו על הקיבוץ במשך שש שעות. הם הצילו את כל התושבים. כולם בחיים, ורק שניים נפצעו. הלוחמים עברו מבית לבית, מסמטה לסמטה, על מנת להציל אותנו", מספר הלל.

תוך כדי ההיתקלויות במחבלים, עמיחי לא שכח לנסות לעודד את בני משפחתו בהקלטות מיוחדות ששלח בווטסאפ. כך קיבלו בני המשפחה עדויות מפיו על רגעיו האחרונים.

"אין מה לעשות, אנחנו באמצע אירוע, בתוך הקיבוץ", אמר לאשתו, טליה, באחת מההקלטות. "הכל בסדר, הכל בשליטה, כיתת הכוננות שלנו במצב הכי טוב מכל הקיבוצים באזור". הוא הציע לנסות לעודד את הילדים ולסייע להם בעת השהות הארוכה בממ"ד. "תייצרו להם אווירת חג, לא יודע מה. תרקדו איתם, תעשו תפילה, תביאו להם את כל הממתקים שיש בבית, בסדר? צריך עכשיו לעבוד על לעשות להם הרגשה טובה. זו המשימה".

הלחימה גברה, וההקלטה הבאה ששלח עמיחי היתה כבר פחות אופטימית. "ממש־ממש־ממש לא להסתכל מהחלון. לא מתאים בכלל־בכלל. יש דברים שלא כדאי שיראו", הזהיר את טליה. "חוץ מזה, אנחנו עוד באירוע, לא נגמר האירוע", הוסיף.

בשלב זה מצטרפת לממ"ד משפחה נוספת, ועמיחי ממליץ למשפחתו בהקלטה למצוא תעסוקה תוך שמירה על זהירות. "לא להיות שאננים בבית. נצח ישראל לא ישקר. אנחנו במצב מצוין, אבל שום דבר לא ברור".

אלא שהמצב בקיבוץ לא היה מצוין. לוחמי כיתות הכוננות נלחמו מעטים מול רבים נגד עשרות מחבלים חמושים בנשק רב. "אב משפחה שהגיעה אלינו נפצע באורח קשה. המשפחה סיפרה שהוא נפצע ממחבלים בבית, ואז הבנו את חומרת האירוע", מספר הלל.

שוב ושוב נתקלו עמיחי וידידיה במחבלים - וחיסלו אותם. "עמיחי הסתכל ללא מעט מחבלים בלבן של העיניים - וחיסל", משחזר אחד מחברי הקיבוץ שהיה עד לאירועים. למרבה הצער, לבסוף ירו מחבלים לעבר שני חברי הילדות - ורצחו אותם. רק אחרי צאת השבת הגיעו אנשי צח"י לבני משפחת ויצן, שהיו נצורים בממ"ד במשך 12 שעות, ובישרו להם את הבשורה המרה. עמיחי וידידיה גדלו יחד, למדו יחד, התגוררו באותו הקיבוץ - ונפלו זה לצד זה.

במעין צירוף מקרים גורלי, באפריל האחרון ראיין כתב "ישראל היום" איליה יגורוב את טליה ויצן, כחלק מפרויקט "הכי ישראלי" למוספי יום העצמאות. "כבר ארבע שנים וחצי אנחנו פה", סיפרה על חייה בכרם שלום לצד עמיחי וחמשת ילדיהם. "אני עוסקת בחינוך ובעלי עובד בישיבה תיכונית־חקלאית. תמיד ידענו שאנחנו גרים בנקודת הקצה, במשולש הגבולות. זה באמת מרגש לחיות בנקודת קצה כזאת".

כשנשאלה על האתגר הביטחוני בחיים במקום ענתה טליה: "אנחנו מתמודדים עם המצב ולא מתעלמים ממנו. יש פה קהילה מדהימה וחוסן קהילתי מדהים, יש פה אנשים שעברו ועוברים דברים לא פשוטים. השאלה תמיד היא איך מתמודדים, ולא איך עוזבים. גם להיות בנתינה כאן, לחיילים, זה נותן לנו כוח".

פתאום שתיקה בקשר

וזה אינו צירוף המקרים המצמרר היחיד. בתחילת הקיץ הגענו, החתום מעלה והצלם יניב זוהר ז"ל, שנרצח בשבת עם אשתו ושתי בנותיו בקיבוץ נחל עוז, לאימון מיוחד של אנשי כיתות כוננות. מדובר היה בקורס אימון מדריכי כיתות, הטופ שבטופ של יחידת מבצר, היחידה שמאגדת את לוחמי כיתות הכוננות. במוצב נטוש בלכיש התאמנו הלוחמים על פריצה למבנים ועל לחימה נגד מחבלים. הדגש הושם אז בעיקר על יו"ש, בעיצומו של גל טרור קשה.

