החיים עצמו: דוד חיים - כבר לא לילדים בלבד

ערב יורד על מתחם הסופרלנד בראשון לציון. השמיים מחשיכים מוקדם יותר, כדרכם בזמן זה של השנה. ארבע רקדניות לבושות חצאיות וגופיות צבעוניות מסתודדות בפינה, מאחורי במה בכניסת הספקים של הפארק. מנהל ההצגה מתרוצץ ביניהן ובין אנשי הביטחון, מכין ציוד ואביזרים, מוודא שהכל מוכן למופע שיתחיל מייד כשהקהל בצד הבמה יסיים להתאסף.

לבמה יעלה תכף חיים אוסדון - "דוד חיים", כפי שרוב הילדים בארץ מכירים אותו - ל־45 דקות של שירה, הנחיה, משחק לצד בובות עצומות, מוזיקה והפעלה. בינתיים אוסדון עומד דרוך בצד, חנוט בחליפה ועוטה פפיון, מחליף דברים עם אנשי ההפקה ומפקח על הכל.

"אתה יודע", הוא אומר, "עם כל הרזומה שלי ועם ניסיון של 30 שנה, אף פעם לא הרגשתי כוכב. יש כאלה שאולי יגדירו אותי 'כוכב ילדים', אבל לפני כל הפקה תמיד יש בי הפחד שמישהו יגלה שאני לא מספיק טוב, שהבלוף יתגלה, שמישהו יעלה עלי".

תסמונת מתחזה קלאסית, שהלוקים בה הם בדרך כלל המוכשרים והצנועים, אלה שלרוב גם לא יטפחו את המודעות הדרושה כדי להעריך את עצמם נכון.

"בגלל זה לכל הפקה שאני מגיע - אני בלחץ", הוא מסביר, "אומרים לי: מה אתה בלחץ? זה ה'מותק של פסטיבל' השביעי שלך. אבל אני בכל זאת בא בחוסר ביטחון, בשביל להוכיח את עצמי. גם ההתנהלות שלי מראש מסרבת להיות התנהגות של כוכב. כוכבים נכנסים לחדר ההלבשה ומחכים לסימן לצאת. אני בא כמה שעות לפני, בודק שהכל יושב, שהתלבושות נמצאות ושהכל עומד. אני חייב תמיד לוודא הכל. אומרים לי: שב בוואן, הכל בסדר. זה אותו הצוות שהיה איתך אתמול. אבל אין לי את המניירות האלה.

"אולי זה מה ששומר עלי. גם כשאני מופיע מול 5,000 או 10,000 איש ביום העצמאות, אני אף פעם לא מרגיש כוכב. אני מרגיש שאני 'חיים הליצן' שהתמזל מזלו".

"ממני עוברים לנועה קירל"

למזלו של אוסדון, מי שמקיפים אותו רואים בו סטאר לכל דבר. כזה ששמו נאמר באותה נשימה עם יתר כוכבי הילדים המובילים בארץ. "אנחנו הכי אוהבים לעבוד איתו", אומר אחד מאנשי האבטחה של הפארק. "מני ממטרה עושה לנו כאב ראש, מיכל הקטנה חוזרת על עצמה, יש אמנים שצריכים לעצור בשבילם את המתקנים. אבל חיים הוא אחד שאפשר להשאיר את המתקנים עובדים בזמן המופע שלו, כי יבוא קהל". וקהל אכן בא, לוקח חלק פעיל במופע, משלים את המשפטים ושר את השירים. אמא אחת בקהל מפגינה בקיאות מרשימה בחומרים.

בסוף המופע אוסדון ישוב אל מאחורי הקלעים, ינגב במטפחת את הזיעה מפניו, יתיישב על כיסא ויסמן לאחראי לאפשר כניסה מסודרת של הורים וילדים שעומדים בשורה ארוכה, מחכים להזדמנות לספוג אבק כוכבים (בטרם יעלה על אותה הבמה הזמר סטפן לגר). עם כולם, עד האחרון שבהם, דוד חיים יצטלם ויחייך. באותו הרגע, הוא מסביר, כל אחד מהם הוא ה־VIP שלו.

