"בהתחלה היה חשוב לי להיות מצחיקה ומשוגעת, עכשיו אני נותנת לעצמי לקלף עוד קליפות": נונו נחשפת

בדיוק היום (07.09) חוגגת נעמי אהרוני גל, "נונו" בשבילכם, 25 שנים. אבל את מי שבשנתיים האחרונות הפכה לשם החם של הפופ הישראלי, "ליבינג דה דרים" על הבמה ושרה על "ערב קרחן" דווקא לא תמצאו רוקדת על שולחנות.

"אני לא מהחוגגות", היא משתפת בחיוך. "יום הולדת זה יום קשה, אני לא אוהבת ימי הולדת והבנתי גם שיש דבר כזה 'דיכאון יום הולדת'. זו תופעה קיימת ומוגדרת שאני לא זוכרת בדיוק מה התסמינים שלה, אבל בגדול זה פשוט יום מלחיץ. אם את לא עושה משהו את אולי מצפה שיהיה משהו, ואם את כן עושה משהו את תוהה מה היו עושים לך אם... בכלל, זו תמיד ספירת מלאי של כל האנשים בחיים שלך, מחשבות על מה עשית ולאן הגעת, זה טו מאץ' עבורי".

זה תמיד היה ככה?

"בכלל לא. כילדה זה היה היום הכי כיפי בחיים שלי. ההורים שלי היו עושים כל שנה לי ולאחי התאום (נרי, פעיל סביבתי־חברתי - מ"כ) חגיגות. אמא שלי היתה עושה סיפור מסגרת: אם זה יום הולדת 'אינדיאנים' אז אח שלי ואני מקריאים סיפור מסביב למדורה ואז מתחבאים, הפקות שלמות. הייתי מחכה ליום הזה ברמות, אבל בגיל 18 זה השתנה. השנים מתכווצות ועוברות מהר, כבר אין מסגרת. זה הופך לעוד יום בשנה".

שנתיים חלפו מאז פרצה נונו בסערה לחיינו עם "בנים", ממתק פופי קליט ומיוחד בתוך ים הטיקטוקים והמוזיקה האינטרנטית, סנונית ראשונה של יוצרת שהביאה קול חדש, לוק חדש, ובעיקר שפה חדשה עם משחקי מילים בעברית ובאנגלית ושיבושי לשון מתוחכמים שהשתרשו ביומיום שלנו.
אחר כך המשיכה להוציא להיט אחרי להיט, שאותם איגדה לאלבום הבכורה, "סטטוס", שלווה בשלל תארים מחמיאים כמו פריצת השנה, אמנית השנה, חברות ברשימת ה"30 מתחת ל־30" של "פורבס" ופרס אקו"ם לתגלית השנה. אפילו ספוטיפיי בחרו בה לככב על הטיימס סקוור בניו יורק, כחלק מפרויקט "equal" העולמי.

אחרי הלונה פארק הרגשי והמקצועי שחוותה, עכשיו היא עם הפנים קדימה, לאלבום שני, עם כל התסמונות והחרדות שמתלוות אליו. הפעם היא כבר מוכנה לקלף עוד שכבה ממעטפת העור הנוצצת־אך־עדינה שמגינה עליה. "אומיגאד" המקפיץ יצא כסנונית ראשונה, ובשבוע שעבר שחררה את "ביץ'", המתאר מסיבת קלאב אפלולית שבה שתי חברות נקרעות בין הרצון לשבת בבית וללמוד לבין התשוקה לטרוף את העולם ולבלות.

רגע לפני האלבום, שייצא בחודשים הקרובים, היא משתפת בחייה שהתהפכו, במחשבות ובחרדות שאלבום שני מביא איתו, וגם במקום השלם והחשוף שהגיעה אליו, ושבו היא מסוגלת לראשונה לשיר שיר על אביה שהלך לעולמו.

"לא הגדרתי כדמות"

היא נולדה בתל אביב, בכרם התימנים. בכיתה י' עברה ללמוד במגמת ג'אז בתיכון עירוני א', שם חברה למי שיהפכו לשותפיה ליצירה עיליי אשדות (בנו של יזהר אשדות) על הפקת השירים, ואדם גבאי (בנו של ששון גבאי) על הבימוי.

