מבקרת אצל רבנים, חובבת מטווחים ולוחמת למען האזרח הקטן: השדרנית ד"ר גילי תמיר לא נכנסת לאף משבצת

"אני לא מפחדת מאף אחד", אומרת ד"ר גילי תמיר בקול רך אך נחוש. הקול שמאזיניה הרבים ברדיו שמחכים למוצא פיה מכירים היטב.

"אני רגילה לא להיות בקונצנזוס, ובשנים האחרונות, אחרי שנים שהייתי בלאגן, אני מאוד קונצנזוס. אני אוהבת את זה. מאוד מחמיא לי שאנשים אומרים לי שאני עושה עבודת קודש. אבל לא באתי ממקום של קונצנזוס ומראש אני לא עושה דברים בתלם".

"תלם" הוא אולי המושג הכי רחוק שאפשר לייחס לתמיר (44), נשואה ואם לשניים, תושבת פתח תקווה. אישה לא שגרתית שקשה להתעלם ממנה כשהיא נכנסת לאולם בית המשפט, לכותלי בית הסוהר או לשידור באולפן.

היא ד"ר לעבודה סוציאלית, מרצה בעלת רקע במיצוי זכויות, ודמות שמכירה היטב - ומקרוב - את תחלואי החצר האחורית של מדינת ישראל. והיא גם אשת תקשורת עם ותק של יותר מ־15 שנה בטלוויזיה וברדיו, מגישת התוכנית היומית "זה מגיע לכם" בכאן רשת ב' (ימים א'-ד'), ומי שמסייעת לאזרח הקטן לפתור בעיות בנושא זכויות סוציאליות וקצבאות מול גופי הרווחה.

"עבודה סוציאלית ועיתונות הן שני מקצועות מלוכלכים, ולא הייתי מוותרת על אף אחד מהם", היא אומרת. "אני כל היום בבתי סוהר ובבתי משפט, ובתקשורת אני באולפן מדי ערב. אבל כל מה שאני מצליחה לעשות בתקשורת קורה בזכות הלכלוך עם הגורמים שאני פוגשת ומתערבבת איתם. דרכם אני מבינה איך המערכת עובדת בפועל, ואיך היא לא עובדת במקומות מסוימים. להשתמש בתוכנית שלי כדי לחשוף עיוות שאני מכירה מהיומיום, ואז לתקן אותו, בחקיקה או בכנסת - זו המטרה שלי. וזה לא עובד אחד בלי השני".

לא משתתפת בריאליטי

אנחנו נפגשות בבית קפה שקט במרכז הארץ. ד"ר תמיר מגיעה בגופייה שחורה ובמכנסיים מחויטים שחורים, עונדת מעט תכשיטים ועל פניה חיוך רחב. על כתפה ועל זרועה קעקוע יפני ענקי. "היתה לי בכתף צלקת שמשכה תשומת לב, ונמאס לי ששאלו מה קרה שם", היא מסבירה. "ריסקתי את הכתף ברכיבת אופניים לפני כמה שנים, ואת הקעקועים של הפרחים היפניים עשיתי כדי להסתיר אותה. עכשיו לא רואים כלום".

ביומיום היא מתנהלת בג'יפ שטח ובאופנוע כבד. "אני אוהבת שטח, לכלוך, עפר. לרוכבת שטח הפכתי ב־2002, כשהייתי בת 23. מלבד הג'יפ, רוביקון קצר, יש לי אופנוע שטח שעליו אני רוכבת כמעט בכל יום גם בכביש, לעבודה. השטח מנקה לי את הראש, זאת התרפיה שלי.

"עם הג'יפ אני נוהגת בשטח בעיקר בלילות, אני יורדת מירושלים אחרי שידור, ולפעמים נכנסת לכיוון נחל אילן ומתחברת ללטרון. אני שם לבד, פותחת את הגג ואת החלונות ונושמת, כי אני צריכה לנקות את הראש. אני כל היום בהליכים פליליים, מקבלת מאות פניות ובקשות לעזרה, מתמודדת עם מצוקות של אנשים ועם מקרים קשים. אז אני צריכה להוריד קצב ולנשום לפני שאני באה הביתה".