מוקדם יותר באותו היום, במשרד בביתו שבנס ציונה, אוסדון מציג בפניי תוכנית עבודה רב־שנתית בקלסר עבה ומסודר. מלבד קונצרט מיוחד בשם "הכוכבים פורשים כנפיים" בניצוחו של גיל שוחט (3.10 בבית האופרה), "ג'מבו מותק" עם ציפי שביט, מני ממטרה, מיקי, רוי בוי ומשפחת ספיר ועונה רביעית של "דוד חיים בא", שתעלה בערוץ הכוכבים ב־1.10, חיים ממשיך לעבוד עם רכבת ישראל, שעימה הוא מנגיש לילדי ישראל את הרכבת באמצעות ספרים קצרים ושותף בתוכנית בערוץ הספורט, שחוזרת לתקופת ילדותם של הספורטאים המוכרים בארץ.

והוא גם מפתח פורמט שאותו הוא מייעד לשידור עתידי בטלוויזיה האמריקנית - שעשועון בשם "Smash the Car" (מחץ את האוטו). "אתה בא עם האוטו שלך, ומעליו יש כדור הריסה כמו אצל מיילי סיירוס", הוא מסביר. "שואלים אותך שאלות. עם כל תשובה נכונה שאתה עונה - הכדור עולה. ענית תשובה לא נכונה - הוא יורד. הקטע הוא שאם אתה מנצח, אתה יוצא עם אוטו חדש. ואם לא - מוחצים לך את האוטו. משהו מאוד קיצוני, אמריקני. זה לא לארץ".

אני ושני ילדים ג'ינג'ים

קהל היעד שלו הוא ילדים בוגרים יותר, אבל הקהל ההארדקור שלו, הוא אומר, הוא גילאי שנה עד 6. "ואז הם עוזבים אותי, אומרים לי 'ביי, תודה, היה נחמד' - ועוברים לנועה קירל. הרבה גדלו עלי, מה שנקרא, ויש חיילות שבאות ואומרות לי 'דוד חיים!', שעכשיו האחים הקטנים שלהן צופים בי. אני חלק מהמשפחה".

זה היה החזון שלך כשגדלת?

"החלום שלי היה לעסוק במקצוע מכובד. אולי רוקח, משהו בתחום העסקי. מגיל 15 התחלתי לעבוד. פשוט נכנסתי לבריכה בקיבוץ גבעת השלושה, שאלתי אם מחפשים עובדים והם ענו שכן. באתי מבית ממוצע. היה כסף, אבל לא יותר מדי. ההורים שלי התגרשו, כל אחד הלך לכיוון שלו, והבנתי שאני צריך להתחיל קצת לעזור. למדתי בבית הספר עד הצהריים, ואז הייתי תופס שלושה אוטובוסים לצד השני של העיר, ועובד לפעמים עד חצות. מנקה את המלתחות במגב, את השירותים. היום קשה למצוא נערים שיעשו את העבודות האלה, אני חיבקתי אותן. תמיד פחדתי שיפטרו אותי".

"בתחילת הקריירה כל הזמן חשבתי 'למה יובל המבולבל מצליח ואני לא?' שיהיה לו בהצלחה, אבל הפכתי את הקנאה בו לדרייב. אם הוא יכול, גם אני יכול. עכשיו אני יכול לחשוף את הקנאה ההיא, כי עברו 30 שנה, אבל אז התביישתי בזה"

לא היית ילד שחקן שמחפש קהל.

