האלמוני חבוש כובע המצחייה שנעמד בפינת תחנת הרכבת התחתית בעיר וושינגטון היה כצל דומם, הנרמס לרגליהם של מאות עוברים ושבים הממהרים למקום עבודתם. המיקום המדויק שלו, בסמוך לפח הזבל, בוודאי לא תרם למובחנות הצלילים שבקעו מהכינור שאותו החזיק.
במשך 43 דקות ניגן אותו אדם שש יצירות קלאסיות, שהתקבלו באדישות כמעט מוחלטת מצד באי התחנה וזיכו אותו בכ־57 דולרים שהצליח לקבץ. לשם השוואה: שוויו של הכינור העתיק שבו ניגן עמד על כארבעה מיליון דולרים. כמה רגעים לאחר שסיים לנגן, ניגשה אליו עוברת אורח ואמרה: "ראיתי את ההופעה שלך בספריית הקונגרס. היא היתה פנטסטית. זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בוושינגטון". הנגן סינן בקצרה "תודה".
לימים התבררה הסצנה הזו, שהתרחשה בשנת 2007, כחלק מניסוי שערך העיתון "וושינגטון פוסט", ואף פורסם ככתבה שזכתה בפוליצר. הנגן האלמוני, אם כן, הוא לא אחר מאשר ג'ושוע בֶּל, אחד הכנרים הידועים ביותר בעולם. בל, יהודי־אמריקני שזכה בגראמי, הופיע עם רבות מהתזמורות החשובות בעולם, ואף ביצע את קטע הסולו בפסקול זוכה האוסקר בסרט "הכינור האדום".
כמה שנים מאוחר יותר, כשניסה בדיעבד לנתח את ביצועיו בתחנה, אמר לרשת הטלוויזיה הציבורית של ארה"ב כי בהופעותיו הוא זקוק ל"תן וקח" מהקהל, ובהזדמנות אחרת הוסיף כי קיים הבדל עצום בין עמדת הפח בתחנת הרכבת לבין ההס שמושלך באולם הקונצרטים, כשהוא, והקהל, מצפים ממנו לביצוע מושלם.
"כשמשנים את הסיפור - המוזיקה משתנה", מזקק עבורי שנקר ודאנטם, מחבר הספר "האם כדאי לשקר לעצמנו" שכתב יחד עם ביל מסלר (הוצאת תכלת). "המוזיקה שבֶּל ניגן ליד הפח, כשעוברי אורח ממהרים לעבור על פניו בדרכם לעבודה, אינה דומה למוזיקה באולם הקונצרטים שכרטיס עבורה עלה מאות דולרים".
הכסף והסיטואציה משחקים כאן תפקיד.
"כשמשלמים הרבה כסף, יושבים באולם לצידם של מביני עניין ומייחדים את כל תשומת הלב למוזיקה, האוזניים שלנו שונות, וכך גם המוזיקה שאנחנו מאזינים לה".
הסיפור על אודות בל והמסקנות המתבקשות ממנו הם עדות נוספת ליכולת של בני אדם להונות את עצמם, לשקר במצח נחושה, כדי ליישר קו עם המציאות החיצונית, או עם זו שבנו בתוך ראשם. ודאנטם גורס כי האשליה העצמית אמנם טבועה במין האנושי, אלא שהיא אינה נוראית כל כך כפי שהורגלנו לחשוב, ואפילו חיונית. בספרו, הוא טוען כי הונאה זו עשויה לתרום לבריאותנו הנפשית והפיזית, לקשרים שלנו בעבודה, לזוגיות, ואף למידת הצלחתנו בחיים.
שקרן וטוב לו
הפסיכולוג החברתי שלדון סולומון טוען שכל אדם הוא למעשה "גוש בשר נושם ומחרבן", אבל משום שאנו מתקשים לחשוב בצורה כזאת על עצמנו, נוהגים בני אנוש להמציא "בדיות נוחות" שיסיחו את דעתנו וינחמו אותנו. זה האופן שבו אנו מנהלים את אימת המוות שלנו ונמלטים מאחיזתה בחיינו, וזה מגיע, כך מספר ודאנטם, עד לחדר המיטות שלנו.
איזה תפקיד ממלאת האשליה העצמית בחיי האהבה שלנו?