"את אדם אני מכירה מכיתה ה', מצופי ים", היא מספרת. "בכיתה י' עברנו כל אחד מבית הספר שלו לעירוני א', שם הכרתי את עיליי". בצבא שירתה כזמרת בלהקה צבאית וכשהשתחררה היתה מלאה במחשבות ובחלומות לעשות מוזיקה, מה שאכן קרה.

"מרגע ש'בנים' יצא - החיים שלי התהפכו לחלוטין", היא אומרת. "אני זוכרת רגע ספציפי, כש'הצינור' העלו את השיר בסוף התוכנית קצת אחרי שהוא יצא. בדיוק חיכיתי בעזריאלי להחליף אוטובוס, התחנה היתה מפוצצת באנשים, ואני ידעתי שעוד רגע תהיה הפעם הראשונה שהשיר יהיה באיזושהי תוכנית.

"באותו רגע זה הרגיש לי ממש לא מחובר למציאות ונפלה עלי חרדה כזאת. חשבתי שיש מצב שעוד מעט כל האנשים האלה בתחנה יידעו מי אני, ולא בקטע טוב. זה לא היה בקטע של הו מיי גאד, אני אהיה מפורסמת, איזה כיף לי, אלא הו מיי גאד, איך אתמודד עם זה?

"הרגשתי שזה תלוש כי באמת שום דבר עדיין לא קרה, אבל התחלתי לחשוב מה זה יעשה לי. היתה לי איזו הבנה שיש מצב שזה יהפוך לי את החיים, קאט ל - זה הפך לי באמת את החיים", היא צוחקת.

ואיך את מתמודדת עם זה?

"זו היתה השנה הכי מדהימה שהיתה לי. מרגע ש'בנים' הצליח וקיבלתי את האהבה הזאת נכנסתי באמת לעולם המוזיקה. תמיד רציתי להיות מוזיקאית, ופתאום הרגשתי שרוצים את זה ואוהבים את מה שאני עושה, שיש לי מקום פה. פתאום את מרגישה שרואים שאת אמנית, יוצרת. הדבר הזה עשה לי שקט פנימי עמוק שהיה חסר לי בתקופה שבה הרגשתי שאני רק רוצה ורוצה ורוצה: רוצה שיכירו, שישמעו ויאהבו, ואין לי עוד אישורים לזה. זה גרם לתחושה מדהימה, להשלמה עם עצמי, אבל עדיין לפעמים ללכת ברחוב זה מוזר".

אני מניחה שכשאת הולכת ברחוב כנעמי קשה יותר לזהות אותך, בלי הלוק של נונו. ובכל זאת, אנשים ניגשים? מדברים?

"בגלל שיש לי את הלוקים של נונו ואני לא נראית אותו דבר ברחוב, יש לי סוג של מרחב. אבל אנשים מזהים אותי במבט שני, ויש בזה גם כיף שניגשים ואומרים לי שהם מתרגשים מהמוזיקה, זה עושה לי ממש טוב. לפעמים אני רוצה ללכת לקנות בסופר ואני הכי בפיג'מה ועפוצה ופתאום מישהו צועק 'יו נונו!', ואני כזה 'אה... נכון'.

"אני מרגישה שבסך הכל אני מצליחה לשמור את החיים שלי די רגילים. אתמול, למשל, קניתי במרקט פלייס בפייסבוק כוננית, נסעתי באופניים כדי לסחוב אותה, הייתי בדירה של מי שקניתי ממנה, העברתי לה תשלום בביט, נסעתי ממנה עם הדברים ואיש לא זיהה אותי. הכל צ'יל".

כשרותם שפי, שפיטה, התראיינה לפני חודש למוסף זה, היא דיברה על המקום שלה כרותם אחרי שנים שבהן הסתתרה מאחורי הדמות של שפיטה. את מרגישה שיגיע שלב שבו תיפרדי מנונו ותתני במה רק לנעמי?