"זה הסיפור הכי מוזר בעולם. בצבא שירתי ביחידה 8200 של המודיעין. בסוף הצבא חברה שלי נפרדה ממני. בסרטים אנשים תמיד מגיעים לבר, מתיישבים ומדברים עם הברמן על הצרות שלהם, אז זה מה שעשיתי. נסעתי באוטובוס למקום בשם 'טרמינל' בתל אביב, ישבתי מול הברמן ושתיתי בירה ועוד בירה.

"ואז באו ידידה שלי וחבר שלה, וסיפרתי להם על הפרידה בדרך שלי, עם המון הומור שחור. הם התפוצצו מצחוק, זה היה ממש מופע סטנד־אפ. למחרת התקשר אלי החבר של הידידה ואמר לי שהוא ראה בעיתון מודעת דרושים לאיש צוות בידור במלון באילת. אמרתי 'מה אני קשור?' והוא אמר לי 'נסה, מה אכפת לך'. הייתי בחופשת שחרור. בכלל חשבתי שאהיה לבורנט, כי זה מה שלמדתי בבית הספר".

ואז אתה מגיע לאודישן במלון כשאין לך אפילו קטע מוכן.

"באתי למלון 'פרדייס' ועמדתי מול שבעה-שמונה בוחנים. אני מגיע חיים, שבמקרה הטוב יודע רק לספר בדיחות. אין לי קטע מוכן, אין לי כלום. סיפרתי בדיחה, שאחריה שמעו בחדר רק את הרעש של המזגן. אמרתי 'וואלה, תשמעו, זו בדיחה לא טובה, אספר עוד אחת'. המזגן כבה. הם הסתכלו עלי במבט של 'מאיפה היתה לך החוצפה לבוא לפה?'

"ההומור השחור שלי תמיד הצליח להציל אותי, אז התחלתי לצחוק על עצמי. אמרתי 'אני מבין שאני צריך לעבוד עכשיו חצי שנה בתחנת דלק, עבודה מועדפת'. עוד בדיחה ועוד בדיחה, ואז פתאום נהיו גלים של צחוק. קיבלו אותי לשבוע התנסות. זה היה הטיול אחרי צבא שלי. הרווחתי 1,500 שקלים בחודש, שכר מזעזע, אבל היה לי כיף ונשארתי שם שמונה חודשים".

את הייעוד שלו כאמן לילדים הוא מצא באותה עבודה מקרית. "במלון היה חדר ילדים בשם 'מועדון הקשקושים'. האחראית שלו היתה חולה, ושאלו מי מהצוות יכול להחליף אותה אז התנדבתי. אף פעם לא היתה לי תקשורת עם ילדים לפני כן.

"נכנסתי למקלט קטן שהיו בו שני ילדים ג'ינג'ים שלא יכלו לעמוד בשמש. שאלתי מה הם אוהבים, הם ענו שכדורגל. אז הזזתי את כל השולחנות, סידרתי ארבעה כיסאות כשערים ואמרתי 'בואו, משחקים'. אחר כך אמרתי להם 'תחזרו ב־16:00 עם החברים שלכם'. די מהר המועדון הפך להיות כמו מגרש כדורגל עם 200 ילדים. כאילו פתחו מסיבה שאף אחד מהמבוגרים במלון לא ידע עליה. הייתי ילד בן 21. כולם רצו אז להיות בצוות הבידור כי שם היו האקשן, התיירות והכל, אבל אותי זה לא עניין. במועדון היה לי הכי כיף".

"בואו נשים דברים על השולחן: אני בינוני בהרבה דברים. אני זמר בינוני, שחקן בינוני, רקדן בינוני - ואני יודע את זה. אבל הפורטה שלי זה החריצות והיצירתיות. אני מחפה על ההיעדר באמצעות יצירתיות מסוימת ובעוד ועוד עבודה קשה"

איש עסקים בערוץ "בייבי"

במבט ראשון קל ואולי אפילו מתבקש לנתח את פרסונת הדוד חיים בכלים ציניים. המשרד המסודר, ארון המרצ'נדייז, קיר תצוגת ההישגים המקצועיים שעמוס בעטיפות קלטות הילדים ובכרזות הסרטים, ההצגות ופסטיבלי החנוכה שבהם השתתף - כל אלה יכולים להעניק את הרושם שמדובר בלא יותר מאשר אופרציה.