תמיר, שהשלימה שלושה תארים בעבודה סוציאלית, נושאת אקדח סמית' אנד ווסון גדול ונהנית לבלות במטווחים. במסגרת עבודתה היא מבקרת באופן תדיר גם בחצרות רבנים בירושלים - הרגל שהפך אותה לדמות מוכרת בחסידויות סאטמר וגור. במילים אחרות, מדובר באחת ההחמצות הכי גדולות של מלהקי "האח הגדול" לתולדותיו.

"אני לא מדמיינת את עצמי בריאליטי, אף שהייתי לגמרי יכולה להיות שם", היא צוחקת. "אני הפוך מהדבר הזה, אני משדרת ברדיו כדי שאף אחד לא יזהה אותי. תמיד מחכים שתבוא 'הדוקטור', וכשאני מגיעה - אני לא יודעת אם מתאכזבים או שמחים לראות אותי. היום כמעט שלא תראי אותי מופיעה בטלוויזיה, אף על פי שברור לי שזה יכול לשרת את התוכנית שלי. אני אוהבת להתעסק במהות ולא בנראות.

"כל מה שאני מצליחה לעשות בתקשורת קורה בזכות הלכלוך עם הגורמים שאני פוגשת ומתערבבת איתם. דרכם אני מבינה איך המערכת עובדת בפועל. אני משתמשת בתוכנית שלי כדי לחשוף עיוות שאני מכירה מהיומיום, ואז יוצאת לתקן אותו"

"בתחילת דרכי הגשתי בטלוויזיה, ואז התעסקתי במראה שלי, אם אני נראית טוב. אמרו לי 'את צריכה להזיז את השפה יותר או פחות', דברים כאלה שוליים. אני לא רוצה להיות שם, אני רוצה להיות מרוכזת בעיקר".

בניגוד לפניה, קולה מוכר כאמור לעשרות אלפי מאזיניה הקבועים: בסקר החשיפה האחרון מטעם איגוד המפרסמים (TGI) רשמה "זה מגיע לכם" בהגשתה עלייה של 23% במספר המאזינים בהשוואה ל־2022.

"רצו מגישה בלונדינית"

תמיר גדלה ברמת אילן וברמת השרון, בת שנייה לערן, מהנדס מכונות ובעל חברה תעשייתית, ולנורית, גיאומורפולוגית, חוקרת סלעים ומעצבת חלונות ראווה. היא למדה במגמת מוזיקה בתיכון אלון שברמת השרון ואובחנה כמחוננת, ובד בבד סבלה מהפרעת קשב ("היה לי קשה לשבת יותר מעשר דקות ברצף בכיתה, הייתי מוצאת פתרונות - והמורים הבינו. קראו לי 'ילדה עם פלפל בתחת'").

לדבריה, כבר בגיל צעיר התאפיינה בלוחמנות חסרת פשרות. "חוש צדק מפותח תמיד היה לי, דברים שהפריעו לי בכיתה. היה לי קל יותר להיות חברה של המחנכת שלי מאשר של שאר הילדים. היה לי נוח בעולם המבוגרים".

היא שירתה בגלי צה"ל, ושם היתה לחיילת הסדיר הראשונה שקריינה מהדורות חדשות בכל שעה עגולה, ולא רק מבזקים. "באותם ימים לא נתנו לחיילים להגיש חדשות עגולות בשעות הפריים טיים. עשיתי מהומה, הושעיתי, וכשחזרתי אמרתי שאני רוצה להגיש חדשות בבוקר. נדנדתי ארבעה חודשים עד שהשגתי את מה שרציתי. כזאת אני: זורעת זרע, מסתכלים עלי מוזר, אבל בסוף אני משיגה את מה שאני רוצה. בעולם שלי קירות זזים".

