"אני ליברל שאין לו מפלגה": עוז זהבי ממציא את עצמו מחדש

שלושה חודשים אחרי לידת בתו הבכורה, כרמי, עוז זהבי הרגיש צורך פנימי עז להירשם לקורס צניחה חופשית.

"אני יכול להסביר את זה", הוא מנסה ולא בטוח מצליח. "פשוט היה לי קול פנימי שאמר 'אתה חייב לקפוץ ממטוס'. צניחה חופשית היא אחד מהדברים המטורפים שעשיתי בחיים. אתה נזרק מתוך המטוס ובצניחה הראשונה ממש צריך להכריח את עצמך לקפוץ, כי הגוף מסרב.

"גם להביא לעולם שתי בנות היה מהדברים המטורפים שעשיתי בחיי. קיבלתי רישיון צניחה כשכרמי היתה בת פחות מחצי שנה, וזאת היתה גם הפעם האחרונה שצנחתי. הייתי צריך את ההרפתקה הזאת לעצמי כי אני בן אדם מאוד אתגרי. אוהב דברים אקסטרימיים.

"גם מקצוע המשחק הוא הרפתקה אחת גדולה. הריגוש של קלוז־אפ למצלמה והריגוש שאני חווה שנייה לפני הכניסה לבמה זה היי פסיכי, כזה שאתה חייב להיות מסוגל לשלוט בגוף שלך ובתחושות כדי לנצח ו'לספק את הסחורה'. שליטה ברגשות היא הניצחון האמיתי של שחקן. בדיוק כמו לצנוח - הגוף בטירוף, אבל אתה חייב לשלוט בו כי אחרת תתרסק".

האקסטרים והריגוש היו חלק מהותי מהסיבה שבגללן אמר זהבי כן להצעה להיכנס לריאליטי ולהנחות את התוכנית החדשה והמבטיחה "פקין אקספרס", שתעלה ביום שלישי ברשת 13 ותנסה להיות יותר מגרסה משודרגת של "המירוץ למיליון" ו"הישרדות". מדובר בפורמט הולנדי־בלגי מתחילת המילניום, שזכה להצלחה בכמה מדינות אירופיות, בעיקר בצרפת, וכעת זוכה לגרסה ישראלית.

המתמודדים עוברים מרוץ של 5,000 קילומטרים, שאליו הם יוצאים כמעט בלי כלום ועם תקציב של דולר ליום. בין משימות מסובכות להדחות, עליהם להסתדר לבדם במדינה זרה מבחינת הסעות, אוכל, לינה ועוד.

"זה כמו גיבוש לשייטת, ומבחינתי זה היה לקפוץ אל הלא נודע", מתאר זהבי חודשיים של צילומים באסיה.

"אני איתם בחרא, כמו שאומרים, כי המנחה בתוכנית מעורב יותר מאשר בפורמטים אחרים. הוא מחכה בכל נקודה ונמצא תמיד במרוץ פנימי כדי להקדים את המתמודדים, שמאוד מפתיעים ומהירים.

"התעקשתי להיות מאוד מעורב וחלבתי אינפורמציה מכולם. האופי שלי הוא להגדיל ראש, אז היה לי צורך בוער להכיר את המתמודדים, לדעת מה עובר עליהם וכל הזמן לקבל דיווחים מהשטח 24/7, כי מידע זה כוח. רציתי לחוות את כל הדברים ולא רק לדבר רהוט ודרמטי".

עד כמה קשה היתה החוויה?

"לצלם היתה חוויה קשה כמעט כמו למתחרים. היינו בשומקום. לא ישנו בבתי מלון, אלא בהוסטלים הכי דלוחים בעולם. לפעמים לא היה מה לאכול. זה הזכיר לי שירות צבאי עם לו"ז צפוף.

"להתעורר כל יום בשלוש לפנות בוקר, לנסוע שעתיים-שלוש לאן שהוא כשבדרך צריך ללמוד בעל פה את הטקסט, ואז פוגשים את המשתתפים ואומרים להם מה יהיה בהמשך היום. אתה כל הזמן בדרכים. בחילות, הקאות, שלשולים. קיבלתי שתי הרעלות מזון. הגוף שלי התפחלץ שם הרבה פעמים".