זה לא לחלוטין לא מדויק. לפני שהפך לדוד של ילדי ישראל - חיים, אוטוטו בן 53 (אף שהוא נראה צעיר משמעותית מגילו), היה איש מכירות מצליח של סיבים אופטיים. אדם שהציב לעצמו מטרה לרכוש בית גדול עם גינה עוד בטרם יגיע לגיל 30, ועשה זאת כבר בגיל 27. הוא עדיין דר ועובד בבית הזה, ובו גר עשר שנים לפני שהכיר את אשתו - מיטל, מורה - ולפני שהצטרפו שלושת ילדיהם, בר (10), בן (7) ואריאל (5).

הוא נולד בלוד, גדל בפתח תקווה, ובעצמו יעיד שבנה את עצמו בעבודה קשה. עולם הילדים תמיד אינו חלטורה, אבל במקרה שלו מדובר בפרויקט חיים. בכל זמן נתון הוא יוזם פרויקטים, מעסיק צוות ודואג בעצמו לפרטים הקטנים ביותר, הברגים הזניחים ביותר במכונה המשומנת שנקראת "דוד חיים".

הוא וורקהוליק. איש מקצוע שהתיישב במשרדו ב־8:30 בבוקר גם בימי הקורונה, אז יזם תוכנית גרילה יוטיובית שבהיעדר במות להופיע עליהן, הוציאה אותו ללוקיישנים מתחלפים מחייו האישיים. הראשון שבהם - פיצרייה בעיר מגוריו, נס ציונה - שימש עבורו משרד בטרם היה לו כזה.

את המוצרים הנלווים, הספרים, הבובות והתוכניות הוא מתכנן בעצמו, לצד צוות שמקיף אותו ושרק צמח ככל שהפך להיות אימפריית תוכן לילדים. כשהוא לא מקדם את עצמו, הוא עוסק בקידום אמנים אחרים במשרד שהקים לעצמו (שבין יוצאיו בולט במיוחד יובל "המבולבל" שם־טוב). גיחה קצרה ולא ממש מוצלחת בעולם הסטנד־אפ גרמה לו לעזוב את עולם הילדים - לא לפני שמכר את הבדיחות שלו לקומיקאים כמו מני עוזרי, תמורת 400 שקלים לכל פאנץ'.

אל עולם הילדים נכנס בצורה מקצועית בתחילת שנות ה־90, כשאימץ לעצמו את הדמות "חיים הליצן". במשך 15 שנה נודע כליצן, עד שהבין שכדי להצליח יותר - הוא צריך לשנות מיתוג.
יש מאחורי הדמות הזו מחשבה עסקית. לפני הכל אתה איש עסקים, כזה שבמקרה נמצא בעולם הילדים.

"עולם הילדים הוא עולם שואב מאוד, ואני תמיד נע בניגודיות, בקונפליקטים. בתסריט ההגיוני של החיים שלי הייתי צריך להיות איש נדל"ן, נניח. גם פתחתי פעמיים בחיי עסקים שלא קשורים לתחום, כמו גלידה. פתחתי את הסניף של 'אניטה' במתחם שרונה בתל אביב, וגם פתחתי בקורונה סניף של 'גולדה'. זה עסק נהדר, אבל גם אינטנסיבי. אתה צריך להיות מקצוען, והרגשתי שקשה לי להיות טוב בזה. אז נכון, אני איש עסקים, אבל אחד שיודע לכתוב סדרה לערוץ 'בייבי' לגילאי אפס עד שנה".

ואיך הופכים מליצן לדוד?