"נונו קרתה במקרה. תכננתי להיות נעמי, עבדתי על שירים ואת נונו עשיתי לכיף עם חברים. כשנונו הצליחה אפילו לא הגדרתי אותה כדמות. זה לא שיש את נעמי ויש את נונו. נונו היא המוזיקה המצחיקה שנעמי עושה לכיף שלה עם חברים, ובגלל שזו מוזיקה קיצונית עם ביטים הרגשתי שאני צריכה להתלבש אחרת, לעשות לוקים.

"גם כשעבדתי עם אדם גבאי על הלוקים אף פעם לא אמרנו שאני עושה משהו חיצוני, לא הגדרתי את זה שיש את נונו ויש את נעמי. אני כותבת על הדברים והחיים שלי, אני לא ממציאה עולם חיצוני. זו הפריזמה שלי כנעמי שאותה אני יוצקת לדבר הזה שנקרא נונו. יש לי עוד שירים שאני יודעת שכשייצאו הם יכולים להיות תחת השם נעמי, אני לא מפחדת מזה, אלא פשוט מתרגשת עכשיו ליצור מתוך נונו, זה מדליק אותי".

איך באמת הגיע השם נונו?

"בגלל שעשיתי מוזיקה אחרת הרגשתי שאני חייבת לתת לזה שם אחר. הסתובבתי עם רשימת שמות כמו 'חמגשית' ו'דה לה אומה', שהגיע לטופ, אבל כשאף חברת הפצה לא רצתה להפיץ את השיר 'בנים' ונרשמתי בעצמי באינטרנט כדי להפיץ אותו, השם 'דה לה אומה' פתאום הרגיש לי מסובך, ונונו, שהיה אחד השמות ברשימה, הרגיש קליל ומתאים".

"לפני שהשיר 'בנים' שודר ב'הצינור' נפלה עלי חרדה כזאת. חשבתי שיש מצב שעוד מעט כל האנשים האלה בתחנה יידעו מי אני, ולא בקטע טוב. זה לא היה בקטע של הו מיי גאד, אני אהיה מפורסמת, איזה כיף לי, אלא הו מיי גאד, איך אתמודד עם זה?"

"מה עם השיר הבא?"

בעולמות הטיקטוק והאינסטגרם, כשבכל בוקר ציח וצח פורצת תגלית רשת שמנסה לשרוד את מלחמת הלייקים, נונו כבר הגישה קבלות והוכיחה לעולם המוזיקה הישראלית שלא מדובר בטרנד חולף. כעת, כאמור, הגיעה לאחד השלבים הקריטיים בקריירה של אמן - מבחן האלבום השני.

בשנה האחרונה זכית בשלל תארים והגדרות, שמכניסים אותך למשבצת "הדבר הלוהט והנכון" של הרגע. עד כמה זה מלחיץ?

"עם המחמאה שיש בזה, שהיא מרגשת וכיפית, מגיע גם הרבה משקל על הכתפיים. חובת ההוכחה היא מאוד גדולה. מבחינתי לכל סינגל יש את המשקל הזה, את הגושפנקה שאת רוצה לקבל. כשהוצאתי את האלבום הראשון רציתי שיקבלו וירגישו אותו כאלבום, כיצירה אחת עם סיפור, זה היה חשוב לי. קיבלתי את הגושפנקה הזאת, אבל הבנתי גם שאי אפשר לנוח בעולם הזה, או להגיד 'זהו, הגעתי למקום שלי'. תמיד צריך לראות שמה שאת עושה עדיין רלוונטי, שאנשים מתחברים.

"הוצאתי אלבום, הוא הצליח, אבל מה הלאה? מה עם השיר הבא? מה עם עוד שנה ועוד שנתיים? זה לא נגמר ואני כל הזמן צריכה לחזור פנימה, לאסוף את עצמי ולזכור שמה שמשנה זה שאני אוהבת את מה שאני עושה, שאני יוצרת עם אנשים שאני אוהבת ושאהנה מהדרך.

"בגלל שיש לי את הלוקים של נונו ואני לא נראית אותו דבר ברחוב, יש לי סוג של מרחב. אבל אנשים מזהים אותי במבט שני. לפעמים אני רוצה ללכת לקנות בסופר ואני הכי בפיג'מה ועפוצה ופתאום מישהו צועק 'יו נונו!', ואני כזה 'אה... נכון'"

"אני חושבת שזו הנוסחה להצליח להישאר לטווח הארוך. אם אהיה בלחץ מהלייקים, מהצפיות ומהתגובות, מאיפה אצור? זה יכניס אותי לדיכאון ומהר מאוד אפסיק ליצור, כי לא תהיה לי אנרגיה. האנרגיה שאני ניזונה ממנה היא היצירה שלי, שנותנת לי יכולת להמשיך.