איש מהלוחמים שהגיעו לאימון מעוטף עזה לא שיער שכעבור שבועות ספורים ייאלצו ליישם בשטח את מה שלמדו, בקרב אמיתי, ושהצלם שתיעד אותם, יניב, יאבד את חייו לצד משפחתו במסע הטבח הרצחני מעזה.

אחד מהלוחמים שעימם שוחחתי באימון היה ברק בן איריס (34), תושב קיבוץ ארז בעוטף, ששירת בהנדסה קרבית. מאז שחרורו הוא חבר בכיתת הכוננות הקיבוצית, לצד עבודתו כחקלאי. "כשאומרים לישראלי 'עוטף עזה', הקונוטציה הראשונה היא ירי מרגמות וצבע אדום, אבל איום החדירה הוא אחד מהאיומים הגדולים ביותר באזור, גם אחרי שגדר המערכת שודרגה ואיום המנהרות פחת", אמר - ולא ידע מה ניבא. השבוע סיפר ברק שהוא אמנם בסדר פיזית - אך השבר בלב קשה וכואב.

הקשר הפנימי בין הרבש"צים ביטא את עומק השבר שאירע בשבת התופת. אנשי כיתות הכוננות בעוטף התחננו לסיוע, זעקו כשמחבלים הסתערו לעברם - והשתיקה שבאה אחר כך היתה רועמת. "זה היה יותר מזעזע מהקלטות הקשר של קו המוצבים במלחמת יום כיפור", מספר רבש"צ של אחד מהמושבים. "אנשים נהרגו בקשר, דיווחו על פגיעות וביקשו סיוע דחוף. הם צעקו לפינוי ודיווחו שנגמרה להם התחמושת.

"בפשיטה הראשונית נהרגו הרבש"צים של בארי, עין השלושה, כיסופים, מפתחים, ניר יצחק, חולית, סגן הרבש"צ של מושב ישע ועוד. במשך שמונה-תשע שעות החברים שלי לחמו לבדם, עד שהצבא התאפס על עצמו והתחיל להזרים כוחות. אם הם לא היו עומדים מול המחבלים - מספרי הנרצחים היו גדולים בהרבה. הרבש"צים ולוחמי הכוננות הצילו כמויות של אנשים".

רבש"ץ תלמי יוסף: "לוחמי כיתות הכוננות לא ויתרו ולא ברחו, למרות שידעו שאולי לא ייצאו מזה חיים. קפצנו בלי לדעת מהי תמונת הקרב, בלי אינפורמציה מהצבא, בלי מודיעין. לא התנהלנו ככוח צבאי, אלא כקבוצה של אנשים שמכירים איש את רעהו"

כיתת הכוננות של מושב תלמי יוסף היא אחת מהגדולות שבעוטף עזה - 12 לוחמים בסך הכל - אך בשל קיצוצים שנבעו מחשש לגניבות נשק, רק שליש מהם היו חמושים בנשקים ארוכים, אחרים חמושים באקדחים, והשאר ללא כלי נשק כלל.

"שני טנדרים מלאים במחבלים הגיעו למרחק 100 מטרים מתלמי יוסף, כנראה החליטו לא להתנגש איתנו - והמשיכו הלאה ליישוב אחר לטבוח בו", מספר רבש"צ המושב, שביקש לא להזכיר את שמו. "הגבול כאן תמיד היה נראה לי בלתי עביר. חשבתי שבמקרה הכי גרוע תזלוג חוליה של שלושה מחבלים, ויתפרו אותם על איזה יישוב סמוך־גדר. ראיתי את הדיווחים על חשש לחדירה, והצבא ידע על כל דבר קטן שזז, ופתאום הכל נעלם - והדבר הראשון שחיות האדם מעזה פגשו זה את כיתות הכוננות.

"אני מתראיין עכשיו כדי שהציבור יידע על גבורת לוחמי כיתות הכוננות. הם לא ויתרו ולא ברחו, למרות שראו בעיניים מול מה הם הולכים להתמודד, וידעו שאולי לא ייצאו מזה חיים. אנחנו, הרבש"צים ואנשי הכוננות, קפצנו בלי לדעת מהי תמונת הקרב, בלי אינפורמציה מהצבא, בלי מודיעין. לא התנהלנו ככוח צבאי, אלא כקבוצה של אנשים שמכירים איש את רעהו, מתאמנים יחד, מדברים יחד ומבינים זה את זה. יש כאן גיבורים שהחזיקו יישוב שלם, ובזכותם אנשים חיים היום".

batchene@gmail.com
hanangreenwood@gmail.com