"תפקיד ענק. הפתגם הידוע אומר כי האהבה עיוורת. כשאנחנו אוהבים, נעדיף לשים לב לדברים הנפלאים במושא האהבה, ולהתעלם מהדברים השליליים. זה כמובן מאוד פונקציונלי, ומאפשר לנו למצוא בני זוג, לאהוב את ילדינו, ליצור קשרים משפחתיים קרובים, וגם לאהוב עוד סוגים רבים של אנשים. אני לא יודע אם זה יפתיע אותך, אבל אני חושב שככל שיש לנו יותר הונאה עצמית לגבי בני הזוג שלנו, כך נהיה מאושרים יותר".
תסביר.
"תאר לעצמך שני אנשים הנשואים במשך שנים רבות. במקרה אחד, בני הזוג רואים זה את זה בבירור ומבחינים בכל פגם שהצטבר במשך 25 שנים, נאמר. תאר לעצמך את מידת האושר במערכת היחסים שלהם. מצד שני, דמיין לעצמך זוג אחר, גם הוא נשוי 25 שנים, אבל הם מתמקדים בעיקר בדברים החיוביים והטובים שיש בכל אחד מהם, ואפילו מתעלמים מדברים מרגיזים. מעניין לדמיין איזה זוג יהיה מאושר יותר".
"כמעט כל ניצחון גדול בקרב כרוך באלמנט כלשהו של הונאה עצמית, כלומר באמונה שאתה לא יודע שהיא באמת נכונה, ועוזרת לך למעשה לנצח בקרב. באופן דומה, כמעט כל קרב אבוד נבע מכך שאנשים לא התבוננו במציאות כפי שהיא"
אני תוהה בפני ודאנטם מה בין שקרים עצמיים להצלחה שאותה הזכיר קודם לכן, וכדוגמה הוא מביא אמונה טפלה של מייקל ג'ורדן, שאותו הוא מזכיר בספרו. "ג'ורדן לבש בכל משחק את מכנסיו ממכללת צפון קרוליינה, מתחת למדי שיקגו בולס, ויש כמובן עוד שפע של דוגמאות. מחקרים הראו שהתנהגות מובנית, חוזרת ונשנית, מסייעת לנו להירגע ולהתגבר על חרדה. לפעמים רציונליות יכולה לסייע לנו לעשות את הדבר הנכון ולחיות חיים מוצלחים, ולעיתים הונאה עצמית משרתת את מטרותינו. כלומר, אנחנו נתרמים מכך שאיננו רואים את העולם כפי שהוא בפועל".
ודאנטם לא מסתפק רק בדוגמה של ג'ורדן, ששינה את פני הכדורסל העולמי, ומגיע גם לחברה ששינתה את עולם הטכנולוגיה - אפל. בראיון שערך עם פרופ' אמריקוס ריד מבית הספר וורטון למינהל עסקים, אמר לו ריד: "האייפוד הוא מושג מומצא, אבל חברת אפל היתה נבונה דייה לספר סיפור על כך שהאייפוד ניחן איכשהו במין יכולת להבעה עצמית, שבזכותה הוא שונה מנגנים אחרים, אף על פי שהאייפוד הוא כמו כל נגן MP3 אחר. הם בראו, אפוא, הבחנה פסיכולוגית, באמצעות מושג מומצא, ואחר כך הקנו למושג הזה את כל המחשבות והרעיונות המותגיים של אפל על יצירתיות, על כיף ועל עיצוב סקסי וכל הדברים האלה".
הסיפורים של אפל ממקדים אותנו בתכונות מאוד מסוימות במוצרים שלהם. אתה מדבר על כך שגם מבחינה אבולוציונית - אין הכרח שבכל מצב נראה את הדברים לאשורם.
"אחת הנקודות שאני מעלה בספר היא ביסודה טיעון אבולוציוני, ולפיו, בסופו של דבר, האבולוציה לא מתעניינת אם דבר מסוים נכון או לא נכון, אלא אם הוא עובד או לא. כך, למשל, העיניים שלנו רואות רק חלק קטן מהעולם שסביבנו, ובאמצעות עיבוד חזותי ומוחי, אנחנו קולטים בפועל חלק קטן יותר של האור ששוטף את עינינו.
"מהנדס עשוי לומר שמה שאנחנו רואים אינו תיאור מדויק של העולם, ושמדובר בטעות. אבל האבולוציה לא מעוניינת לעזור לעיניים שלנו לתפקד כמצלמות או למוח שלנו לתפקד כרובוט. האבולוציה מעוניינת למצוא דרכים שבהן אנו יכולים להיות פונקציונליים. לכן חשוב שנשאל את עצמנו, מתי זה פונקציונלי עבורנו לא לראות את המציאות במדויק".