"המזל שלי הוא שאסף, המנהל שלי, עשה את הדרך הזאת עם עוד הרבה אמנים לפניי. הוא חווה את העליות והירידות, ואנחנו יודעים שאי אפשר להתחמק מזה. יש תקופות טובות ומוצלחות ויש פחות, צריך להצליח לראות את הפרספקטיבה של 'אני פה כדי להישאר'. אני לא חייבת להוכיח עכשיו, אלא אני עושה דרך שיהיה בה טוב ויהיה בה רע. זו ההסתכלות שאני רוצה לשאוף אליה".

את בוודאי מכירה גם את תסמונת האלבום השני, במיוחד כשהראשון כל כך מוצלח.

"נחמד שיש לזה הגדרה, כמו תסמונת יום ההולדת", היא צוחקת. "כן, זה התחיל כמלחיץ. שחררנו את השיר 'סטטוס' אחרי ספרינט מטורף של שנה, אבל אז לא היו לי שום שירים באופק. כלום. האלבום הראשון בחוץ, ואני לא יודעת בעצמי לאן אני הולכת ומה אני רוצה להגיד.

"הבנתי שמה שקרה לי השנה הכי בוער בי, אז יש באלבום החדש הרבה חוויות מהשנה הזאת ומהתחושה של ליצור פה. זה אלבום שהוא יותר עלי, שגם מתאר את נונו שאני אוהבת, מקפיצה ומרימה והולכת הארד קור עד הסוף, וגם רגעים יותר אישיים"

"יחד עם עיליי, המפיק שלי, קבענו עשרה ימים ביוון, שם החלטנו שנכתוב את האלבום הבא. לא לקחנו אולפן מפונפן אלא דירת Airbnb באי נידח. הבאתי רמקולים, מחשב ומיקרופונים במזוודה, ופשוט הקמנו שם אולפן משלנו. היו לנו שם כמה קטעים מלחיצים ברמות, למשל כשפתאום קלטנו שהשקעים הם לא כמו הארץ, אז אין לנו איך לחבר הכל לחשמל. במזל גילינו שיזהר אשדות, האבא הגאון של עיליי, דחף לו לתיק איזה מתאם ליתר ביטחון. המתאם הזה הציל אותנו.

"אם זה לא מספיק, כשנחתנו הייתי גם בלי גרון. ביום הטיסה הגעתי בלי קול, ברור לי שזה היה גם מהלחץ. כל הזמן הייתי בשיחות עם המורה שלי לפיתוח קול, נעמה לוי אופק המלכה, והתחננתי לרופאה שתיתן לי אנטיביוטיקה. אחרי יום הקול התחיל לחזור לי, אבל בגדול כתבתי את האלבום הזה כשאני צרודה לגמרי, מדמיינת מה אשיר.

"כשהגענו ליוון עוד לא ידעתי על מה אני הולכת לכתוב. האלבום הראשון היה על זוגיות ואהבה, אבל עכשיו הפרידה ההיא כבר מאחוריי וכבר לא בוערת בי כמו שבערה אז, אש שמתוכה כתבתי את האלבום הראשון. ידעתי שאני חייבת לכתוב משהו שאני מחוברת אליו באמת".

איך התמודדת עם זה?

"בהתחלה השירים היו בג'יבריש. היה לי לחן והייתי יוצאת החוצה לשעות, יושבת וחושבת עם עצמי. לאט־לאט הבנתי שמה שקרה לי השנה זה מה שהכי יושב עלי ובוער בי, אז יש באלבום הזה הרבה חוויות מהשנה הזאת ומהתחושה של ליצור פה. זה אלבום שהוא יותר עלי, שגם מתאר את נונו שאני אוהבת, מקפיצה ומרימה והולכת הארד קור עד הסוף, וגם רגעים יותר אישיים על היומיום שלי, וגם שיר על אבא שלי שנפטר".