אחרי שחרורה הגישה בגיל 21 מהדורות חדשות בטלוויזיה בכבלים ("הייתי גם קלדנית, כתבת ספורט, עורכת, הכל"). בהמשך הגישה ב"חדשות ישראל", גרסה מוקדמת של ערוץ 10 ז"ל, עד שנודע לה שמעדיפים שם לוק ספציפי מאוד. "אחרי שלושה חודשים הסבירו לי שרוצים בלונדינית. עניתי להם שאני לא חושבת שאהיה אטרקטיבית בבלונד - ועזבתי".

"בג'יפ אני נוהגת בשטח בעיקר בלילות, לבד. אני פותחת את הגג ואת החלונות ונושמת, כדי לנקות ראש. אני כל היום בהליכים פליליים, מקבלת מאות פניות לעזרה, מתמודדת עם מצוקות ומקרים קשים, אז אני צריכה להוריד קצב לפני החזרה הביתה"

היא עבדה במשרדו של איש יחסי הציבור מורל, ובד בבד החלה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. "אמא שלי אמרה לי שתקשורת זה לא מקצוע, אז כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד הלכתי להיות עובדת סוציאלית. רציתי את זה, אהבתי שזה מלוכלך".

המשיכה ללכלוך נראית כמוטיב חוזר אצלך.

"אני לא אוהבת סטריליות. לכלוך מייצר קשר בלתי אמצעי עם אנשים. הרמה הבלתי אמצעית היא המשיכה שלי. זה בא ממקום של הזדהות, שייכות וחוויה משותפת".

ב־2005, כשהיתה סטודנטית בהכשרה מעשית, בשנה השלישית לתואר הראשון, פגשה תמיר את הקטין מ', שיתפרסם במה שייקרא לימים "הרצח שזעזע את המדינה". תמרורי אזהרה ששיגרה בעניינו לרשויות הרווחה לא הצליחו למנוע את הפשע המחריד שבו היה מעורב.

"פגשתי את מ', שהיה בן 16 ושהה במוסד סגור, וכתבתי דוח שבו ציינתי שהוא אלים, לא מטופל ושיש בו רמות אלימות גבוהות. למרות זאת הוא יצא לחופשה, שבמהלכה אנס ורצח נערה".

הנערה שנרצחה היתה מעיין ספיר ז"ל, בת 15 מרחובות. לפי כתב האישום, מ' היה שיכור ומסומם, תקף אותה באכזריות ברחוב ואז גרר אותה לחצר, שם ביצע בה אונס ומעשה סדום. אחר כך רצח אותה.

תמיר נזכרת בפרשה, ועל פניה עולה כאב. "כששמעתי על מה שקרה, זאת היתה אולי אחת החוויות הכי קשות שלי. חוויה נוראית. לא יכולתי למנוע את זה. האינסטינקטים שלי ראו משהו במ', הרגשתי את זה, אף שהוא לא נראה שונה מהרבה נערים אחרים. משהו במפגש איתו גרם לי להבין שיש פה אלימות שלא מטופלת.

"עד היום כולם אומרים לי 'זאת לא היתה אחריותך', אבל עשיתי מה שיכולתי. שמתי על השולחן מה שהיה שם. אוזלת היד הכעיסה אותי אז, אבל היום, עם הניסיון שצברתי, אני מבינה אותה יותר מבחינה מקצועית. לנער יכולים להיות 50 אירועים אלימים בהוסטל, ולא יפתחו לו על זה תיקים. אבל מדובר במקרה חריג בנוף, רוב המקרים אינם כאלה. בסוף מ' קיבל את העונש הכי משמעותי שאפשר לתת לקטין (מאסר עולם; ש"ז).

"כמי שמלווה כיום תיקים פליליים אני יודעת שאין קתרזיס בהליך משפטי. זה אף פעם לא יחזיר את מה שהיה, ולא ירפא את החוויה שבה נפגע מישהו שיקר לך".