איך עומדים מול מצלמה במצב פקקטה וממשיכים לתפקד כרגיל?

"היה לנו רופא בהפקה, והוא הביא לי כדור שעצר את כל פעילות המעיים לאיזה שבועיים. אחרי השבועיים האלה שילמתי את המחיר, ואחרי חודש עוד פעם אכלתי איזה משהו ושוב התפחלצתי. רציתי להיות גיבור ואכלתי שם הכל, דגים נאים וכל זה. חשבתי ששום דבר לא יקרה - וקיבלתי בראש.

"היו ימים שהרגשתי בהם מאוד־מאוד לא טוב. דרך אגב, לא הייתי היחיד שהגוף שלו תקף אותו, אבל לא היה אפשר לעצור. חודשיים של צילומים מדי יום, וגם כשיש הרעלת מזון מוכרחים להגיע ללוקיישן ולהצטלם. איך עושים את זה? כשהמצלמה דולקת, אתה מחייך ועושה את העבודה שלך. ראיתי מולי את המתמודדים, נושאים את עיניהם אלי, והם נתנו לי כוח לעשות את זה בשבילם. עם כמה שהיה לי קשה, להם היה יותר קשה ואנחנו כהפקה מייצגים עבורם משהו שדוחף קדימה".
אז מי שיגיד לך "איזה כיף, חודשיים של עבודה בחו"ל", אתה תקיא עליו?

"בצילומי 'פקין אקספרס' הרבה פעמים הרגשתי כאילו אני מחולק לשניים. מתפקד כי הגוף אומר שיש מלחמה, ואז בסוף היום כל הרגשות צפים. בשיחות עם הגר והילדות הגעגועים היו עזים, ואתה קרוע"

"זה ממש לא הסוג הכיפי של עבודה בחו"ל, אבל יש מקומות יפים שלפעמים מגיעים אליהם, רואים אנשים בבגדי ים על החופים והקנאה גדולה. התחלנו בקמבודיה, אבל חרשנו עוד מדינות והגענו לאזורים מאוד עניים. מקומות כפריים פשוטים, שאין בהם כלום. וחום היסטרי. צילמנו בעונה שבה הם שורפים את היערות בשביל שדות אורז ואז כל דרום מזרח אסיה מתכסה בענני עשן שחורים, כמו חממה של חום ועשן. אבל עמדנו בזה בגבורה כי המטרה מקדשת את האמצעים.

"הרבה פעמים הרגשתי כאילו אני מחולק לשניים. מתפקד כי הגוף אומר שיש מלחמה, ואז כשמסיימים את היום ומגיעים לאכסניה - פתאום כל הרגשות צפים. בשיחות בפייס־טיים עם הגר והילדות הגעגועים היו עזים וקשים, ואתה קרוע".

"אבא על מלא"

זהבי כבר בן 40, והוא רחוק מאותו נער שעשועים פרוע ובליין שהיה בתחילת הקריירה. הוא התמסד, מתגורר עם אשתו הגר בצפון תל אביב ומגדל שתי בנות - כרמי, בת 4 ושמונה חודשים, ולליב, בת שנתיים וקצת. ועדיין, יש לו עבודה לא שגרתית מה שמשפיע באופן ישיר על חיי המשפחה.

"זו לא הפעם הראשונה שאני עוזב את הגר והבנות", הוא אומר. "בשנים האחרונות היו לי הרבה עבודות בחו"ל. עכשיו, למשל, אני מצלם סדרה בחו"ל. הקטע של לטוס לעבודה קיים מהיום שהקמנו את המשפחה. לאורך צילומי 'פקין אקספרס' הייתי לגמרי מוכן לשמוע על הקשיים של הגר, אבל היא בחרה לשדר לי שהכל טוב ולא העמיסה עלי רגשית.

"במקצוע הזה או שאני מאוד עסוק או שאני לא עושה כלום, וכשאני לא עושה כלום זה אומר מאה אחוז בית. מאה אחוז אבא. משתדל להיות מאה אחוז בן זוג. אבל יכולים להיות פתאום שלושה חודשים שאני בצילומים או בהצגות. הנה, למשל, בפברואר, טפו טפו טפו, אנחנו עומדים לצלם עונה חדשה של 'זגורי', ובמקביל אני נכנס לעשות הצגות בקאמרי. אז כבר אמרתי להגר, 'בפברואר, מרץ ואפריל אין אותי'. אנחנו מגובשים בזה.