יכול להיות שהיום את מרגישה בטוחה יותר לקלף שכבות, להרשות לעצמך להיות חשופה?

"עכשיו' כשאת אומרת את זה, אני ממש חושבת שזה הגיוני. בהתחלה היה לי חשוב להרים, להצחיק, שזה יהיה משוגע ומטורף. גם עכשיו זה חשוב לי, אבל אני גם נותנת לעצמי לקלף עוד קליפות".

ב"ביץ'", למשל, את שרה על שתי חברות, או אולי על שתי ישויות שאת עצמך מכילה.

"רציתי שיר מהיר ברמות. לא עצרנו בתהליך היצירה, למרות שזה הרגיש אינטנסיבי מאוד, ועל הביט המהיר הזה התיישבו המילים 'ביץ' בואי נרקוד ומחר נעבוד' שמתוכן עלה הנושא. זה שיר על חברות, שאחת רוצה ללמוד למבחן ונלחצת והשנייה היא נונו, שאומרת לה 'יאללה, בואי נרקוד'".

"ביץ' זה שיר על חברות, שאחת רוצה ללמוד למבחן ונלחצת והשנייה היא נונו. יש בי את הצד של 'צריך לעבוד', אבל גם הצד של 'בואי נרקוד'. זה הדיאלוג הפנימי הזה. בשיר פירקתי את זה לנונו ולחברה שלה, אבל זה הגיע מהמלחמה שלי"

תרשי לי לנחש ששתיהן זו בעצם את?

"לגמרי. יש בי את הצד של 'צריך לעבוד', אבל גם הצד של 'בואי נרקוד'. זה הדיאלוג הפנימי הזה. בשיר פירקתי את זה לנונו ולחברה שלה, אבל זה הגיע מהמלחמה שלי".

"לא מגבילה את עצמי"

מלחמה נוספת שלה מול השדים והכאב שהיא נושאת בתוכה התנקזה לאלבום, כשנעמי הצליחה לגעת באובדן אישי, מותו של אביה דורון ז"ל, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים ממחלת הסרטן ושעליו עד היום לא העזה לשיר.

"השיר 'לילה', שיהיה הסינגל הבא מהאלבום, מספר על אבא שלי, שהיה מאוד קרוב אלי. הוא נפטר שנתיים לפני שנונו התחילה ולא הספיק לראות כלום, אבל ידע שאני רוצה להיות מוזיקאית ושמע שירים שלי.

"השיר היחיד שהוא שמע שהתקרב לווייב של נונו היה שיר שעשיתי לצבא. רצו שחיילים יכתבו שירים ברוח צה"ל לאלבום, אז כתבתי שיר פופ בצחוק ואחרי שהשתחררתי והייתי בטיול בהודו קיבלתי טלפון והודיעו לי שרוצים להפוך את השיר לסינגל צבאי בביצועה של עדן אלנה, שבאותה השנה היתה אמורה גם לשיר באירוויזיון.

"אבל אז הגיעה הקורונה, האירוויזיון נדחה, השיר שוחרר בלי יותר מדי רעש ונגנז על ידי דובר צה"ל בעקבות איזו כתבה ששאלה מה זה השיר הזה. לשמחתי, אבא שלי הספיק לשמוע אותו ועף עליו".

עד היום לא נגעת במוות שלו.

"גם אם נגעתי, זה היה בשירים שכתבתי לעצמי שרחוקים מאוד מהסטייל של נונו. אבל באחד הלילות ביוון היתה סערה, היינו בבקתה ליד הים והרוחות היו חזקות. זה היה ממש מפחיד, הבית רעש וגעש והיה לי חלום על אבא שלי אחרי מלא זמן שלא חלמתי עליו ככה. התעוררתי באמצע הלילה מהחלום, בוכה, וניסיתי לפתוח את הטלפון כדי להתחיל לכתוב משהו כי הייתי מוצפת, אבל הטלפון לא זיהה אותי מרוב שבכיתי. הוא לא נפתח לי וזו היתה השורה הראשונה שכתבתי: 'הזיהוי פנים לא מזהה אותי כי בכיתי, לא נפתח הטלפון...' משם, בארבע לפנות בוקר, כל השיר על אבא שלי יצא.