בשנות עבודתה ליוותה תמיר את סוגי המקרים הסוציאליים הקשים ביותר. היא עבדה ברשות לשיקום האסיר - בהוסטל הראשון בישראל שנפתח לשיקום קטינים - והתמחתה בעבודה סוציאלית קלינית.

"האינסטינקט שלי ראה משהו ברוצח של מעיין ספיר ז"ל. הרגשתי את זה, אף שהוא לא נראה שונה מנערים אחרים. משהו במפגש איתו גרם לי להבין שיש פה אלימות לא מטופלת. עד היום אומרים לי 'זו לא היתה אחריותך'. עשיתי את כל מה שיכולתי"

ב־2014 קיבלה פנייה לפגוש גבר שביקש ייעוץ תקשורתי בנוגע לגירושיו. "פגשתי אותו כאשת תקשורת, לא כעובדת סוציאלית. אמרו לי שיש לגביו חשש שהוא יפגע באחרים, אז במסגרת חובת הדיווח הגשנו נגדו תלונה במשטרה, והעברתי דיווח לפקידת הסעד בעיר שלו. בפגישה עצמה הרגשתי משהו מוזר, תחושה שזה ייגמר איום ונורא. ניסיתי לעורר עניין במערכת לגביו, אף על פי שלא היה פה איום מפורש, הוא לא איים מפורשות מולי לפגוע במישהו. הוא דווקא היה רגוע וטוב, ונראה כמי שדואג לסביבתו. אבל אני קלטתי משהו מעבר, הרגשתי בו זעם מבעבע".

הגבר המדובר היה לא אחר מאשר דוד בוקובזה, שבהמשך אותה השנה חטף את בנותיו לתאילנד - מעשה שעליו נידון ל־17 חודשי מאסר במסגרת עסקת טיעון. "כשנתקלנו בכתבה שעסקה בו, בעלי אמר לי 'את צדקת לגביו'. עניתי לו 'חכה, זה עדיין לא נראה לי הסוף'.

ואכן, ב־2017 ניסה בוקובזה, שכבר ריצה את מאסרו, לרצוח את גרושתו. הוא הצית את דירתה והרג את בן זוגה, אבי אלתר ז"ל, שנקלע בדרכו. בהמשך הצית את עצמו ברכבו, מול בית המשפט העליון. בינואר 2023 הרשיע ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע את בוקובזה, וגזר עליו עונש של 35 שנות מאסר ו־400 אלף שקלים פיצויים.

"הסתכלתי ואמרתי 'אוף, ידעתי. אבל מה יכולתי לעשות?'. עד היום לא טעיתי, לטוב ולרע, כשכתבתי על מישהו חוות דעת, ואני מלווה 60-30 תיקים בחודש, כבר המון שנים. בעבודה הסוציאלית אתה צריך להבין מאיזה עולם תוכן אנשים באים. ללמוד אותו ולא להסתכל מתוך הסטריאוטיפ".

"יש חורים בחקיקה"

את בעלה, נועם אלון (52), עו"ס משפטי בעצמו, הכירה ב־2006 במהלך ראיון עבודה, כשבאה לעבוד עם נוער במסגרת לא פורמלית. "בתוך שנייה גילינו שאנחנו חובבים את אותו הספורט, ומאז אנחנו יחד. הוא החבר הכי טוב שלי". השניים הורים לגור (12) ולעירא (9).

"אני אמא עם הפרעת קשב, רוצה שהילדים שלי ירגישו שהשמש זורחת להם מהישבן, אבל אני גם אמא עם גבולות. אני נוטלת ריטלין, כאדם מבוגר, ומדברת על זה ברדיו כדי לעשות נורמליזציה לדבר הזה. חשוב לי שאנשים לא ירגישו הבדל בין אינסולין לריטלין".

"אנשים פונים אלי בכל דרך. אני רוצה להביא את הידע לכולם, שלא יישאר רק בידי מאכערים או עורכי דין. הידע צריך להיות מוסבר בדרך שאנשים יבינו - מיצוי זכויות, מודעות לזכויות של 'חלית? נפצעת?'. לדעתי לבנת פורן צריכה להדליק משואה"

סדר היום הממוצע שלה מזכיר הפרעת קשב מתמשכת: אינספור שיחות טלפון, פגישות, כתיבת חוות דעת, הופעות בבית משפט, סקירות, הופעות בוועדות הכנסת ושידור באולפנים, שאליהם שבה אחרי הפסקה של עשור.