"ראיתי את יובל, שעבד אצלי פה, נהיה מטאור, ואמרתי 'למה זה לא קורה לי?' הרגשתי שאני טוב, ואמרתי שאני צריך לבנות לעצמי תוכנית אסטרטגית. ואם זה לא קורה, אהיה סוכן ביטוח או משהו. התחלתי לחשוב 'איזו דמות אני יכול לעשות?'

"כל הזמן חשבתי 'למה יובל כן ואני לא?' שיהיה לו בהצלחה, אבל הפכתי את הקנאה הזו לדרייב. אם הוא יכול, גם אני יכול. עכשיו אני יכול לחשוף את הדבר הזה, כי עברו 30 שנה. אז התביישתי בזה.
"אף פעם לא חייתי מלקנא באנשים. אני כמעט לא עוקב אחרי אמנים אחרים, כי אני לא מאמין בזה. לא פותח את הבוקר ובודק איפה המתחרים שלי מופיעים. זה לא מעניין אותי. יש לי חור ביומן? אני אשגע את הבוקרית שלי עד שתמצא הופעה בתאריך הזה".

שוק כוכבי הילדים הוא תחרותי?

"מאוד".

מתלכלך לפעמים?

"אפשר".

איך נראה קונפליקט בין כוכבי ילדים?

"תראה, יש צמרת מאוד ברורה שמובילה את השוק הזה ב־15 השנים האחרונות. לעיתים מבליח מישהו פנימה ונשאר - כמו מני ממטרה, שהוא מטאור. אבל יש קבוצה מאוד ברורה של השביעייה-שמינייה הראשונה. יובל, מני, מיכל הקטנה, רוי בוי, מיקי, קופיקו. היתה תקופה שמאוד הייתי למעלה, ושנה אחר כך אתה יכול להיות במקום אחר. לי מאוד ברור שיובל הוא המלך".

הסיפור עם הסמים פגע בו משמעותית?

"לדעתי אנשים לא באמת רוצים לכעוס על יובל. ברור שיהיו הורים שיגידו 'לא בבית ספרנו', אבל הרוב רצו לסלוח לו. אני חושב שיובל עשה במשך החיים והקריירה שלו באמת המון מעשים טובים, המון מצוות, וזה עזר לו".

מה דעתך על תקרית רוי בוי, מיכל הקטנה והסוס באיילון? זה משך אליהם הרבה תשומת לב שלילית.

"תראה, אף אחד לא חף מטעויות. אני מאוד אוהב את רוי בוי, הוא חבר טוב שלי, וגם עם מיכל הקטנה עשינו הרבה פרויקטים ואני אוהב אותה. אני מאוד זהיר. בוא נגיד שזה יכול לקרות. כולנו בני אדם, ולפעמים בא לך להתפרק, להתפוצץ. כשאני הולך ברחוב, גם ב־2:00 בלילה אני אחפש מעבר חציה, כדי שאף ילד לא יראה אותי בטעות חוצה את הכביש באלכסון. אתה צריך כל הזמן להיות בשליטה, וזה קשה".

כמה השראה אתה לוקח ממיסטר בין? המופע שלך קצת מזכיר אותו.

"אתה יודע למי יותר משווים אותי? לפי־ווי הרמן (השחקן והקומיקאי האמריקני פול רובנס, שהלך לעולמו לפני חודשיים בגיל 70, ע"פ). אלון אולארצ'יק היה הראשון שאמר לי 'אתה פי־ווי הרמן הישראלי'. ואז התחלתי לצפות בו. הוא היה גאון. הוא היה אני באמריקני.

"אבל אני... תשמע, אני בינוני. בואו נשים דברים על השולחן: אני בינוני בהרבה דברים. אני זמר בינוני, אני שחקן בינוני, אני רקדן בינוני - ואני יודע את זה. אבל הפורטה שלי זה החריצות והיצירתיות. אני מחפה על ההיעדר באמצעות יצירתיות מסוימת ובעוד ועוד עבודה קשה. יש לי מודעות עצמית, ואני יודע שבחיים לא אהיה מספר אחת. דרך אגב, אני אולי אפילו בוחר בכך. למה? כי על מספר אחת תמיד הולכים על הראש. שים לב: עומר אדם, נועה קירל. בכל דבר שהם עושים - מחפשים אותם".