"אתה יודע למה אני בסדר עם זה? כי עכשיו שלושה חודשים היה אותי מאה אחוז, אבא על מלא. אני עם הבנות ואני בבית ואני אוהב את החיים שלנו כמשפחה. זה ממלא אותי. אם אבא רגיל עובד מתשע עד חמש, אז ברמת הזמן הכולל יש לי יותר זמן עם הבנות שלי. יש בינינו קשר מאוד חזק, אז אין לי שום רגשות אשם".

מה אתה אוהב לעשות איתן?

"אני משכיב אותן כל ערב לישון ונהנה מזה מאוד. אני לא ממהר לצאת מהחדר שלהן, גם כי זה הזמן היחיד בחיים שלי שאני בלי טלפון ובלי סיגריות ובלי מסך ובלי בירה ובלי כלום. מספר להן סיפור ורק יושב לידן עם מנורת לילה. חצי שעה שאני חושב מחשבות על כסף, יחסים או עבודה. חצי שעה של עיבוד מידע. זאת מתנה גדולה מאוד".

אתה מוטרד מסיפורי הזוועה שנחשפים מדי פעם בפעוטונים?

"לא רק שזה מלחיץ שאין לנו מושג מה קורה לילד עשר שעות בגן, היה אצלנו בשכונה ברמת אביב מקרה בגן של הבת שלי. אירוע שבגלל צנעת הפרט של ההורים האחרים לא ארחיב עליו, אבל נוצר איזה עניין עם אחד הילדים, והיה מחדל מאוד גדול של חוסר תשומת לב מבחינת הגננת הראשית לצרכים של הילדים בכלל.

"כשזה קרה עשינו בלאגן גדול ובסופו של דבר הוצאנו את הבת שלנו מהגן. עוד הורים הוציאו את ילדיהם מהגן, והשנה הגן לא נפתח בגלל דברים שהיא סיפרה לנו שקורים שם. עוד ילדים דיברו וככה הכל התגלה. נראה לי שכהורים עשינו משהו בסדר אם היא הרגישה בנוח לספר מה שקורה, גם אם היא לא יודעת שמה שהיא מספרת לא בסדר.

"דרך אגב, זה קרה כשהייתי בצילומים של 'פקין אקספרס', אז נוסף על הכל הגר הוציאה את כרמי מהגן, לא היתה לה מסגרת וכל התקופה היא היתה איתה בבית".

וזה לא הרג אותך שדווקא ברגעים האלה אתה בצד השני של כדור הארץ ולא יכול לעזור?

"הגר ואני מכירים כל כך הרבה שנים. הסיפור שלנו בעצם מתחיל לפני כמעט 20 שנה. שנינו סטודנטים שנה א' ותוך כמה חודשים נהיה בינינו רומן ואנחנו ביחד. הלכנו פעם אחת לים, אני הייתי בן 24 והיא בת 25, ואמרתי לה: 'את חושבת שנהיה הורים טובים?' היא הסתכלה עלי וענתה: 'כן'.
"משהו בכרומוזומים שלי ידע, איך שרק הרחתי את הגר, שהיא תהיה האמא של הילדים שלי. ידעתי את זה תמיד, גם כשלא היינו ביחד. אז יש לי שקט נפשי מאוד גדול כשהיא איתן, למרות שגם לה יש המון קשיים".

"לפוצץ את האשכנזי"

עכשיו כדאי שתמחקו את כל מה שידעתם עליו, כי עוז זהבי האבא הוא אחד כזה שמתגלגל מצחוק מסרטונים של יובל המבולבל ומשחק כדורגל עם הילדה שלו.

"לשמחתי, התוכן שכרמי הכי אוהבת לצפות בו זה הבלט הקלאסי של 'היפהפייה הנרדמת'. כשתכנים אחרים התחילו להסתנן והיא התגלגלה לכל מיני כוכבי ילדים, כל הזמן מנעתי ממנה לראות את יובל המבולבל, למשל. יום אחד התגלגלנו לראות יחד סרטון שלו ואני התחלתי לקרקר מצחוק.