"ב־2011 חזרתי לתקשורת ב'רדיו ללא הפסקה' (103fm). הבנתי שאני חייבת להפיץ את הידע שלי להורים נואשים ולאנשים שלא יודעים להגיע למיצוי זכויות. הבנתי שהרדיו הוא כלי מדהים כדי להנגיש ידע - בניגוד להרצאות, שבהן אגיע למאות אנשים בלבד בכל פעם".

אחרי שתי קדנציות ב־103fm, עם תוכניתה "גילי תמיר", ב־2016 היא עברה לרשת ב' בקול ישראל (שהפך לתאגיד כאן), ומאז היא מגישה את "זה מגיע לכם", ומסייעת לקשישים, לאנשים עם מוגבלויות, לבני נוער במצוקה ולנפגעי עבירה למצות את זכויותיהם מול מוסדות הרווחה במדינה.

"המטרה שלי היא לחבר בין עבודה סוציאלית לתקשורת. חשפנו, למשל, פגיעה בקטינים במעון מסוים. יופי, מה עכשיו? מה עושים עם זה הלאה? איפה הוועדה? מעבר לטיפול במקרים פרטניים אני דואגת שהידע לא יישאר רק בידי מאכערים או עורכי דין. הידע צריך להיות מוסבר בדרך שאנשים יבינו - מיצוי זכויות, מודעות לזכויות של 'חלית? נפצעת?'. לדעתי, לבנת פורן צריכה להדליק משואה ביום העצמאות.

"אנשים כותבים לי בכל דרך - במיילים, בפייסבוק, בווטסאפ. מאות פניות בשבוע, גם מחרדים. איפה שאני רואה שיש חורים בחקיקה, או בעיות במדיניות, אני מתחילה לפעול כדי לשנות. אני מאוד רוצה לשנות חקיקה באמצעות התקשורת".

ואיפה משרד הרווחה?

"העובדים הסוציאליים הם הילד ההולנדי המסכן שמנסה לעצור את המים בסכר, עם ידי תמנון. יש כאן אבסורדים. למשל, כשמוציאים ילד מביתו לפנימייה משרד האוצר משלם עליו 14 אלף שקלים בחודש. אבל לשיקום ביתו של הילד הזה יש אפס תקציב.

"זה קורע לב, כי מדינת ישראל מסתכלת באופן ציני על השקל. מדובר פה ב־3,000 שקלים נוספים לחודש גג כדי לשקם את בית הילד. המוקד צריך להיות בשיקום המשפחות, בסיוע תעסוקתי. ילדים יוצאים מהבית אם האמא, שמתמודדת עם עוני ומורכבויות, לא יכולה לגדל אותם. בתוך כך גם נשללת ממנה הזכות לדיור ציבורי, ואז אין לילד בית לחזור אליו (החקיקה כיום שוללת באופן פורמלי זכאות לדיור ציבורי אם הילדים יצאו מחזקת האם; ש"ז). זה המאבק הבא של חיי".

בין הישגי התוכנית עד היום היא מונה את המאבק בעניין הזכאות לקצבאות לילדים עם אלרגיות מסכנות חיים. "בעזרת המוסד לביטוח לאומי שינינו את הנוהל, בעקבות מקרה של חרדי מתנדב במד"א שבתו, הסובלת מאלרגיה לחלב, עברה התקף אלרגיה מסוכן. מנכ"ל הביטוח הלאומי ויד ימינו, מיכאלה כהן, הלכו איתי יד ביד, ונלחמנו עד שהצלחנו לשנות - וכיום מספיקה אבחנה של אלרגולוג לאלרגיה מסכנת חיים, ומזרק אפיפן. המשמעות היא ש־30 אלף ילדים הפכו זכאים לקצבאות, שמאפשרות להסתייע בהשגחה ובליווי".