"כתבתי אותו בווייב של נונו, כי הייתי מוכוונת על הווייב הזה שם, אבל לא תכננתי את זה, השיר פשוט יצא ממני ככה. בהתחלה זה היה לי מוזר, אני מדברת על המוות של אבא שלי וזה שיר כבד, אבל גם מצחיק וקליל. הייתי חייבת לקבל את זה בעצמי וזה היה לי קשה, אז השמעתי את השיר לאמא ולאח שלי והם ממש אהבו, כך שקיבלתי בעצם את ברכת הדרך. הבנתי שזה לא מוזר שהפעם זה לא יהיה שיר קצבי אלא בלדה".

"בהתחלה היה לי מוזר לכתוב על המוות של אבא שלי בווייב של נונו. זה שיר כבד, אבל גם מצחיק וקליל. הייתי חייבת לקבל את זה בעצמי וזה היה לי קשה, אז השמעתי את השיר לאמא ולאח שלי והם ממש אהבו, כך שקיבלתי בעצם את ברכת הדרך"

נדמה שלקחת את נונו לעוד שלב ביצירה, לא רק את נעמי.

"ממש. בהתחלה לא היה לי ברור מה נונו יכולה לשיר ומה לא, אבל לא הרגשתי ואני לא מרגישה גם עכשיו שאני צריכה להגביל את עצמי או אותה. אני חושבת שאני כל הזמן מרחיבה את המטרייה של על איזה נושאים נונו יכולה לשיר. מעניין אותי איך יגיבו לשיר הזה, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו ומתרגשת ממנו ממש ואני מקווה שיאהבו".

"הופעתי ובכיתי"

חלק מהמאפיינים של נונו, ולא משנה על מה היא שרה, הם משחקי המילים ושיבושי הלשון שעליהם חטפה גם ביקורות, לצד השבחים. "משחקי המילים הם פשוט משהו שבעיקר מצחיק אותי", היא אומרת. "אני מרגישה שכמו שלנונו יש את החופש בלבוש ועל הבמה, והיא תמיד גרנדיוזית וקצת עושה דברים עקום ועם גיחוך, אז גם הטקסט הולך לשם. יש לנונו את השפה שלה ואת הדרך שהיא אומרת את הדברים, ואם אני רוצה לשנות מילה רק בשביל שתתאים לחרוז אז אני עושה את זה. זו 'קלולסיות' כזאת שגם באה עם המילים.

"אם השירים מרגשים אותי ואני מרוצה מהאמנות שלי, שעבדתי עליה ושייפתי אותה - אז סבבה. אני יכולה להיכנס לטוקבקים, יוצא לי לגלול, לקרוא, להתבאס ולהיות קצת בדיכאון, אבל אז לחזור ולהגיד 'הכל טוב, אפשר לאכול פיצה'"

"אני דווקא שמעתי דברים טובים שאמרו לי על השפה, שהיא מאוד חשובה עבורי כי אני באה ממשפחה של כותבים. אמא שלי מלמדת כתיבה משפטית, סבא וסבתא שלי מתרגמים, סבא שלי תרגם מאנגלית ומיידיש את כל כרכי שלום עליכם, וסבתא שלי תרגמה את 'דמדומים' ואת 'יומני הערפד'.

"חייתי ונשמתי עברית בבית, וכל מי שמבקר אותי - שיידע שאני תמיד עוברת את הביקורת הראשונית של אמא שלי על השפה", היא צוחקת, "ואם היא העבירה אותי, מי שרוצה יכול לבקר. השפה היא חלק מהמשפחה שלי ומאוד חשובה לי. אני לוקחת את הטקסטים שלי בכובד ראש, לא סתם זורקת מילים אלא מתעכבת עליהן ועומדת מאחורי הטקסטים שלי, אז מי שירצה להעביר ביקורת - שיעביר".

איך את עם ביקורות? קוראת טוקבקים?

"המנהל שלי אסף אומר 'לא מדובשם ולא מעוקצם'. צריך לדעת לקחת בעירבון מוגבל גם את המחמאות וגם את התגובות הרעות. הבנתי שבמקצוע הזה לא צריך עור של פיל - צריך להיות פיל.