"מאז אני מרשה לה לראות אותו כי הוא באמת, אולי ישרפו אותי על זה, אבל אם אתה מסתכל עליו בעין של שחקן קומדיה פיזית, הוא מעולה. הוא אפילו עונה על החוק הראשון של משחק: תספר את הסיפור עם הגוף שלך.

"עבדתי שנים עם כלבים והגר תמיד צוחקת עלי, אבל יש דברים דומים. לדוגמה, שיטת הגמול החיובי, לעודד ולהרעיף מחמאות, כי גם כלבים וגם בני אדם רוצים להרגיש אהובים ושמקבלים אותם"

"כרמי גם מאוד אוהבת כדורגל. אני, נגיד, הייתי גרוע בכדורגל. להגר אין שום אינטרס שכרמי תשחק כדורגל, אבל אני אמרתי שאני מאתר מה מעניין אותה וממשיך משם. מפה לשם, אני והיא יורדים כמה פעמים בשבוע למטה לשחק כדורגל, והיא ממש שחקנית מעולה. יש לה בעיטות טובות וזה מצחיק אותי, כי זה תיקון עבורי.

"כשהייתי ילד תמיד היו בוחרים אותי אחרון, להיות השוער, ואז הייתי אוכל מכות מהכדור. המשחק אצלנו בשכונה היה לפוצץ את האשכנזי שעומד בשער.

"אבל חוץ מכדורגל, כרמי הכי בת שיש. נסיכות דיסני, שמלות, לקים, איפור. שתיהן אוהבות לצייר, אז יש לנו שולחן יצירה ענקי בסלון, והן מאוד אוהבות הצגות וריקודים. לשמחתי, עשיתי כמה הצגות ילדים, אז אני יכול להראות לה.

"מבין ההצגות שעשיתי היא הכי אוהבת את 'היפה והחיה'. אבל כשאתה משחק את החיה יש הרבה שאלות בבית. כשהיא ראתה שבסוף ההצגה הורגים את החיה היא נורא בכתה. זה יצטרף לסל השריטות שכל ילד מקבל מכל הורה. כרמי גם היתה איתי כמה פעמים בתיאטרון מאחורי הקלעים. שמע, היא נולדה לעולם הזה".

מה סולם הערכים שאתה משתדל להקנות להן?

"את זה הגר מאוד מובילה. אני עבדתי שנים עם כלבים והגר תמיד צוחקת עלי. אז סבבה, כלבים הם לא ילדים, אבל יש דברים מאוד דומים. לדוגמה, שיטת הגמול החיובי, לעודד ולהרעיף מחמאות, כי גם כלבים וגם בני אדם רוצים להרגיש אהובים ושמקבלים אותם ללהקה. זו הגישה שלי.

"הלכנו גם להתייעץ עם יועצת הורים איך להתמודד עם התקפי זעם של ילדים, מה כן ומה לא. חשוב לנו להקנות להן עצמאות, נימוסים וזהירות. נגיד, הגר לימדה את כרמי שאם היא נמצאת אצל חברה ומביאים לה כוס אז לשאול 'מה זה?', לא לשתות כל מה שמביאים לה".

היא כבר מבינה שאבא שלה הוא משהו מיוחד?

"לפעמים אני הולך איתה ברחוב ומבקשים להצטלם איתי, אז היא שואלת: 'אבא, למה הם רוצים להצטלם איתך?'. בכל פעם עניתי לה משהו אחר, עד שעליתי על התשובה הנכונה בשבילה: 'כי יש לי חברים בכל מקום, כולם חברים שלי'. וככה, דרך כרמי, זה גם עזר לי לאמץ פילוסופיה על החיים שלי.

הרבה שואלים אותי: 'לא קשה לך שכל הזמן עוצרים אותך לסלפי?', אז נורא תלוי איך בן אדם מתייחס לדבר הזה. כשאני מסתכל על זה כאילו כולם חברים שלי, זה עוזר להשלים עם זה. זו לא הפרעה או הטרדה, אלה חברים. אתה מזמין חבר לספייס שלך, משהו יותר מאפשר וחיובי לעולם, וזו נטו מתנה שקיבלתי מכרמי".