"בעניין רוי בוי, מיכל הקטנה והסוס באיילון, אגיד רק שאף אחד לא חף מטעויות. אני מאוד אוהב אותם, ואני מאוד זהיר. בוא נגיד שזה יכול לקרות. כולנו בני אדם, ולפעמים בא להתפרק, להתפוצץ. ככוכב ילדים, אתה צריך להיות תמיד בשליטה - וזה קשה"

תעשה בעתיד גם פרויקטים למבוגרים?

"החלטתי שעד סוף 2024 אני רוצה לכתוב סטנד־אפ באופן מחתרתי,‫ אבל שונה ממה שעשיתי בעבר. סטנד־אפ שיתאים למי שאני עכשיו. ושם אני הולך להיות חיים אוסדון. אני גם כותב ספר למבוגרים עכשיו, רומן מתח. הוא נכתב בהשראת הסיפור של עו"ד דורי קלגסבלד, שב־2006 הרג בתאונת דרכים אמא וילד בתל אביב. המקרה הזה לא עזב אותי. הספר מדבר על איך בדקה אחת של חוסר זהירות, מחשבה או אכפתיות - כל החיים יכולים להשתנות. אני כותב אותו כבר חצי שנה". ‬

נשמע שאולי יש לך חשבון פתוח עם עולם המבוגרים. שזה שוק שאתה רוצה לפצח, וזה יושב עליך קצת.

"כן, זה יושב עלי. נכון, הקיץ האחרון היה הכי חזק בהיסטוריה שלי, הקריירה שלי קפצה פי שניים לעומת השנה שעברה. אבל אני מספיק מודע לזה שלא נשאר לי עוד הרבה זמן בשעון החול. בגלל זה אני רץ בטירוף עכשיו. אז אכתוב רומנים למבוגרים, אעשה עוד אלף ואחד דברים. אבל בסוף, כל עוד אהיה רלוונטי, תמיד אשאר עם הילדים". ‬‬

"קשה לי כשלא מרוצים"

שמי ראשון לציון כבר כהו לחלוטין מעל לסופרלנד, ואוסדון נפרד מאחרון המצטלמים. איכשהו הוא לא נראה מותש, ולא ניכר ששרירי הפנים שלו התעייפו מלחייך לעשרות זאטוטים שהתרגשו לפגוש בו. מיסטר רוג'רס מקומי, כחול־לבן - כך אפשר להגדיר אותו. אדם חם שימיס גם את הקר והציני שבלבבות.

"יש כאלה שאולי יגדירו אותי 'כוכב ילדים'. אבל עם כל הרזומה הארוך שלי ועם ניסיון של 30 שנה, אף פעם לא הרגשתי כוכב. לפני כל הפקה תמיד יש בי הפחד שמישהו יגלה שאני לא מספיק טוב, שהבלוף יתגלה, שמישהו יעלה עלי"

"כשמישהו לא מרוצה ממני - וואלה, קשה לי. פעם הזמינו אותי לצפות בהפקה כלשהי, ונכנסתי לאולם בשקט עם הילדים שלי, אחרי כיבוי האורות. ואז איזו אמא כתבה לי משהו שהדהים אותי. היא כתבה: 'הילדים קוראים לך מלמעלה באולם, איך אתה לא מסתובב ומצטלם איתם?' עניתי לה שלא רציתי לעורר תשומת לב, ושבאתי בעצמי עם הילדים שלי. אז היא ענתה לי: 'כן, אבל אתה של כולם!' הצלחתי לרכך אותה, כי בסוף אתה צריך לסיים את זה בצורה טובה".