"משחקי המילים בעיקר מצחיקים אותי. אני באה ממשפחה של כותבים. סבא שלי תרגם מאנגלית ומיידיש את כל כרכי שלום עליכם וסבתא שלי תרגמה את 'דמדומים' ואת 'יומני הערפד'. חייתי ונשמתי עברית, ומי שרוצה להעביר ביקורת, שיעביר"

"אני צריכה להתמודד עם כמויות של אנשים שיש להם ביקורת עלי, וזה כל פעם מחדש לחזור לכך שאם השירים מרגשים אותי ואני מרוצה מהאמנות שלי, שעבדתי עליה ושייפתי אותה - אז סבבה. מעבר לזה, אין לי מה לעשות ולא משנה מה יגידו. אני מודה שאני יכולה להיכנס לטוקבקים, יוצא לי לגלול, לקרוא, להתבאס ולהיות אפילו קצת בדיכאון, אבל אז לחזור ולהגיד 'הכל טוב, אפשר לאכול פיצה".

בינתיים, בלי קשר לחובת ההוכחה, נונו נכנסה למועדון המובחר של זמרות הפופ שכבשו את המיינסטרים, לצד נועה קירל, אנה זק, אגם בוחבוט ועוד חברות. "עשיתי שיתוף פעולה עם אנה זק ועם עדן בן זקן, אני מקשיבה ומתעדכנת, וזה מרגש אותי להימנות עם השמות האלה", היא מחייכת. "כולן הארד וורקריות ברמות. מנהיגות ספינה, מנהלות צוות של אנשים. זה מהמם שיש פריחה כזו של יוצרות פופ היום, אני אוהבת את זה".

יש אמן ישראלי שאת חולמת לעבוד איתו?

"התגשם לי חלום כשהתארחתי בהופעה של דני סנדרסון. זה היה מטורף. עליתי להופיע, חזרתי אל מאחורי הקלעים ובכיתי, ואז ניגבתי את הדמעות ושוב עליתי, ושוב חזרתי ובכיתי, ושוב לבמה. מאוד התרגשתי. זו היתה המוזיקה של המשפחה שלי. ההווי המשפחתי שלנו היה לנסוע באוטו בשבת לטייל ולשמוע כוורת וגזוז. אם אני חושבת על עוד אמן, זה אביתר בנאי".

"יש תקופות טובות ומוצלחות ויש פחות, צריך להצליח לראות את הפרספקטיבה של 'אני פה כדי להישאר'. אני לא חייבת להוכיח עכשיו, אלא אני עושה דרך שיהיה בה טוב ויהיה בה רע. זו ההסתכלות שאני רוצה לשאוף אליה"

"אנחנו שואפות רחוק"

הסיפור המוכר על הפריצה בעקבות הפרידה והלב השבור שהולידו אלבום שעוסק בזוגיות ובמערכות יחסים הוא כבר ממש היסטוריה. היום היא גרה בתל אביב עם בן זוגה בשנה האחרונה, יונתן דרוקר (27), שהוא גם הבסיסט שלה.

"שני אמנים בבית זה מדהים", היא מחייכת בעיניים נוצצות. "תחשבי שבתקופה של הופעות אני נוסעת הרבה ובקושי בבית, אבל הוא איתי שם, אנחנו יחד. הוא קודם כל נהיה הבסיסט שלי ואז הפכנו לזוג".

ואם בענייני חלומות עסקינן, אז בקרוב תעשה צעד ענק להגשמת חלום נוסף, הפעם במחוזות התיאטרון. בימים אלה היא עובדת על כתיבת מוזיקה למחזמר הקומי "כאפות", שכותבות גיתית פישר ושיר ראובן ושיעלה בתיאטרון הקאמרי. מעין דרמה קומית בתוך הכאוס של גיל ההתבגרות, על שתי נערות שיוצאות למסע לפולין מתוך תקווה של אחת מהן ששם יתאהבו.