"עם חלה והכל"

זהבי נולד בראשון לציון בשנות ה־80. הוא שירת בצנחנים והשתחרר כעבור שנתיים בשל פוסט־טראומה, אחרי שבצה"ל העבירו ביקורת על תפקודו בפיגוע שהתרחש ליד עמדת השמירה שבה הוצב.

את הפריצה הגדולה בקריירה עשה בסדרת הנוער "האי", משם המשיך להופעות בפסטיגל, ואז חדר לעולם המבוגרים כשגילם תפקיד ראשי ב"עספור". ברזומה שלו אפשר למצוא הצגות תיאטרון ("שיער", "לא רק בלונדינית"), סרטים ("לעבור את הקיר", "התגנבות יחידים") וסדרות מצליחות ("עספור", "זגורי אימפריה", "ג'וני ואבירי הגליל"). רק בשנה האחרונה כיכב בארבע סדרות שונות - "בוגד", "העיר הטובה", "המדובב" ו"4:20", ובמקביל הוא משמש פרזנטור של החברות המסחריות "מטרו מוטור" ו"קפטן קרדיט". בקיצור, קשה לפספס את הפרצוף שלו על המסך.

על הוויכוח הלוהט כרגע בחברה הישראלית, בין דתיים לחילונים, הוא מסתכל במבט שכלתני ומכיל. "ההורים שלי מאוד מודעים פוליטית, ושולחן השבת תמיד רוחש וגועש. הבית שלי היה כוך ליברלי שבו לא עשינו קידוש, אבל כן אכלנו ארוחת שישי כל שבוע. לאמא שלי חשוב עד היום לכנס אותנו בסוף שבוע, עם חלה והכל.

"אבא שלי חילוני, אבל כשהייתי ילד הוא לקח אותי לבית הכנסת כדי לשמוע ניגונים שהיה שומע בצעירותו. הוא גדל במשפחה דתית ואחותו ז"ל היתה חב"דניקית.יש לי 13 בני דודים מהמשפחה שלו. הוא מעולם לא אמר לי כן דת או לא דת. למדתי לבדי על המסורת היהודית, שאני חלק ממנה, ועל הקונפליקט בין יהודים שחזרו לארץ ישראל ואיך הם יחיו בה".

ובחרת שלא להתחתן דרך הרבנות.

"אני לא רואה את הרבנות קשורה לחיים שלנו. אני מרגיש שזה קצת מגוחך לנהל היום מהלך דרך בית דין רבני, סנהדרין.

"אני ואשתי חילונים, ההחלטה על האחדות היא בינינו וההחלטה איך אנחנו חיים ומה הערכים שאנחנו מקנים היא שלנו. הבית שלנו כל כך אמיתי, מוחשי ומציאותי, שאני לא צריך את הסטמפה של הרבנות. זה נראה לי מסובך.

"מה שכן רצינו לעשות, ולא הצלחנו בגלל הקורונה, היה חתונה כדי לחגוג את האהבה שלנו. אני לא מרגיש שום רצון להתחתן כדת משה וישראל. אני ציוני, אני פטריוט, ואני גם יהודי שמתייחס ליהדותי. יש לי זיקה לדת, ולכן יש לי הרבה דעות שיכולות לסתור דעה רגילה של אנשים ליברלים. לצורך העניין, הזכות של יהודים ללמוד תורה בארץ ישראל. שיהיו לנו כאן אנשים חכמים בתורה אפילו ברמת הסימבוליות.

"היהדות סימבולית, היא מסמנת מאיפה באנו, למה אנחנו פה, ולאן אנחנו הולכים ברמה המוסרית־מצפנית. זה יכול ללכת יד ביד עם מדינה ליברלית, אבל בני אדם מעוותים הכל וזה הופך למאבק על שליטה, כסף, תקציבים. כל אחד מושך לקהל הבוחרים שלו, והכל נהיה שחיתות אחת גדולה. אני לא מאמין לאף אחד. אני ליברל שאין לו מפלגה".

"אני ואשתי חילונים, ההחלטה על האחדות היא בינינו וההחלטה איך אנחנו חיים ומה הערכים שאנחנו מקנים היא שלנו. הבית שלנו כל כך אמיתי, מוחשי ומציאותי, שאני לא צריך את הסטמפה של הרבנות"

להיות היום אמן זה להחליט אם להביע דעה פוליטית בפומבי, או לחטוף על זה שאתה לא מדבר.