הישג משמעותי נוסף שתמיר גאה בו הוא מאבק שבו ניצחה את אגף השיקום של משרד הביטחון. "תמיד קשה מולם, וכל פנייה היא מאבק, ובמקרה עקרוני אחד הצלחנו לסייע. בדצמבר 2022 הגיע אלי מעמותת 'אחים לחיים' מקרה של לוחם יס"מ שסבל בפעילות מבצעית מפציעה אנושה בגזע המוח. נציג העמותה אמר לי 'אני לא ישן בלילה' - ואני מאותו הרגע לא ישנתי בלילה ודאגתי שגם משרד הביטחון לא יישן.

"המאבק שלנו נגע ברצון של משרד הביטחון לפתוח מחדש קביעה קודמת שלו, להעניק ללוחם נכות צמיתה. הם ניסו לצמצם את הנכות, אף שהלוחם היה סיעודי לחלוטין, לא מתקשר ולא מגיב. אחרי שקראתי את החומר שלחתי למשרד שאילתה: איך אפשר להסביר את ההתנהלות הזו, למעט התעמרות והתעללות. בתוך שבוע זה נפתר בעקבות הטיפול שלנו. הם הבינו את המקרה, הזמינו אליהם את אביו של הלוחם, התנצלו בפניו והתחייבו לא לפתוח לעולם יותר נכות צמיתה, למעט מצב של רמייה או צו שופט".

בשבועות האחרונים היינו עדים לפעולות ייאוש שביצעו לוחמים לשעבר הלומי קרב.

"הלב יוצא אליהם. מצד אחד זו נכות בלתי נראית עבור הוועדות, ומצד אחר היא מוחשית לגמרי עבור מי שחי את הקרבות או את אובדן החבר לפלוגה - ומתעורר בצעקות בכל לילה. היא הופכת אנשים לשבר כלי, והם חסרי כוחות להגיש תביעה. כתבתי אינספור חוות דעת בהתנדבות על הלומי קרב שמצאו עצמם מעורבים בפלילים, וכולם לא הוכרו על ידי אגף השיקום. פשוט לצרוח. איציק סעידיאן הוא גיבור בעיניי".

"אני עובדת עם כל החצרות והחסידויות ועושה זאת בדרך שלי, שאני יכולה לישון איתה טוב בלילה. גיליתי שיש פער גדול בין מה ששומעים לבין המציאות. חשבתי שהנערות שם מאזינות למוזיקה תורנית, ואז הן שלפו בטלפון ג'סטין ביבר"

איפה את ניצבת בעניין הרפורמה המשפטית?

"אני חוששת בעיקר מהצורה של השיח היום. פעם טוקבקיסטים היו מתחבאים, היום יש מין שיח אלים שמייצר אלימות דה־פקטו, עם מילים קשות - 'נאצים, יימח שמכם' או 'אתה בוגד'. זה לא לגיטימי. אני לא רוצה שילדיי יגדלו בשיח כזה".

המקרים הקשים שמגיעים אלייך לא שוברים אותך?

"בשנים האחרונות אני בוכה הרבה. זה בכי של תסכול, לא של עצב. אני מתוסכלת כשדברים לא זזים, אבל אני לא נשברת".

קשה לא להתרשם מהפופולריות הגואה שלך בקרב המגזר החרדי.

"אני שייכת ואוחזת גם בעולם החרדי", היא מחייכת בגאווה. "אני עובדת עם כל החצרות והחסידויות, ואני עושה את זה בדרך שלי, דרך שאני יכולה לישון איתה טוב בלילה. לחצרות הסגורות נכנסתי דרך בעלי, שעבד ב־2010 בקריית ספר. מצאתי את עצמי מנחת קבוצות של תרפיה במוזיקה ב'בית יעקב', ולמדתי שיש פער גדול בין מה ששומעים לבין מה שרואים במציאות. חשבתי שהנערות שם מקשיבות למוזיקה תורנית, ואז הן שלפו טלפון והראו לי שהן מאזינות לג'סטין ביבר.