מנהיג אמפתי, יש דבר כזה
ודאנטם, בן 54, חוקר במשך שנים את נפלאות המוח האנושי, ומנחה פודקאסט פופולרי בנושא, בשם "המוח הנסתר" (The Hidden Brain). הוא למד הנדסת מכונות בהודו והשלים תואר שני בעיתונות באוניברסיטת סטנפורד. במשך כעשור עבד ב"וושינגטון פוסט", שבו כתב טור בשם "המחלקה להתנהגות אנושית". בהמשך כתב את ספרו המדעי הראשון, "המוח הנסתר", שעסק בהטיות הלא מודעות שמשפיעות על התנהגות בני האדם, והפך לרב־מכר של ה"ניו יורק טיימס". בין היתר, הרצה באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת קולומביה, ושימש חוקר בכיר במרכז וודרו ווילסון הבינלאומי בוושינגטון.
את הרעיון לספרו הנוכחי שאב משלל עיסוקיו סביב נפלאות המוח. "כולנו מכירים את הרעיון כי הונאה עצמית היא דבר רע, שעלול להוליך אותנו שולל. אנחנו יודעים זאת ברמת הפרטים, ברמת הקהילות וגם ברמת המדינות. אבל אם זה המקרה, מדוע הונאה עצמית נפוצה כל כך? ואז חשבתי שאם זה נפוץ כל כך, כנראה יש בכך גם דברים חיוביים".
משום מה התרבות שלנו אוהבת להנציח דוגמאות הקשורות לפן השלילי של ההונאה העצמית: הטיטניק, מלחמת יום כיפור בישראל, ובמידה מסוימת גם אסון התאומים. מתי היא הביאה להצלחות אדירות?
"זה מורכב. אנחנו עדים לכך שהונאה עצמית אחראית גם לאסונות וגם להצלחות. כמעט כל ניצחון גדול בקרב כרוך באלמנט כלשהו של הונאה עצמית, כלומר באמונה שאתה לא יודע שהיא באמת נכונה, ועוזרת לך למעשה לנצח בקרב. באופן דומה, כמעט כל קרב אבוד נבע מכך שאנשים לא התבוננו במציאות כפי שהיא. הנקודה שלי היא שהעובדה שהונאה עצמית גורמת לעיתים קרובות נזק, לא אומרת שהיא תמיד גורמת נזק".
"כשבתי נולדה לא חשבתי שהיא הכי מיוחדת ביקום, אלא בהיסטוריה של היקום. זו אשליה שימושית. הורות ומשפחה הן דברים מורכבים, קשים ויקרים, והאשליה הזאת, שילדינו הם מתנות משמיים, מסייעת לנו לשלם את העלויות הסימבוליות והקונקרטיות"
הקרבות שאליהם אתה מתייחס הם בעלי סממנים לאומיים. בספר אתה מצטט את יובל נוח הררי, שבספרו "קיצור תולדות האנושות" כתב: "אין בעולם אלים, אין לאומים, אין חברות עסקיות, אין כסף, אין זכויות אדם, אין חוקים ואין צדק - אלא בדמיונם המשותף של בני האדם". כפועל יוצא של המשפט של נוח הררי, אתה טוען כי גם אומות מתבססות על הונאה עצמית.
"כל העמים במובנים מסוימים מבוססים על הונאה עצמית. אומות, אחרי הכל, הן יצירות אנושיות. אנחנו מציירים קווים בחול ואומרים - החלק הזה הוא שלי, והחלק הזה הוא שלך. יש סיבות היסטוריות, דתיות, שבטיות, אתניות ותרבותיות לכך שאומות מתחברות יחד. וניתן לטעון שכולן הן במובן מסוים וריאציה של הונאה עצמית. הקווים שאנחנו מציירים לא באמת קיימים, אבל האמונה שלנו בקווים האלה ובעוצמתם מאפשרת לאומות להתהוות מלכתחילה".
אולי השאלה המתבקשת היא - אילו אשליות ראוי שיהיו למדינות?
"אני מניח שהייתי מאחל שלעמים תהיה אשליה שהם קיימים כדי לעשות טוב בעולם, לא רק עבור האנשים שחיים בגבולותיהם, אבל גם עבור האנשים שחיים מחוץ לגבולותיהם".