"אני חושב שלחלק את זה לכן או לא זה להסכים להשתתף בניסוי. מי אמר שהשאלה צריכה להיות האם להשמיע דעה פוליטית? כל הזמן מניחים על השולחן את השאלה 'אז מה אתה? שמאל או ימין?', למרות שזו שאלה מפלגת. מי אמר שזה כזה דיכוטומי? מי אמר שבאמנות אתה לא משמיע דעה?

"גם כשאני משחק דמות שנוגדת את הערכים שלי, אני יכול להגיד משהו על מה הם ערכים ולדבר עליהם. עשיתי גם את 'שיער' וגם את 'לעבור את הקיר'. בראשון שיחקתי בחור מופקר, בשני בחור שמפלרטט עם הדת. מה משותף לשני המסרים? דעה חופשית. אני מנסה לדבר בלי פילטרים ולהביע את עצמי בצורה מדויקת, כי אני מאמין שהאמת צריכה לצאת לחופשי".

"לצאת מתל אביב"

"אני מתחרפן מלגור בדירה. אני רוצה בית רחב וגדול עם חצר. אפילו דירת גן במחיר נורמלי. אני רוצה לצאת מתל אביב", הוא אומר לי בפגישתנו בבית קפה בנמל. "הכי כלכלי זה לצאת מהעיר, בטח ברמה של קניית בית.

"להגר יש עבודה זמנית, היא מדריכת פילאטיס. זה חצי משרה, לא כל יום, ובשעות שהבנות בגן, ואפשר לעשות את זה בכל מקום. בגלל שלי יש עניינים בתל אביב, אני צריך לגור בעיר.

"בגדול נכנסתי עכשיו יותר לתיאטרון, אז ב־2024 אהיה הרבה בקאמרי ויותר הגיוני לי להיות בעיר, אבל בתקופות שבהן אני לא עושה תיאטרון אני מרגיש שאין לי סיבה לגור בעיר".

כן, המחשבות של זהבי עפות להרבה כיוונים. "נראה לי שזה חלק ממשבר גיל 40", הוא מחייך. "יש לי הרבה מחשבות בתקופה האחרונה. אני מאוד עוסק בכסף, בפנסיה, בהשקעות, באיך לשחק עם הכסף ובמה קורה עם האינפלציה והריבית. אנחנו גרים בדירה שכורה, יש לי דירה ביפו שגרתי בה שנים ואני משכיר אותה, ואנחנו חושבים איפה נרצה לגור ואם לקנות או להשקיע.

"אני חושב הרבה על העתיד, על לא לשרוף את הכסף ועל מה יהיה בעוד 20 שנה, כשאהיה בן 60. איך אני אעבוד וכמה. זה פתאום הגיע עכשיו, בגיל 40. לא הייתי כזה פעם, חייתי את הרגע.

"העלויות של המחיה עלו, אבל אני עדיין משתדל לא לחסוך מעצמי את מה שאני צריך. יש לי חיים יקרים כי אני אוהב. אני לא מבזבז על בגדים וכאלה, אלא מעדיף להוציא כסף על דברים של בנים, מכוניות, אופנועים. יש לי שני זוגות של אופניים חשמליים עם כל השיפורים. בכל זמן פנוי אני מסתכל על אופנועים חדשים, מכוניות חדשות. אנחנו לא חוסכים מעצמנו. אם בא לנו אנחנו קונים. אנחנו חיים, אבל החיים עולים".

"אני חושב הרבה על העתיד, על לא לשרוף את הכסף ועל מה יהיה בעוד 20 שנה, כשאהיה בן 60. איך אעבוד וכמה. זה פתאום הגיע אלי עכשיו, בגיל 40. לא הייתי כזה פעם, חייתי את הרגע"

איך אתה מבלה את שעות הפנאי?

"אני אוהב לגלוש, לעשות סקייטבורד או סתם לשרוץ במרפסת ולא לעשות כלום. לנגן בגיטרה ולעשות מוזיקה באפליקציות. אם אני לא עושה את זה, נהיה לי חור בלב".