"העובדה שחרדים עולים אצלי לשידור ברשת ב' ושואלים על מיצוי זכויות היא לא טריוויאלית. כולל מזרמים שלא ידועים ככאלה שמוכנים לקחת זכויות מהמדינה - ואני יודעת שהם לוקחים. חשוב בעיניי ללוות אותם. אני רוצה שהם ירגישו איתי שייכות ונוחות, ואני מתאימה את השפה והדיאלקט שלי אליהם. אני ממלאת אולמות בעולם החרדי, גם בזרמים קיצוניים".

את גם עוזרת לשורדי שואה למצות את זכויותיהם הסוציאליות מול הרווחה.

"המדינה מחכה שהם ימותו", היא נחרצת ומתאפקת לא לבכות. "רק בחודשים האחרונים הצלחנו לייצר ממשק עבודה אחר עם הרשות לזכויות ניצולי השואה".

ניכר שזה כואב לך באמת.

"תקשיבי, אני רואה מדיניות של עוול. עד שסוף־סוף מותר לאנשים האלה לדבר, מחכים שהם ימותו, ואני רואה את הדה־הומניזציה שעושים להם. המנהל שלי בתיכון היה שורד שואה, והוא נלחם עלי ועל קבוצת תלמידים שסומנו כ'בעייתיים'. ההגעה שלו היתה עבורי נקודת מפנה, ואנחנו חברים עד היום. עזרתי לו במיצוי זכויות כשורד שואה. אמרתי לו: 'אתה עזרת לי לסיים תיכון, אני שמחה לעזור לך במיצוי זכויותיך'".

"הציעו לי מקומות ריאליים"

את האקדח היא נושאת עליה תמיד, מוכנה לכל תרחיש. לא מפחדת, אך דרוכה. "אני אוהבת מאוד לירות, ומטווחים הם הכיף הגדול שלי. אני עם אקדח בגלל העבודה שלי, שדורשת ממני הסתובבות גם ביישובי סכסוך. הוצאתי את הרישיון לפני שנה וחצי. במשך שנים רציתי נשק. היה לי אקדח ורוד קטן, צבע שבהחלט היה הצהרה. השנה מכרתי אותו והחלפתי לאקדח גדול.

"אני רוצה שיהיה תבחין למתן רישיון החזקת נשק לנשים. היום, אם אישה לא עושה בצבא רובאית 07, או לא גרה בשטחים - היא בבעיה. זה לא נכון בעיניי, וזה עוד מאבק שלי: שנשים שהשלימו שירות צבאי מלא ושעומדות בכל הקריטריונים יקבלו אישור לנשק".

כבר 12 שנים היא תושבת פתח תקווה. "אני מטורפת על העיר הזאת. בשנים האחרונות הציעו לי כמה פעמים לרוץ למועצה, עם הבטחה לתמיכה רחבה שאקבל מהחרדים ומהחילונים. סירבתי, זה לא בשבילי".

פוליטיקה ארצית לא מדגדגת לך?

"הציעו לי מפלגות מהמרכז, במקומות ריאליים, אבל אני לא מתאימה לפוליטיקה. אני לא יודעת לשקר, אין לי עור של פיל ואני לא מסוגלת להצביע נגד משהו שנוגד את ערכיי. מצד שני, אני מאוד מעורבת בפוליטיקה. אני לוקחת מקרים מהתוכנית, כותבת עליהם ניירות עמדה, נמצאת בוועדות הכנסת - ומרגישה שמקשיבים לי שם".

במקביל היא מעבירה הרצאות וסדנאות בנושא מיצוי זכויות, ולוקחת חלק גם בתהליכים של יזמות חברתית. "חשוב לי לדעת שלפחות עשיתי טוב בחיי. שרדפתי צדק ושעשיתי את כל מה שאני יכולה".

shirz@israelhayom.co.il