"אנחנו עכשיו בתוך הכתיבה. גיתית ושיר כותבות, ואני כותבת ומלחינה את השירים למחזמר", היא משתפת. "אנחנו שואפות רחוק, רואות ברודוויי. זה אחד החלומות הכי גדולים שלי. מחזמר הוא משהו מדהים, אחד הדברים שמשאירים אותי שפויה.

"מחזמר הוא משהו מדהים, אחד הדברים שמשאירים אותי שפויה. כנונו הקריאייטיב והוויז'ן האמנותי הם שלי, ופה פתאום אני מלחינה וכותבת לוויז'ן אמנותי של אנשים אחרים, וזו זווית שונה של יצירה. אם נונו זה גרנדיוזי, אז מחזמר זה פי כמה וכמה"

"כנונו אני גם מנהלת צוות של אנשים ותמיד המילה האחרונה היא שלי, הקריאייטיב והוויז'ן האמנותי הם שלי, ופה פתאום אני מלחינה וכותבת לוויז'ן אמנותי של אנשים אחרים, וזו זווית ממש שונה של יצירה. בכל פעם שאני חוזרת הביתה ויש לי זמן פנוי - אני רצה לזה. אם נונו זה גרנדיוזי, אז מחזמר זה פי כמה וכמה".

"המצב לא עובר לידי"

נוסף על ההכנות לאלבום השני, בקרוב תיפרד נונו מאלבומה הראשון. זה יקרה במופע שקיעה חגיגי שיתקיים במיני ישראל ב־3 באוקטובר ושבו תארח גם את נטע ברזילי. "זו תהיה ההופעה האחרונה של 'סטטוס', ואז נבנה מופע לאלבום החדש, מה שמאוד מרגש אותי. עכשיו אני בתהליך של סיעור מוחות על איך האלבום הזה יפגוש את הקהל. אני יודעת שזה יהיה אחר וממש רוצה להעביר את הקהל חוויה.

"אני עובדת גם על הלוקים, שהם עולם אחר מאיך שאני מתלבשת ביומיום ועוד צד אמנותי שאני ממש אוהבת ליצור דרכו. הרעיונות הם שלי ושל הסטייליסט שלי, עומר יהב. ויז'ן משותף. לפני כל לוק יש מערך שפועל כדי ליצור, ולפעמים אני ממש משרטטת סקיצות".

"אני מחזיקה עסק, מעסיקה אנשים שיש להם משפחות וצריכה גם להחזיק ולממן את עצמי. אני לא מתייפייפת, ברור שאני מעדיפה לעשות מוזיקה ושירים כל החיים, אבל קמפיינים ופרסומות הם פשוט משהו שבמציאות שלנו אני יודעת שאני חייבת"

הוויז'ן הזה הוא גם מה שזיכה אותה בקמפיין למותג משקה תחליף החלב "אלפרו".

נכנסת ל"שטח האפור" של עולם הפרסומות. יש אמנים שנרתעים ויש שחוגגים אותו על המסך.

"יצרתי את הפרסומת עם רועי כפרי, שאני מעריצה, וזה היה מדהים. אני מאוד גאה בפרסומת הזאת. אני גם לא תמימה, אני מחזיקה עכשיו עסק, מעסיקה אנשים שיש להם משפחות וצריכה גם להחזיק ולממן את עצמי. אני לא מתייפייפת, זה כסף שאני צריכה אותו. ברור שאני מעדיפה לעשות מוזיקה ושירים כל החיים, אבל קמפיינים ופרסומות הם פשוט משהו שבמציאות שלנו אני יודעת שאני חייבת, ואני עושה את זה בצורה אחראית".

אם כבר הזכרת את המציאות, איך את עם המציאות המורכבת שעוברת על החברה הישראלית?

"זה מורכב, קשה ולא עובר לידי, אלא נכנס ומשפיע. נורא כואב לראות מה שקורה, אבל אני חושבת שצריך להישאר פה ומקווה שהדברים ישתפרו ושיהיה פה טוב".

עוזר צלם: יוני אביזוב, איפור: אדיר פימה, שיער: אוראל עטון, סטיילינג: עומר יהב, טוטאל לוק: outre יובל אלרואי, בגדים: חולצה, אפודה, מכנסיים: factory54, נעליים: לוטן זק

Maya19.10@gmail.com