עוד בפן הלאומי, עד כמה בעייתית העובדה שאנשים משקרים לעצמם בצמתים מכריעים ובעמדות מפתח? זה רלוונטי למנהיגים ולפוליטיקאים, אבל גם למדענים, לרופאים, לכלכלנים ואפילו לעיתונאים. הנזקים שמביאה הונאה עצמית בקרב מקבלי החלטות עלולים להיות חמורים.
"סיפור הכוח, במובנים רבים, הוא סיפור של הונאה עצמית. 'כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט', אומר הביטוי, ואני חושב שזו עדות לכוחה של הונאה עצמית. כאשר לאנשים יש כוח, הם מתחילים לראות את העולם בצורה אחרת.
"באחד הפרקים של 'המוח הנסתר' דיברנו על כך שלעיתים קרובות האנשים שעולים לשלטון מסוגלים להיות אמפתיים, ולראות דברים מנקודות מבט של אנשים אחרים, משום שהכישורים הללו בדיוק מסייעים לאנשים להיבחר לתפקידי מנהיגות.
"אבל ברגע שיש להם סמכות, היא מעוורת אותם וגורמת להם לפעול בדרכים אנוכיות ולהתרכז בעצמם. אפשר לבחון את מדיניות החוץ של אומות רבות, ולהבין את הזוועות שהרמאות העצמית חוללה. אירועים רבים שהתרחשו בגרמניה הנאצית היו תוצאה של הונאה עצמית מצד המנהיגים הנאצים, וגם תוצאה של הזיות המוניות מצד העם הגרמני".
אל תהיו רובוטים
הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט טען לא אחת שיש לומר אמת בכל מצב, שכן היא "הבסיס לכל החובות". קאנט, אפוא, סלד משקרים, וסביר שאיתו רוב בני האדם. ודאנטם מספר כי סקרים מראים שרוב האמריקנים מדרגים יושר כגורם חשוב הנדרש בתכונותיו של הנשיא האמריקני, יותר מכושר מנהיגות ומתבונה. אבל האם האמת תמיד כה מוחלטת?
במחקר אמריקני של המרכז הרפואי "מאיו קליניק", עלה כי האופן שבו רופאים מספרים לחולה על מחלתו ישפיע על סיכויי הישרדותו, וכי הסיכוי של חולים אופטימיים לשרוד עולה ב־19 אחוז. ודאנטם סבור שעל רופאים מוטלת האחריות לתת תקווה ואופטימיות למטופלים, אלא שמנגד - ניצבת האתיקה הרפואית.
"כל העמים במובנים מסוימים מבוססים על הונאה עצמית. אנחנו מציירים קווים בחול ואומרים - החלק הזה שלי, והחלק הזה שלך. הקווים שאנחנו מציירים לא באמת קיימים, אבל האמונה שלנו בקווים האלה ובעוצמתם מאפשרת לאומות להתהוות מלכתחילה"
"אם יש מצב שבו רופא מציג פרוגנוזה עגומה מאוד למטופל, סביר לחלוטין שלמטופל יהיו תוצאות החלמה גרועות יותר. הדרכים שבהן מדברים אלינו, הדרכים שבהן אנחנו מקבלים מידע על הבריאות שלנו, מתבררות כבעלות השפעות עמוקות מאוד על הרווחה ועל ההחלמה שלנו, אפילו ממחלות קשות. אני טוען שהמטרה הגבוהה ביותר של הרופא היא למקסם ולשפר את בריאות המטופל, והרופא צריך לחתור לכך. אנחנו מגיעים לרופא כדי לקבל תוצאות בריאותיות טובות יותר".
אבל לא תמורת אמירת חצאי אמיתות.
"אם תוצאות בריאותיות טובות יותר מובטחות על ידי רופאים המציגים ראייה אופטימית לגבי עתיד המטופל, ואני לא מתכוון לראייה אופטימית בצורה הזויה, אז אני סבור שזה מה שהרופאים צריכים לעשות".
הרבה רופאים יחלקו עליך.
"לעיתים קרובות רופאים חוששים לשאת באחריות המשפטית, במקרים שבהם הציגו תמונה ורודה למטופל, שבסופו של תהליך מת, חלילה. מצד שני, אם רופא יאמר לחולה שנותרו לו שלושה חודשים, והוא יחיה שלוש שנים - איש לא יבוא בטענות. אף אחד לא מתעצבן כשחדשות רעות מתבררות כשגויות. זה כמובן לא המצב שכחדשות טובות מתגלות כשגויות. זו שאלה משפטית מורכבת שקשה לי לענות עליה, אבל אני כן יודע, כאמור, שמנקודת מבט של מטופל - הייתי רוצה את המידע שיסייע לי להחלים בצורה מיטבית".