"אני אולד סקול"

ואולי הסממן הכי קלאסי של ההתבגרות שלו היא מבט מפוכח על התעשייה ועל הדור הצעיר, שמנסה להיות עוז זהבי הבא ולפרוץ דווקא דרך האינסטגרם והטיקטוק. "יכול להיות שאנשים חושבים 'בגיל צעיר אני צריך להיות חזק ברשתות כדי להיות שחקן'", הוא אומר, "אבל במציאות האמיתית אין לזה כל קשר. כי הרשת החברתית היא בסך הכל כלי פרסום, שלט חוצות, והשאלה היא אם יש לך מה למכור. אני את הבנייה שלי עשיתי במקום אחר. אני אולד סקול.

"אני בא מדור שהתוכן עבורו הוא קדוש. משהו שיושבים וחושבים עליו, תופרים אותו כמה חודשים. זה לא אינסטנט. אלה שמצליחים ברשת עובדים בזה. זה עסק. הם מקבלים פילוח מהאינסטגרם מה קהל היעד רוצה.

"אז כשמישהי שופכת את הלב על אימהות ועל כמה קשה וכמה אני לא ישנה בלילה - זה עסק. הרי אף אמא לא באמת רוצה לקחת את הטלפון בשלוש בלילה ולתעד את עצמה לא ישנה כי התינוק בוכה. אני מכבד את מי שעבר תהליך טבעי עם זה, אבל אני לא עברתי תהליך טבעי עם זה".

"יכול להיות שאנשים חושבים 'בגיל צעיר אני צריך להיות חזק ברשתות כדי להיות שחקן', אבל במציאות אין לזה כל קשר. הרשת החברתית היא בסך הכל שלט חוצות, והשאלה היא אם יש לך מה למכור"

אולי אתה פשוט לא בדור הנכון.

"אם הייתי נולד 20-15 שנה מאוחר יותר, חד־משמעית הייתי היום כוכב רשת. כי כשהייתי בן 17 עד 24 הייתי מאוד לא מודע לעצמי ורק רציתי שכולם יכירו אותי. גידלתי ראסטות, הלכתי עם חולצות מאנגה ומכנסי באגיז ונסעתי בחיפושית צהובה. הכל כדי להגיד 'תראו אותי, שימו לב אלי'.

"ואיפה חיפשתי את זה? חיפשתי את זה מגיל ממש צעיר באודישנים וככה דחפתי את עצמי אז. זה שלא היו רשתות חברתיות עזר לי להגיע לערוצים הנכונים, למפיקים, וכבר בגיל 17 הנחיתי את רצועת הנוער של yes עם יעל בר זוהר. בהתחלה רק רציתי להיות מפורסם, לקח לי הרבה שנים במקצוע כדי להבין שאני פה גם בשביל להגיד משהו".

ולא רצית בשום שלב לבוא עם חזון משלך, לכתוב או לביים?

"אני מאוד רוצה. הרבה גופי שידור אמרו לי 'בוא תכתוב, אנחנו נשדר', אבל צריך בשביל זה דרייב. הייתי ממוקד במשחק, עברתי הרבה קשיים בדרך, אבל מרגע שהבאתי עצמי לתוך הזירה גם נכנסתי לאזור נוחות. אני כן רואה את עצמי בעתיד מתפתח לאזור של בימוי.

"עשיתי את 'שיער' ואת 'לעבור את הקיר'. בראשון שיחקתי בחור מופקר, בשני בחור שמפלרטט עם הדת. מה משותף לשני המסרים? דעה חופשית. אני מאמין שהאמת צריכה לצאת לחופשי"

"אחרי 'הזמר במסכה' הוצאתי שיר, וההתנסות הזאת היתה ממקום שאני באמת רוצה ליצור. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחלומות שלי, ואם הייתי רוצה להגשים את כולם הייתי צריך להפסיק לשחק.

"אני משתעשע ברעיון ללמוד את כל המקצועות של אלה שאני צריך כל הזמן להתייעץ איתם. ראיית חשבון, השקעות, עריכת דין. להיות סלף־מייד מן ובגיל 50 לדעת הכל. אבל במציאות אין לי כוח, לא נראה לי שזה יקרה".

איפור: נעמי דלאל, שיער: אבנר מלכה, סטיילינג: שיר אליה, בגדים: g-star