בקונטקסט רחב יותר, אתה טוען שאשליה עצמית טבועה בבני אדם. מעניין לחשוב כיצד היה נראה העולם בלעדיה.
"זה באמת ניסוי מחשבתי מעניין, ואני לא בטוח שיש לי תשובה מדויקת לגביו. אפשר לדמיין עולם מלא ברובוטים שמתנהגים בדרכים רציונליות לחלוטין. הרי רובוטים במפעל לא מרמים את עצמם, לא סובלים מאשליות, ובמובנים מסוימים - תמיד עושים את הדבר הרציונלי. עולם כזה, שבו רובוטים לא מצליחים לפעול ולהתבונן במציאות כבני אדם, היה רציונלי הרבה יותר וגם הרבה פחות מעניין מזה שאנחנו חיים בו".
"המטרה הגבוהה של הרופא היא למקסם ולשפר את בריאות המטופל. אם תוצאות בריאותיות טובות מובטחות על ידי רופאים המציגים ראייה אופטימית לגבי עתיד המטופל, ואני לא מתכוון לראייה אופטימית בצורה הזויה, אז זה מה שרופאים צריכים לעשות"
לקראת סיום, כמי שחוקר את נושא ההונאה העצמית ללא הרף, אני מוכרח לשאול אותך - מתי בפעם האחרונה שיקרת או רימית את עצמך?
"אחת הדרכים הפשוטות ביותר לאתר הונאה עצמית בחיינו היא לבחון את היחסים שיש לנו עם ילדינו. ההורות שינתה אותי. אני תופס את עצמי כאבא מסור מאוד, אבל ההתמסרות הזו זולגת גם לאמונות שלי לגבי הילדה שלי. כשבתי נולדה, לא רק שחשבתי שהיא הילדה הכי מיוחדת ביקום, חשבתי שהיא הילדה הכי מיוחדת בהיסטוריה של היקום. ברור שברמה הרציונלית זה לא יכול להיות נכון, וזו חייבת להיות הונאה עצמית. מצד שני - זו דוגמה למה שהייתי מכנה אשליה שימושית.
"אם תרצה, הורים חשים שילדיהם הם כל עולמם, וזו גם הסיבה שמאפשרת להם להיות כה מסורים לילדיהם. הורות ומשפחה הן דברים מורכבים, לא אחת קשים ויקרים, והאשליה הזאת, שילדינו הם מתנות משמיים, מסייעת לנו לשלם את העלויות הסימבוליות והקונקרטיות. אז מתי בפעם האחרונה השליתי את עצמי? כנראה לפני כמה דקות, כשהסתכלתי על הבת שלי".
"בפועל, אנחנו קולטים רק חלק קטן מהעולם שסביבנו. כלומר, האבולוציה לא מעוניינת לעזור לעיניים שלנו לתפקד כמצלמות, אלא למצוא דרכים שבהן נוכל להיות פונקציונליים. חשוב שנבין מתי זה פונקציונלי עבורנו לא לראות את המציאות במדויק, כפי שהיא"
המודעות לאשליה הזאת היא צעד משמעותי, ועשויה לסייע בפיתוח חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים. כשאנחנו מודעים יותר, אנחנו מבינים טוב יותר את עצמנו ואת האחר. סיפרת לי שחשוב לך שאנשים יותר יאמצו חמלה.
"התקווה שלי, שאותה אני מנסה ליישם גם בחיי היומיום שלי, היא אכן שאנשים יפעילו קצת יותר חמלה כלפי אנשים שאינם מסכימים איתם. שיפעילו חמלה כלפי אנשים שהשקפותיהם מתנגשות בדעותיהם. לעיתים קרובות אנחנו נוטים לדמיין שיריבינו, הפוליטיים למשל, מלאים באשליות ובהונאות עצמיות ואנחנו בעצמנו מושלמים, ללא רבב.
"אבל בדיוק כפי שאנו מסוגלים לראות את הפגמים באנשים אחרים, אנו נושאים את אותם פגמים בעצמנו. כך זה עובד, הפגמים וההונאות העצמיות מאפיינים את התנהגותם של כל בני האדם, והונאה עצמית במובנים רבים היא הבסיס לקיומה של החברה האנושית כולה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו